מכתבים למערכת

תגובות לכתבה על הסתרת העדויות לנכבה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כוח בינלאומי מלווה את פינוי עיראק אל־מנשייה שבאזור קרית גת, מרץ 1949
כוח בינלאומי מלווה את פינוי עיראק אל־מנשייה שבאזור קרית גת, מרץ 1949 צילום: מתוך אוסף התצלומים של בנו רותנברג / גנזך המדינה
מאיר מרגלית, אברהם שמחה, יהב זוהר ומיכאל דימור

הממסד יכול להשכיח רק כשהציבור רוצה לשכוח

בכתבה אמיצה ומטלטלת חשפה הגר שיזף את פועלו של המלמ"ב בכל הנוגע להעלמת מסמכים היסטוריים העלולים, לדעת המערכת, להביך את ישראל. היעלמות המסמכים מקוממת, אבל חמורה יותר העובדה שהציבור בישראל כלל אינו מעוניין לדעת מה התרחש באותה תקופה. סוכני המלמ"ב לא היו מסוגלים להעלים שום מסמך אם הציבור לא היה מוכן להתעלם מהדברים שהמלמ"ב דואג להסתיר.

בדומה לכל פרויקט לאומי, הפרויקט הציוני כולל מרכיב אורגני של מחיקות, השכחות והכחשות. לא יכול להיות אחרת. כל מאבק לאומי, צודק ככל שיהיה, מותיר אחריו שובל של מעשים שמוטב היה שלא היו נעשים. התנועה הציונית פעלה על יסוד דחף מוסרי, ועל כן היתה חייבת למחוק את העוולות שיכתימו את טהרתה. הפרקים האפלים שבה היו מחללים את תומתה, ומשמשים הוכחה לטענה שהציונות אינה "קדושה" כפי שחלמו עליה והמדינה אינה "צודקת" כפי שביקשו לעצבה. הזהות הקולקטיבית של הציבור בישראל התגבשה סביב סיפורי גבורה וכל מה שחרג מאותה תמונת עולם הושכח או נמחק. משום כך, למנגנון המדיני לא נותרה ברירה אלא להסתיר את הצלקות המכוערות.

לכן מחיקות היסטוריות הן תולדה של שיתוף פעולה סמוי בין שני גורמים: ממשלה שמעוניינת למחוק וציבור שלא מעוניין לדעת. לא יכול להיות אחרת. בחברה דמוקרטית, מחיקה מחייבת תיאום בין כל מרכיבי החברה. שום שלטון אינו מסוגל למחוק מהתודעה, אלא את מה שהציבור ממילא אינו מעוניין לדעת. וככל שהמעשים חמורים יותר, כך הרצון לשכוח נחוש יותר. השפעתה של מערכת הביטחון לא היתה מתאפשרת אלמלא עמדתה תאמה את התפיסות הרווחות בחברה הישראלית. מכניזם מורכב דואג להעלים פרשות קשות עוד לפני שהמלמ"ב שם את ידיו על המסמכים. תובנה זו נכונה לגבי כלל הציבור — כולם סולדים מסיפורים מורכבים המטילים ספק בעצם צדקתם. כשהאמת עלולה לשתק, הציבור מעדיף לא לדעת.

מראשית ימי המדינה נוצרה חלוקת תפקידים ברורה בין העם וההנהגה: אלה לא רוצים לגלות ואלה לא רוצים לדעת. יגאל עילם מכנה זאת "חלוקת תפקידים מושחתת". מנהיגים אופפים פרשות מביכות בענן של שתיקה, והציבור חוסם מידע העלול לחייב אותו בנקיטת עמדה מוסרית. זו הנוסחה ליצירת אותה בועה המכונה "גן עדן של שוטים". אכן, מנגנון רב עוצמה מושקע בחיברות, בעיקר של צעירים בגיל תיכון וצבא, כדי שישרתו את המדינה ללא עוררין. ההיגיון החברתי שהמדינה מטפחת מכוון לשימור הסדר הקיים. הנדסת "החייל המושלם" מחייבת הפניית עורף לפרשות מבישות.

רוב הישראלים קיבלו את הנרטיב הלאומי כמעט ללא ערעור, בלי לחשוש שדבר־מה חסר. יש מצבים שבהם הציבור אינו רוצה לדעת מה נעלם גם כשחור גדול נפער מתחת לרגליו. אבל גם אם אפשר להתעלם למשך זמן קצוב מפרשות בלתי נוחות, בסופו של דבר לא ניתן למחוק אותן כליל. מאז פרויד אנחנו יודעים שכל המאמץ למחוק פרקים לא נוחים הוא לשווא. שום דבר לא מתפוגג אלא רק עובר מקום, מהתודעה לתת־התודעה, ובמוקדם או במאוחר הזיכרונות המושהים צפים ועולים בחזרה. ממסד שמשכיח פרק היסטורי יכול להשפיע על ההיזכרות, אבל לא על הזיכרון. הזיכרון נוכח בעמדת המתנה ומחכה להזדמנות להתפרץ.

ד"ר מאיר מרגלית

מה יש להסתיר כאן?

במסמך של איש הש"י מ–1948, שמפרט את הסיבות להגירה הערבית, לא מצוין גורם נוסף לבעיית הפליטים והוא קריאתם של מנהיגי ערביי א"י ומדינות ערב לתושבים הערבים לעזוב את מקומות מגוריהם עד שייכבשו מחדש על ידי צבאות מדינות ערב.

בכלל, מלחמת העצמאות היתה משחק סכום אפס: אם הערבים היו מנצחים, היישוב היהודי בארץ היה נמחק. למזלנו, למנהיגי היישוב היו העוז והתבונה להתכונן למלחמה ולנצח בה. כך שמול גירוש אנשי ספסף, זרנוגה ובית מחסיר יש להעמיד את כפר דרום, בארות יצחק, גוש עציון, הרובע היהודי בירושלים, נווה יעקב ועטרות, וכן את מסדה, שער הגולן, יד מרדכי וניצנים שנכבשו מחדש. לכן אין לדעתי מה להסתיר כאן.

אברהם שמחה, כפר סבא

צריך להפסיק לפחד מזכות השיבה

ביום שבו פורסם התחקיר על המאמצים להעלים ראיות לגירוש בכוח של פלסטינים, במדור הדעות של "הארץ" טען פרופ' יהודה באואר שתמיכה בזכות השיבה היא אנטישמית (!) כי היהודים בארץ לא יסכימו לכך ו"רק השמדתם תבטיח את השגתה". כלומר, מערכת הביטחון מתגייסת למחיקת הטיהור האתני שבוצע פה וההיסטוריון, מנהל יד ושם לשעבר, מאיים שהכרה בזכויות צאצאי המגורשים פירושה שואה נוספת.

מה היה קורה אילו ההיסטוריונים שלנו, במקום לאיים, היו מתגייסים נגד מחיקת ההיסטוריה? אילו במקום לראות בפליטים איום מופשט היינו נפגשים איתם? אולי היינו מגלים שהכרה בזכות השיבה אינה כרוכה בהשמדה של אף אחד? כך עשו חברי ארגון "זוכרות" הישראלים שנפגשו עם חברי "בדיל" הפלסטינים וניסחו מסמך חזון לשיבה, המבוסס על העיקרון שלא פותרים עוול בעוול וששיבת הפליטים אין פירושה עקירת האוכלוסייה היהודית.

כן, הכרה בזכות השיבה פירושה ויתור על "מדינה יהודית". המדינה שתיווצר גם לא תהיה פלסטינית. היא תיאלץ להיות, כפי שחזו רבים מראשי הציונות לפני 1948, מדינה ערבית ויהודית, ובעיקר דמוקרטיה שמכבדת את זכותן של הקהילות שהיא מכילה. מהלך כזה כרוך בוויתור של יהודים על זכויות יתר, אבל גם בשחרור מהפחד שרודף אותנו ומטיל צל תמידי על חיינו.

יהב זוהר, ירושלים

גורשו או לא גורשו, זאת בכלל לא השאלה

הכתבה לא חידשה דבר ומטרתה, כך נראה, היתה להראות שרוב הפליטים גורשו בכוח. מספרם היה בין 550 אלף לפי מפקד ישראלי מ–1949 ל–750 אלף לפי דיווח אונר"א מ–1950. בפרספקטיבה של 70 שנים, האריתמטיקה אינה חשובה ומספיק לקבוע שחלק גורשו. וכעת נשאלת השאלה: מה חסר?

לאחר 70 שנה היה מתאים יותר ניתוח הנושא המורחב של בעיית הפליטים במזרח התיכון. כי מאז היו עוד כמה גלי פליטים. להלן כמה מהם: היהודים שגורשו ממדינות ערב (כ–850 אלף), העיראקים שברחו בזמן שלטונו של סדאם חוסיין ולאחר נפילתו (כ–2 מיליון) והפליטים שברחו מאיראן למערב לאחר ייסוד הרפובליקה האיסלאמית (כמיליון בני אדם). בנוסף יש לציין את הפליטים שברחו מלוב ב–2011 ואת פליטי המלחמה בסוריה שנפוצו בכל העולם, ומספרם הוא כ–7 מיליון.

כל הפליטים הללו קיבלו מעמד פליטות, שפג לאחר שנקלטו במקומות מושבם. במערב הקליטה נתמכת על ידי הממשלות. במדינות ערב אין כמעט תמיכה, למעט מהאו"ם ומעמותות. היוצאים מהכלל הם הפלסטינים. חלקם הגדול לא השתלבו במקום מושבם וכלכלתם היא על האו"ם. ירדן היא היחידה מכל מדינות ערב שאיזרחה אותם. הם ציבור הפליטים היחיד המשמש כלי פוליטי שחותר לחזרתו למקומות שמהם בא.

אני מציע להמשיך בכתבות על שאר קהילות הפליטים, שלא יסתפקו בתיאור הגירושים — העבר, אלא יעסקו בדרכים לפתרון הבעיות — העתיד. אחרת אצטרך לחשוד כי ל"הארץ" יש אג'נדה ולא נקודת מבט אובייקטיבית.

מיכאל דימור, תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ