בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת

הטבע הציב גבול לריבוי האוכלוסייה, והשאלה היא איך האנושות תימנע מחצייתו

תגובות
סין ילודה
REUTERS

בדרך להגבלת ילודה

כתבתו של עודד כרמלי ("מדעי המתים", 5.10.18) מאוד מעניינת. כפי שציין המחבר, שאלת מספר המתים היא רק שם אחר לשאלת הקיימות. לפי דלות סיקור הנושא בתקשורת, נראה שאת הציבור הוא אינו מעניין. ובכל זאת, הנכדים של הנינים שלנו (בעוד מאה שנה בערך) כבר יעסקו בו כנושא החשוב ביותר לעתיד ילדיהם, בהקשר ליכולתו של כדור הארץ לשאת בנטל הריבוי של האנושות.

איש לא משתוקק להיות נביא הגבלת הילודה, אבל נראה שכבר בעתיד הקרוב לא יהיה מנוס מלהעלותו על השולחן. דבר אחד ברור: הטבע הציב גבול לריבוי האוכלוסייה, והשאלה הרלוונטית היא איך האנושות תימנע מחצייתו. הנה רק כמה מהשאלות שעליהן האנושות תחפש מענה: מה המספר המרבי של בני אנוש שאותם יוכל הכדור לשאת, ומתי אנו צפויים להגיע לשם? האם העתיד הנצפה מחייב הגבלת הילודה? אם וכאשר יוחלט על ויסות הילודה, יתעוררו שאלות נוספות: מה יהיה יחסנו לנוטים למות? האם יועדפו נושאי גנים מיוחדים (מדענים, ספורטאים, מוזיקאים)? מי שמתנדב לעסוק בחיפוש פתרונות לשאלות אלה, שיקום!

דוד ריגולד , תל אביב

קרב אגרופים לא הוגן

ניר גונטז' תפס בשבוע שעבר את מנכ"ל המוזיאון הלאומי למדע בחיפה, אלי שרמייסטר, באמצע שנתו בארה"ב, ותיחקר אותו על יצרנית מסטיקים וחטיפים שמעניקה חסות למוצגים במוזיאון שקשורים לחלל הפה ("אני לא זוכר שפירסמנו מסטיק בתערוכה לבריאות הפה", 5.10.18). לכאורה, מעשה צרכני חשוב.

רק לכאורה. כי כשאתה מתקדם וקורא את הראיון, נראה לך שאתה צופה בקרב אגרופים בין שני יריבים, לא שווים כלל בתנאיהם. האחד — עיתונאי שיושב בתל אביב בשעת צהריים, נהנה ממיזוג אוויר וממידע שקלט לאחרונה מאחרים (לפי דבריו, גונטז' לא ביקר במוזיאון) ומצדו השני של הקו — מנהל מיוזע שהתעורר באמצע הלילה ונאלץ להיזכר בפרטי פרטים של המוסד שבניהולו. תוך כדי כך הוא צריך להחליט אם לבצע תרגילי מגננה מול היריב הבלתי־צפוי או לעבור למתקפה. כל אחת מהטקטיקות האלה עלולה לדרדר את מצבו.

נראה שגם מנהלים בכירים וגנרלים במיל' שנתפסים ברשת מאבדים מעט את תושייתם ומתקשים להתמודד עם מצבים כאלה. הרי אם הקורבן הנוכחי קרא את הראיון, הוא לבטח שאל עצמו מדוע לא הגיב בקור רוח ואמר: "ניר יקירי, עכשיו כאן לילה, תסכים איתי שלא כל הפרטים אמורים להיות כרגע לנגד עיני. אשוב ארצה, אבדוק את המסטיקים והסוכריות שכה מעניינים אותך ואגיב בהתאם".

שיהיה ברור: לדעתי, המדור של גונטז' מצוין (עובדה שהוא המדור השני שאני מעיין בו, מיד לאחר מודעות האבל). אך יש בארצנו די והותר חומרים ראויים מעבר לשיחות טרנס־אטלנטיות עם מנכ"ל מוזיאון מנומנם בנושא מסטיקים.

יוסי רזי, רחובות

הזיכרון צריך עזרה

לפי מה שכתב אלון עידן ("די, יש לי צמרמורת, זה ממש הוא!" 28.9.18), אין הבדל מהותי בין הולוגרמה לבין סרטון של אדם שמת והקרובים אליו צופים בו ונזכרים בו. לא מתאמצים לזכור את הקול שלו, את שפת הגוף שלו, התנועות וההבעות שלו. ולטר בנימין כתב על ימי המצאת הצילום, שבהם אנשים התייחסו לתמונה כגניבה קטנה של הנשמה שלהם. כאילו מי שמצולם, קצת מת. הרי התמונה קפואה, לא חיה. ברמה מסוימת, זה היה קשור לעובדה שזמן החשיפה היה ארוך, והעיניים בתמונות נראו לבנות. אבל מעבר לכך, הקפאת התנועה, השארת האדם בסיטואציה בעבר, כמוה כגזילת המשכיות הקיום.

היום אנחנו מתייחסים אל העניין בצורה הפוכה. מי שמצולם מונצח לתמיד, מי שמתועד לעולם יישאר קצת חי. ולעניין הגעגוע, טבעי לרצות לראות תמונות או סרטונים של מי שמת. אולי כדי להקל על מלאכת הזיכרון, אבל זו לא התחמקות, כי הזיכרון לא תמיד חזק מספיק, אי אפשר להסתמך עליו לעד. יומיים אחרי שסבא שלי נפטר, נתתי לסבתא שלי הקלטה שלו, ראיון שערכתי איתו לקראת עבודה בבית הספר בשנת המצווה. היא חיבקה אותי בדמעות, הודתה לי ואמרה שהיא לא מצליחה לזכור איך הקול שלו נשמע. ההולוגרמות שוחקות את האותנטיות של התיעוד, יוצרות יש מאין. בעולם הפייק ניוז והפוטושופ של היום, זה מובן מאליו ולחלוטין לא מפתיע.

אייל גורביץ

מקור השראה

אוניברסיטת גאלדט ("שקט, לומדים פה", 5.10.18) היתה מקור ההשראה להקמת המכון לקידום החירש (על־ידי ד"ר ישראל סלע ז"ל) במטרה לפתוח לראשונה את שערי ההשכלה הגבוהה בארץ בפני אנשים חירשים וכבדי שמיעה.

ב–1996 החלו ללמוד שישה צעירים חירשים בפרויקט ייחודי, שאליו נרתם אגף השיקום של המוסד לביטוח לאומי. השאר היסטוריה. מאז ועד היום לומדים הסטודנטים החירשים בכל מגוון המוסדות בארץ ובכל מגוון המקצועות והחוגים. בחירת המקצוע על־ידי הסטודנטים מותאמת לרוח התקופה. בעבר למדו יותר סטודנטים חינוך ומקצועות הומניים, והיום משתלבים יותר סטודנטים במקצועות מדעיים וטכנולוגיים.

המכון נמצא בקשר הדוק עם המוסדות ועם המל"ג בנושא תנאי הקבלה. הגענו להישגים רבים, אבל עדיין רבים הם המכשולים בדרך לשוויון מלא. המועמדים עדיין עומדים בפני מחסומים בדרכם להתקבל ללימודים, והסטודנטים עדיין עומדים בפני קשיים במהלך הלימודים. אנו פועלים כדי שהם יוכלו להתקבל ללימודים ולסיימם, ולהשתלב בעבודה ובחברה בסיפוק ובשוויון.

אורית זולברג, המכון לקידום החירש

250 אלף שקל לתואר

חשוב לדעת שאגף השיקום בביטוח הלאומי מתקדם מאוד בנושא הכשרות מקצועיות והשכלה גבוהה לאנשים עם חירשות. הם זכאים לסל שירותים נרחב במהלך לימודיהם, הכולל תשלום שכר לימוד, דמי שיקום וכן סל התאמות הכולל תרגום לשפת הסימנים, תמלול, שיעורי עזר ועוד. עלויות השיקום מגיעות בממוצע לכ–250 אלף שקל ללימודי תואר ראשון. מי שנקבעו לו לפחות 64% נכות יכול להיות זכאי גם ללימודי תואר שני. אנו מכירים את הקושי של אנשים עם חירשות לעבור את מבחן הפסיכומטרי, ולכן אנו מסייעים בהנגשה על בסיס פרטני.

מטרת השיקום המקצועי בביטוח הלאומי אינה מימוש זכות ללימודים באקדמיה, אלא רכישת מקצוע והשתלבות בעבודה, כשהלימודים מהווים אמצעי.

חיים פיטוסי, דובר הביטוח הלאומי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו