בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת

צא ולמד: המוח הוא הבורא הגדול של היקום

7תגובות
דימוי הקיום

תגובות על מאמרו של גדעון לב שעסק בתיאוריות המערערות על יסודות הקיום (19.4)

המוח הוא הבורא

גדעון לב מציג שלוש תיאוריות חדשות לכאורה של תפיסת המציאות, המעמידות את התודעה כמחוללת תפיסה זאת. דיון נרחב בתובנות אלה אפשר למצוא כבר בספרם המשותף של פילוסוף המדע הדגול קרל פופר (Popper) והנוירו־פיזיולוג חתן פרס נובל, ג'ון אקלס (Eccles) מ–1977: The Self and Its Brain. בקצרה, התיאוריה שהם מציגים גורסת שאמנם קיים עולם של מציאות אמיתית שם בחוץ (עולם 1), אבל התודעה האנושית פועלת מול מודל דינמי שהמוח יוצר, שיכול להשתנות אם הקלט החושי מזהה קונפליקט שמשבש את יכולת התפקוד האופטימלית.

דוגמה אופיינית שהם נותנים היא הניסוי שבו חבשו נבדקים משקפיים שהופכים את העולם, כך שהעליון נהיה תחתון. אחרי זמן של בלבול, דיווחו הנבדקים שעדיין חבשו את המשקפיים, שהעולם חזר למצבו הנכון. כלומר המוח, שהבחין בתפקוד לקוי בעולם הפוך לכאורה, "סידר" את העולם בצורה הנכונה כדי לאפשר תפקוד הולם המותאם לקלט החושי, שיכול להשתבש עקב גורמים חיצוניים. מכאן שהעולם הסובייקטיבי (עולם 2) לא פועל מול המציאות האובייקטיבית (עולם 1) אלא מול מציאות פנימית, שאותה הם מכנים עולם 3. זהו תוצר של עולם 2, המשתנה דינמית כתגובה לתפיסה החושית, כדי לתפקד באופן אופטימלי ולאפשר שרידות מיטבית. צא ולמד שהמוח הוא הבורא הגדול של היקום שבו כל אחד מאיתנו מתנהל.

ד"ר אהרון פרימרמן, תל אביב

תיאוריית ההתחרפנות

טוב נוהג "הארץ" בהביאו לקוראיו תיאוריות חדשות כדי לקרבם לחידושים בעולם המדע. עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי להעיד על רמתם האינטלקטואלית של קוראי העיתון, כמו גם לרמתם הגבוהה של הכותבים. אלא שבמקרה זה, נראה לי שהכותב הנכבד הרחיק לכת. כבר בהקדמתו מציין לב כי "המדע המודרני מלמד שחומר מוצק הוא למעשה ריק". הנכון הוא שמסת האטום מרוכזת בגרעין שנפחו קטן בהרבה מנפח האטום עצמו. גם טענתו בסעיף הדן ביקום כמחשבה כי "לאובייקטים אין שום תכונות "פיזיות" כאשר לא צופים בהם" נראית לי חסרת ביסוס: אם נעצום את עינינו, האם ייעלמו האובייקטים לחלוטין? הגדיל המחבר עוד יותר לעשות, בהציגו את "השערת הסימולציה", הטוענת שהמציאות, חוקי הטבע, ואנחנו, כלל לא קיימים, אלא שכל אלה הם חלק מסימולציית מחשב. תמהתני, מה היה מצבה של השערת הסימולציה טרם המצאת המחשב, שבאמצעותו מתבצעת הסימולציה?

תגובתי מתייחסת לנקודות בודדות, אך בפועל, המאמר מביא רעיונות רדיקליים רחוקים מהמדע שאיני יכול לקבלם. לו היה לב מכתיר את מאמרו בכותרת "תיאוריית ההתחרפנות הגלובלית", הייתי יכול לקבלו בהבנה ובחיוך.

ד"ר יהושע שמעוני, תל אביב

נופלים לתוך המלכודת

ידידי גדעון לב (השלמנו את הדוקטורט כקולגות באותה תוכנית) כתב באופן ידעני ושובה לב שייתכן שאין עולם, יש רק תודעות. ברעיון הזה טמונה סכנה שכדאי להתעכב עליה.

הרעיון, כמובן, אינו חדש. הזרם הפילוסופי המכונה פנומנולוגיה, אין עניינו אלא להגיע אל הנתון הראשוני — זה שמוסתר מפני תודעתנו המתעתעת בנו. הזרם הפילוסופי הקרוי אידיאליזם מפתח וריאציות שונות של הרעיון שאין מציאות מחוץ לתודעתנו. שופנהאואר פותח את ספרו "העולם כרצון ודימוי" במשפט: "העולם הוא האידיאה שלי"; אדמונד הוסרל מדבר על תהום הפעורה בין העולם לבין המשמעות. ויטגנשטיין משתמש בדימוי של העין ושדה הראייה כדי להמשיל את היחסים בין הסובייקט לעולם, באומרו ש"אין שום דבר המאפשר לנו להסיק את העין מתוך שדה הראייה", קרי, יש נתק מושגי בין הסובייקט לעולם.

הרעיון המוצג כחדשני הוא הטענה של כמה אנשי מדע ופילוסופים שהם הוכיחו עניין זה באופן מדעי — על ידי סימולציות מחשב משוכללות או מודלים מתמטיים המראים כיצד רצפים אקראיים מתכנסים לכלל אלגוריתם. במאמר לא מוזכרת אף הטיה של הפועל להוכיח (חוץ מפעם אחת, שבה הוא מצביע על ניסיון שלא צלח להוכיח טענות אלה אמפירית). אם כך, מה הרבותא? אם מדובר בעוד ספקולציה, נוכל לפטור את הנאמר ב"נו שוין"! אלא שלמאמר מתגנבת נימה מסוכנת.

המילים "סימולציות" ו"מודלים ממוחשבים" מהלכות עלינו את קסמו של השיח המדעי — מקנות לנאמר נופך מבוסס "מדעית". אבל כאן אנו נופלים אל תוך מלכודת, שכולנו "מפרפרים" בתוכה מדי יום ביומו מבלי לשים לב לכך. לשיח המדעי אין סטטוס של שפת־על שעשויה היתה לפסוק משפט אחרון לגבי מושגינו. השיח המדעי הוא שיח ככל שיח אחר. אמנם כיום מקבל השיח המדעי מעמד פריבילגי, אך אין הוא, וגם אינו יכול להיות, הפוסק האחרון, מפני שגם הוא, כמו כל שיח, נושא איתו את עיוורונו.

זו מורשת של אידיאל הנאורות בלבוש חדש, קרי, של המחשבה שאפשר למצות את הידע, לדעת הכל עד תומו (זה רק עניין של זמן, אמצעים ומחקר). אבל מכיוון שטיבו של הידע הוא שהינו פתוח, ולא מתכנס אף פעם לשום שלמות — הוא תמיד חסר משהו. לעולם ייוותר באדם ובקשר שלו לעולם דבר מה זר ואטום. אם נלך אחורה עם הידע שלנו לאורך השרשרת הסיבתית, נגיע תמיד לנקודה שדורשת אמונה; והשאלה שלב הציב בפנינו נמצאת בתחומה של זו. היה זה ואצלב האבל שמסר את ביקורתו, בנאום על מצב העולם שנשא בוועידת דאבוס ב–1992, במילים אלה: "אנו מחפשים מוצא אובייקטיבי מהמבוי הסתום של האובייקטיביות".

לא הייתי נדרש לכך אילולא חששי שיש לכך השלכות מסוכנות על חיינו, שאותן אפשר להכתיר כניסיון להכחיד את הסובייקט. האובייקטיבציה שכולנו נתונים לה היא מעשה יומיום. עולם בריאות הנפש, למשל, מספח את עצמו לרפואה תחת הסיסמה: בריאות הגוף ובריאות הנפש חד הן. תחת סיסמה נאורה זו מסתתר מהלך של רדוקציה של הסובייקט לגוף אורגני. זה מגיע עד כדי כך שהמוסד הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב (NIMH) השיק תוכנית מחקר שמבקשת לבסס אבחון מחלות נפש לא על סימפטומים, אלא על מדדים אובייקטיביים כמו מערכים גנטיים או אמצעי דימות. לאן מובילה אותנו האובייקטיבציה הרדיקלית הזאת? זה מוביל לנקודה שאפשר יהיה לאבחן אדם כסכיזופרן, נניח, אפילו אם אינו נושא שום סימפטום הקושר אותו לכך.

זו האכזריות האדישה של המדע בניסיונו להכחיד את הסובייקט. זה מה שנמצא באופק של הרעיון שאפשר לבסס מדעית את הקשר בין האדם והעולם.

עמרי ביכובסקי, פסיכואנליטיקאי

במלה אחת

בשתי ידיים קיבלתי את העצה שבמאמר. סיימתי אותו בשקיקה, ואז הכתה בי ההכרה שבעצם אפשר לתמצת את המאמר כולו במלה אחת. מי שעשה זאת טוב מכולם היה הרמב"ם, שבתחילת ספרו "משנה תורה" קובע: יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא. וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו... לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י', י') הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד', ל"ה) כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

צבי ליפשיץ, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו