בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת

ניר גונטז' תוהה איך מים יכולים להיות לא כשרים לפסח. לידיעתו, הם יכולים

7תגובות
שישיות מי עדן. בענייני כשרות אין שום הקלה
מוטי מילרוד

אולי היפה ביותר

"שיר של יום חולין" מאת רחל (רוחל'ה) שפירא הוא אחד השירים היפים ביותר, אם לא היפה ביותר, שנכתב בזמר העברי של דורנו. נעים להיווכח שאלון עידן שותף לטעמי, עד שהוא מוצא לנכון להקדיש לו, ולכלל יצירתה של שפירא, רשימה כה מחמיאה ("ובחסדה שורות אלינו נכתבות", 19.4).

את היופי הייחודי של השיר יש לזקוף כמובן לזכותה של שפירא, ולא פחות מכך לזכות המלחין, יאיר רוזנבלום זכרו לברכה, אחד המלחינים המוכשרים של דורנו. בפרפרזה על האמירה שאמנות במיטבה מגיעה לפסגות כאשר התוכן והצורה מתגבשים לאחדות מושלמת, ניתן לומר שבשיר הזה הצליחו המשוררת והמלחין ללכד את המילים והלחן לשלמות. לא בכדי אמרה פעם הזמרת אילנית, האחראית על הביצוע הראשוני של השיר, שאם יש שיר שלא תוותר עליו באף הופעה, זה השיר הזה.

אמרתי פעם את הדברים לרוח'לה עצמה, והיא בענוותה כי רבה הודתה בחיוך מצטנע. אבל אני חושב אכן שחסד גדול וחשוב עשה עידן עם הכותבת והשיר כשמתח מתחתם קו מבליט. אלייך, רחל שפירא, ואל החסד שעשית ואת עושה עמנו, שורות אלה נכתבות.

דן שביט, כפר סאלד

ככה לא נראית אובדנות

כשקראתי את כתבתו של הילו גלזר על נטיות אובדניות אצל ילדים בגיל הרך ("להצמיד סכין ללב", 19.4), נחרדתי. תהיתי לאן נעלמה הילדות. ולא, אני לא מתכוונת לכך שחשתי צער על העצב והדיכאון העמוקים שאופפים זאטוטים בימינו. ממש לא!

צר לי על אותם זאטוטים, אבל לא בגלל הנטיות האובדניות המיוחסות להם, אלא בגלל הפירוש המעוות שנותנים הורים היסטריים רדופי רגשות אשמה ופסיכיאטרים תאבי בצע ורודפי קריירה. אנשים שכל אחד מהם, מהסיבות השמורות עמו, מעדיף לפרש תעלולי ילדות, שובבות וחוסר זהירות האופייניים לזאטוטים בגילים אלו ולייחס להם פתולוגיה פסיכיאטרית, לפרש אמירות והגיגים פילוסופיים לכאורה כהתבטאות משמעותית שמאחוריה כוונות עמוקות והרסניות. פירוש זה גוזר על הילדים הללו חיים בשולי החברה, האבסה בתרופות שיש להן תופעות לוואי איומות וקץ הילדות. מי יכול להיות כל כך נטול רגישות והבנה.

אני מקווה שקרוב היום שבו המערכת תבין שנעשה עוול נורא לילדים שאובחנו בקלות דעת. יום זה יהיה מאוחר מדי לאלו שכבר מבלים את ימיהם במחלקות סגורות ובטיפולים מיותרים.

תחיה דב, נהריה

תודה לאביגדור פלדמן

אביגדור פלדמן, תודה! הכתיבה שלך מאתגרת, מסעירה ומלאת דמיון. אני קורא וחושב על עליזה בארץ הפלאות. לא את כל הרמזים אני מבין, אבל זה רק מוסיף.

החושך יורד, אך כל זמן שיש שומרי מגדלור כמוך, יש תקווה.

יקיר גרשון

מים לא כשרים

ניר גונטז' תוהה איך מים יכולים להיות לא כשרים לפסח ("על הקו עם מי עדן", 19.4). לידיעתו של גונטז', מים שנמצא בהם חמץ אינם כשרים לפסח. בעניין זה אין אפילו הקלה של "כזית" או "בטל בשישים". כלומר, גם כמות מזערית וזניחה של חמץ תגרום למים להיות לא כשרים לפסח.

לפיכך, בעיני מי שמקפיד על קוצו של יו"ד, דייג שישליך לכנרת חכה שהפיתיון שעל הקרס שלה הוא פיסת לחם — יטמא אותה כולה ואיתה את מי המוביל כולם.

יואב סימון, רמת השרון

התפוח והרוע

שתי הערות לי לכתבתַהּ המעניינת של רונית ורד ("תעלומה ושמה חרוסת", 19.4). לפני אכילת חרוסת אכן אין ברכה מחייבת, כמו למשל לפני שתיית יין. החוקרת ויינגרטן מסבירה זאת בוויכוח האם זו מצווה או מנהג. אלא שעניין זה נדון בסוגיה דומה בהקשר לַמִִִּצְווֹת כיבוד אב וָאֵם וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, אשר גם לָהֶן אין ברכות. חכמינו הסבירו זאת בהיעדר היבט כמותי; כמה לכבד את ההורים? באיזה אופן? או כמה לספר ביציאת מצרים? והסתפקו בהוראה כללית ולא בברכה ברורה ומחייבת.

בגן העדן אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת ולא, כפי שמקובל לפי הַמִּיתוֹס השגוי, מפרי התפוח. המילה תפוח מופיעה בתנ"ך חמש פעמים בספר יהושע ובכל הפעמים לא בהקשר של הפרי תפוח, אלא כנראה רק כשמות מקומות (מלך תפוח, עין גנים תפוח, בין תפוח לאפקה, עין תפוח וארץ התפוח). ורד כנראה צודקת: בתקופה העתיקה כלל לא היו עצי תפוחים בארץ. על פי כתב העת "מעמקים", ייתכן שהקשר בין עץ הדעת לתפוח טמון בדמיון במקורן הלטיני של המילים תפוח (malus) ורוע (male), הנגזרות מאותו שורש. שכן עץ הדעת קשור להבחנה בין טוב לרע.

חיים טוביאס, באר שבע

קורותיה של לידה ברכבת

שנים רבות אני חוקר את קורותיה של רכבת העמק. בין היתר הגעתי לשלושה אנשים שנולדו ברכבת בעת נסיעתה. מכיוון ש"צר עולמי כעולם נמלה", התעניינותי בעזה צבי ז"ל התרכזה בלידתה בעת הנסיעה ברכבת העמק. לא הצלחתי לפגוש אותה, אך ריאיינתי אותה טלפונית. בכתבתה של דליה קרפל על צבי ("אני תמיד הולכת עד הטיפה האחרונה, בכל דבר", 5.4) נפלו טעויות בקטע העוסק בלידתה של צבי. לכן החלטתי להעמיד דברים על דיוקם.

בתחילת החודש התשיעי להריונה של אמה של צבי, עזבו ההורים את עמק יזרעאל ועברו להתגורר בחיפה. אלא שהאמא היתה רשומה ללידה בבית החולים העמק בעפולה. שבועיים לפני הלידה המצופה החלו צירי לידה, אך האם חשבה שזה קלקול קיבה. שכנתה היתה מנוסה ממנה והבינה את המצב, והשתיים עלו על הרכבת בחיפה ונסעו לבית החולים בעפולה. בדרך, בסביבות כפר יהושע, החלה הלידה. אכן, הקונדוקטור הערבי פינה מהקרון אפנדי ערבי עשיר והדריך את היולדת ללדת כדרכן של הערביות בכפרים.

היולדת והתינוקת הוסעו לבית החולים למנוחה של יומיים. הרופא המחוזי מנצרת לא התרשם מהלידה הלא־שגרתית, ובתעודת הלידה נרשמה עפולה כמקום הלידה. בידי צבי נותר פתק שהפנה רופא למרשם התושבים: "הגברת צבי ילדה בת ברכבת. המשקל — 2.800 ק"ג".

אין זה חשוב כמו ביבי וחבר מרעיו, אך זו היסטוריה ויש לדייק בה. לא סתם אני בורח מהמציאות העגומה אל ההיסטוריה הרחוקה.

יהודה לבנוני, ראשון לציון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו