נירה פלדמן, יעקב שדה, טליה מירון שץ ואבנר פלק
חגיגות עליית היטלר לשלטון. ברלין 1933
צילום: AP
נירה פלדמן, יעקב שדה, טליה מירון שץ ואבנר פלק

הכותרת שנבחרה היא בעצמה לוחמה פסיכולוגית

הראיון שערכה איילת שני עם ד"ר יניב לויתן, מומחה ללוחמה פסיכולוגית, היה חשוב ומרתק ("אם הנאצים היו עולים היום, הם היו שולטים בעולם", 24.5). קריאת האזעקה במקומה. דבריו בסיכום נכוחים ביותר: מה עלינו לעשות כהורים, כמורים, כמנהיגי דעה להגנת הדמוקרטיה.

ניתוח כוחה של התעמולה בגרמניה הנאצית נכון. גבלס שלט בכל המרחב הפומבי וכפה מיחזור של עיקרי האידיאולוגיה הנאצית שוב ושוב. היה זה היטלר עצמו בספרו "מיין קאמפף" שהדגיש את חשיבות התעמולה והקדים את המחקר האקדמי בדבר הקשר שבינה לבין שיווק: "תעמולה על פי תוכנה איננה מדע כשם שתיאור של לוח פרסומת אינו אמנות... תפקיד התעמולה... בהכוונת ההמון למודעות לעובדות מסוימות. לכן חייבת היא לפנות יותר אל הרגש... יש להגביל את נושאי התעמולה למוקדים מעטים בלבד. את אלה יש לעבד ולהחזיר אל ההמון".

אבל משפט המפתח בראיון, "אם אין לך כוח פיזי, הלוחמה הפסיכולוגית לא שווה", עומד בסתירה לכותרת המפחידה של הראיון. הנאצים הובסו מול שילוב הכוחות הלוחמים נגדם, בעיקר על ידי הצבא הסובייטי, שגם הוא היה נתון דרך קבע לתעמולה מבית לחיזוק המוראל. ואסור לשכוח את גנרל חורף, שהביס כבר את נפוליאון. גם המדינות שלחמו בנאצים ידעו, כפי שמוכיח לוויתן, להילחם פסיכולוגית. כלומר גם "אילו הנאצים היו עולים היום" — והיסטוריונים נזהרים ממשחקי ה"אילו" — היו בידי אויבי הנאצים אותם כלים מתוחכמים ללוחמה פסיכולוגית, וגם עוצמה צבאית להביסם. הנה איראן מנסה להשתלט על העולם אבל נתקלת בהתנגדות של נתניהו בתמיכת טראמפ. הכותרת "הם (הנאצים) היו שולטים בעולם" יש בה, לצערי, מעין לוחמה פסיכולוגית על תשומת לבם של הקוראים.

ד"ר נירה פלדמן, חוקרת שואה, גבעתיים

גונטז', זה לא היה הוגן

אני אוהב את המדור של ניר גונטז'. אני אוהב איך הוא חושף את הצביעות, הטיפשות, השחצנות של בעלי תפקיד בשאלותיו הממוקדות.

הפעם לדעתי ניר פיספס ("על הקו עם ישיבת אור הרשב"י", 24.5). להתקיל מוקדנית תמימה שנמצאת שלוש ליגות מתחתיו ולהציג אותה במלוא פשטות אמונתה, זה פשוט לא כוחות. יפה שדאג לא לחשוף את שמה, בניגוד לשמות המרואיינים האחרים שלו, כי זה באמת לא הוגן כלפיה. אם היה מצליח לשוחח עם אחד הרבנים האחראים לגניבת הדעת הזאת, היה לכך ערך, אבל השיחה עם המתנדבת התמימה היא פשוט לא לעניין. היה מביך לקרוא את תשובותיה, אבל לא היא הכתובת הנכונה לחציו. אנא ניר, מצא יריבים הולמים לביקורת העוקצת שלך. הרי לא חסרים כאלה.

יעקב שדה, רחובות

רציתי תובנות, קיבלתי בוק ריפורט

בכתבתו "כשמצאתי 1,092 קרובי משפחה חדשים" (24.5), מתאר גדעון לוי את בדיקת הדנ"א שנעשתה לו דרך חברת 23and me.

כחוקרת קבלת החלטות רפואיות, רבים מהמחקרים שלי עסקו באופן שבו אנשים מבינים מידע רפואי, ובמיוחד גנטי. ציפיתי בכליון עיניים לקרוא מדוע בחר מר לוי לבצע בדיקה מעין זו — האם באמת התעניין במוצא שלו, אם הוא חושש ממחלות כלשהן או רוצה לבצע שינויים באורח חייו בהתאם לנשאות גנטית. תהיתי כיצד התמודד עם הידע החדש שנפל בחיקו. השאלה האחרונה מרתקת אותי במיוחד משום ההשלכות הרפואיות והפסיכולוגיות שלה — האם שיתף בו קרובי משפחה שעשויים לגלות לגבי נשאות של עצמם למחלות כלשהן? האם זה השפיע על אורח חייו? ועוד. כל כך הרבה שאלות, ותשובות — אין.

ביצוע בדיקה גנטית הוא החלטה כבדת משקל, אבל לא אצל לוי. נדמה שמישהו אמר לו "אח שלי, בוא רגע", ותקע לידיו מבחנה במסדרונות "הארץ". קריאת התוצאות מלווה באותה רמה של מעורבות רגשית שמפגין ילד שכותב בוק ריפורט ביום האחרון של החופש הגדול. חיפוש המידע בעקבות התוצאות מתבצע בוויקיפדיה.

כאשר מקבל אדם תשובה מהבדיקה הגנטית לגבי נשאות למחלה קשה שהסבירות שתתפרץ היא גבוהה, והוא מתלבט אם לשתף בממצאים את משפחתו, מקום עבודתו והביטוח הרפואי שלו — זה כבר לא מצחיק. היעדרו של ליווי מקצועי לתהליך הבדיקה הגנטית עלול לפגוע במי שהמעטפה עם התוצאות טומנת בחובה פצצות אטום, ולא דאחקות. לחלופין, גם מי שמקבל מידע על נשאות בהסתברות נמוכה, לא בהכרח יודע כיצד להתמודד עמה. וגם הוא נשאר לבד עם המידע, שאולי לא לקח בחשבון את השלכותיו.

במקרה של לוי, חבל על הכסף ועל הבדיקה הגנטית ששונעה אל מעבר לים. פסק הדין יכול היה להינתן גם בלעדיה: 100% ציני, בלי טיפת פלפל ומלח.

פרופ' טליה מירון־שץ, הקריה האקדמית אונו ואוניברסיטת קיימברידג'

כשמומחה מתיימר להבין בתחום אחר

מאמרו המרתק של יואב רינון ("הידרדרות לפשיזם איננה מקרית — לא בגרמניה ולא בישראל", 17.5) הוא דוגמה קלאסית למה שקורה כשמומחה בתחומו (ספרות השוואתית או לימודים קלאסיים) מתיימר להבין בתחום אחר לגמרי (פסיכולוגיה קבוצתית) וכותב מאמר שמבוסס על הנחות מוטעות.

זו אחת ההנחות המוטעות: "ילדים מוכים הופכים לא פעם להורים מכים. ומה שתקף ברמת הפרט תקף גם ברמת הלאום". פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים הראו שהלאום אינו מתנהג כמו הפרט. ללאום יש צרכים משלו: טריטוריה, היסטוריה וזהות משותפות, הגדרת גבולות הקבוצה, הצורך באויבים, הצורך בטראומה נבחרת (אסון לאומי גדול) ובתפארת נבחרת (ניצחון לאומי גדול) ועוד.

אם היהודים בישראל פוגעים בפלסטינים, אין זה דווקא מכיוון שאנחנו עצמנו עברנו פגיעות קשות. נכון שיש בינינו צאצאים רבים של ניצולי השואה, ונכון שיש העברה בין־דורית של טראומות אישיות, אבל מי שבאמת עבר פגיעה קשה הם בעיקר היהודים האירופאים. אף שרוב יהודי העולם אינם רואים עצמם כבני "העם יהודי", אנחנו רואים את קורבנות השואה ואת כל יהודי העולם בתור "העם היהודי" ומרגישים שייכים אליו. הפגיעה שלנו בפלסטינים מקורה בתהליכים הנפשיים הקבוצתיים שלנו.

אין זה אומר שכל מה שכתב רינון במאמרו אינו נכון, אלא שטוב יעשו חוקרים אם יזכרו את הכלל "חכמים היזהרו בדבריכם" ויגבילו את עצמם לתחום שבו הם מומחים.

ד"ר אבנר פלק, ירושלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ