דניאל מורגנשטרן, יואל דונחין, אסתר סיוון, אביב כהן וצבי בקרמן, ש. בלאו, טליה מירון־שץ
שלומית מרסיאנו, רונה סלע ואלון גולדרינג
רכבת תחתית בשנג'ן
צילום: Lam Yik Fei / The New York Times
דניאל מורגנשטרן, יואל דונחין, אסתר סיוון, אביב כהן וצבי בקרמן, ש. בלאו, טליה מירון־שץ
שלומית מרסיאנו, רונה סלע ואלון גולדרינג

השאלות שלא נשאלו על החיים בשנג'ן

מעבר לתמונה מרשימה של גורדי שחקים על עמוד השער, ציפיתי ללמוד מכתבתו המעמיקה של יוגב אושעיה "15 הערות על החיים בשנג'ן" (12.7) על תכנון העיר, על אזורי המגורים, התעסוקה, אזורי התעשייה והנמל, על התחבורה הציבורית, גודל המשפחה ועוד.

מעבר לציון כי מספר גורדי השחקים הנבנים בשנג'ן עולה על אלה הנבנים בשנה בכל ארה"ב, וכי מדובר בכרך צעיר בן 40 המונה 20 מיליון תושבים שגילם הממוצע 30, לא נאמר כמעט דבר על העיר עצמה. חבל שלפחות אחת או שתיים מההערות לא התייחסו לעולם תוכן זה.

רבע מיליארד טון סחורות יצוא בשנה מנמל שנג'ן מכתיבים נמל ענק ויעיל. תעשיית אלקטרוניקה שבנקודת השיא ייצרה 90% (האמנם?) מכלל מוצרי האלקטרוניקה בעולם מכתיבה מפעלי ענק עם עשרות ומאות אלפי עובדים בקווי ייצור, הרחוקים מרחק רב מעולם ההיי־טק שמשרטט הכותב.

לא פחות מעניינים חיי התרבות וחיי המשפחה בשנג'ן. אך מעל לכל: מה מידת האושר שלו זוכים תושבי הכרך החדיש והענק? שאלות כבדות משקל לכתבת המשך.

דניאל מורגנשטרן, יועץ סביבה ומתכנן ערים, תל אביב

הדובר לא מכיר את עבודת המז"פ — ומעדיף לטייח

הראיון שערך ניר גונטז' עם דובר משרד המשפטים ("על הקו עם משה כהן", 12.7), מוכיח כי כהן מנותק מעבודת המז"פ, מעצמאותו המוחלטת ומנאמנות אנשיו לאמת המדעית. הוא משמש דובר לנושא שאינו מתמצא בו כלל והוא מעדיף לטייח מאשר לסתור את טענותיו המוצדקות של המראיין.

החוקרים בהחלט מודעים לנסיבות האירוע הנחקר, ומסקנותיהם מכוונות לקידום החקירה. אנשי המז"פ לא יהססו לפנות לייעוץ בחו"ל או לזמן מומחה אד־הוק, אך יש לציין כי המז"פ הישראלי נחשב לאחד הטובים בעולם.

גילוי נאות: אני מכיר את עבודת המז"פ מקרוב והייתי שותף למחקרים בנושאי טביעות אצבע ונושאים רפואיים שפורסמו בספרות הרפואית והפורנזית כאחד.

פרופ' יואל דונחין, יבנה

ילדיי למדו בבי"ס דו־לשוני, והמסקנות שלי הפוכות

תמוהות בעיני המסקנות החותכות העולות מכתבתה של סמדר רייספלד ("מעורבים, מעורבים מדי" 12.7.19) שלפיהן דווקא בבתי ספר שחורתים על דגלם את הרב־תרבותיות יש פחות אינטראקציה בין תלמידים יהודים וערבים.

אתחיל בדיסקליימר: אני אמא לבנות שהתחנכו בבית הספר "יד ביד" בירושלים ולכן לא אובייקטיבית (אך מעט מנוסה). גם אינני אשת מקצוע בתחום. חרף זאת ואולי דווקא בשל כך, הופתעתי מהמסקנה שמופיעה ברישא. סקרנית, ציפיתי למצוא הסברים, אך הם לא הגיעו. הניסיון להיתלות באילנות מחקריים ממילגרם ועד טג'פל לא הבהיר את הקשר בינם לבין מסקנות המחקר.

בתי הספר הדו־לשוניים מבוססים על היכרות בין־אישית, למידה של שפות ותרבויות אחיות, זהויות אחרות ושיח נראטיבי. בתי הספר אינם חוששים משיח על הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. הדיון נעשה ביום־יום, וביתר שאת סביב "אירועי שיא". הדיון עצמו כרוך בכאב, באי־הסכמות, בהבעת רגשות, אך הוא מתרחש.

המסקנה כי דווקא שם יש פחות אינטראקציה בין יהודים וערבים הזויה. נסו רק לראות את קבוצות ווטסאפ, את משחקי הכדורגל בהפסקות, את הבילויים אחרי שעות בית הספר ואת המסיבות. נכון, האינטראקציה מורכבת. היא קשורה לנראטיבים השונים ולחוויות היום־יום שכל אחד חווה בבית, בשכונה ובעיר. היא קשורה למחסומים הפיזיים והמנטליים שחלק מהילדים צריכים לעבור. היא קשורה לדת, לרקע סוציו־אקונומי, להיסטוריה, לתפיסה פוליטית ולהגדרה עצמית, ויותר מכל להבנה העמוקה שכולנו בני אדם. שווים.

קבוצת ההשוואה למחקר היא אותם בתי ספר ספורים שבהם יש גם תלמידים ערבים בבתי ספר "יהודיים" ואשר שם האינטראקציה לכאורה חברית יותר. ובכן, זה בהחלט משמח וכן ירבו. אך כיצד ניתן להשוות בין הדינמיקה בבתי הספר הדו־לשונים לבין התערות של קבוצת מיעוט בקבוצת רוב בבתי ספר שבהם יש אידיאולוגיה שלטת אחת, שמתעלמת במידה רבה מהקונפליקט? האם אכן האתגר הוא השגת אינטראקציה גבוהה יותר או הפחתה בדעות הקדומות זה כלפי זה? האם נבחנה השפעת בית הספר על המשפחות שמהן באים התלמידים ולהפך? האם הטענה היא כי בממדי הפחתה הדדית בדעות הקדומות יש הצלחה גבוהה יותר בבתי הספר הכלליים? אתמהה!

ולבסוף, מוזר שהכתבה אינה נדרשת לקבוצת הביקורת — לא של המחקר אלא של החברה הישראלית: רוב רובם של בתי הספר בישראל. שם האינטראקציה היא אפסית, לא קיימת. תלמיד יהודי לא פוגש תלמיד ערבי במשך 12 שנות לימוד. כשאין אפילו היכרות בסיסית, הסטריאוטיפים חוגגים והדעות הקדומות מקצינות. זהו הבסיס האמיתי להשוואה.

אסתר סיוון, ירושלים

המטרה אינה ליצור חברות בין יהודים לערבים

בעוד אנחנו מעריכים את עצם העיסוק בבתי ספר רב־תרבותיים, לא ניתן להתייחס רק לזווית של הפסיכולוגיה החברתית שהוצגה בכתבה. צריך להביא גם את נקודת המבט של חוקרי חינוך.

אי אפשר להתייחס לבתי ספר כעוד זירה בה פרטים נפגשים ויוצרים, או שלא יוצרים, אינטראקציה ביניהם. בתי הספר משקפים את המתרחש בחברה ומושפעים מכוחות פוליטיים. על כן, היעדר ההתייחסות למושג "יחסי כוח" זעק בין השורות. כשהכותבת מציינת כי "נראה שדווקא טשטוש הזהויות בבתי הספר הרגילים, שמתעלמים מההבדלים האתניים וחושפים את כל התלמידים לתרבות אחת ולשפה אחת, מוביל ליותר אינטראקציה ויחסי חברות", היא מתעלמת מאותם יחסי כוח הקיימים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי־פלסטיני במדינה. הרי התרבות האחת והשפה האחת שעליה היא כותבת היא תרבות הרוב, ומכאן שיחסי החברות גם הם מושפעים מיחסי כוחות לא שוויוניים אלו.

השיח האקדמי אודות חינוך רב־תרבותי אינו מציין יצירת חברויות כמטרה חינוכית. המטרה המרכזית היא חשיפת אותם יחסי כוח לתלמידים מכלל התרבויות, תוך יצירת אמפתיה בקרב התלמידים השייכים לתרבות הרוב, ומתן קול לתלמידים המגיעים מתרבויות מוחלשות. אמנם, בסיום הכתבה יש התייחסות קצרה לתרומת בתי הספר הרב־תרבותיים לאור המציאות החברתית והפוליטית של ימינו. עם זאת, הצבת היעד של יצירת חברויות בין תלמידים כמדד המרכזי להצלחת בתי ספר חסרה.

ד"ר אביב כהן וד"ר צבי בקרמן,
בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים

התובנות הנפלאות של אלון עידן

אלון עידן מבין קצת אחרת את המציאות הישראלית. התובנות שהוא חולק איתנו, למשל ברשימתו השחורה האחרונה ("קלללל"', 12.7) לגבי הקלות הבלתי נסבלת (על עומר אדם), או לפני כן על הפינוק הבלתי נסבל (בין ארוחה מפנקת לאייל גולן) הן יפות ומקוריות. זכור לי משפט אדיר שכתב עידן לפני כחצי שנה על מועמדותו של גנץ. כותב מהזיכרון: "אם יצליח גנץ לשמור על ה–1.95 שלו עד הבחירות הוא יהיה ראש ממשלה". גדול. בעט אלון, בעט.

ש. בלאו, פתח תקוה

כן, לדבר על המוות במסעדה איטלקית

נרי ליבנה מספרת בשבחי חברת "עלי שלכת" העוסקת בין היתר בקבורה חילונית ("לחשוב מחוץ לארון", 12.7). ליבנה מצטטת חברה שלה, שפסקה, במהלך שיחה במסעדה איטלקית: "אתן חייבות להירשם לעלי שלכת. אל תפילו את כל הסידורים על הילדים שלכן". המיקום, והעובדה שהחברות לא התכוננו לדיון בנושא הכבד הזה, גרמה להן לזוז בכיסא באי־נוחות. מי רוצה לדבר על מוות, ובמיוחד על הפרקטיקה שלו?

זו בדיוק הסיבה לדבר על הדברים הללו, ויפה שעה אחת קודם.לדבר, בפה מלא, במסעדה איטלקית או תאילנדית, או סתם ככה בסלון, על איזו קבורה נרצה. ולמה לעצור שם — על איך נרצה להתנהל בתום ימינו, דווקא כשהיכולת להחליט תילקח מאיתנו, ולצדה, אולי, גם היכולת לחיות חיים שבעינינו הם מכובדים וראויים לחיות אותם. מעטים מאיתנו משתוקקים לקיים את השיחה הזאת. מעטים אכן יקיימו אותה, וחבל. גופים כמו עמותת ליל"ך ואף משרד הבריאות מציעים טפסים שמאפשרים להסדיר את הדברים הללו מבלי להפיל אחר כך את כל הסידורים וההחלטות כבדות המשקל על אהובינו.

מחקרים מראים שכשקשישים הקצו זמן לשיחות הללו, הם נטו לקבל בהן החלטות, יותר מאשר כאשר השאירו את קיום הדיונים הללו ליד המקרה. השיחות לא פגעו ברווחתם הנפשית וגם לא גרמו להם למות מהר יותר.

שיחה כזו מאפשרת לעומדים בסוף הדרך להיות פחות בודדים, ויותר מסוגלים לדבר על הדברים שמטרידים אותם. זה יכול להיות פירוש חדש למילים מתהלים כ"ג, ד': "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי".

פרופ' טליה מירון־שץ, הקריה האקדמית אונו

המעשה המוסרי הוא להפסיק לקבור את המתים

סיבות חביבות אך תפלות־מה מנתה נרי ליבנה לשאלה המאוד חשובה, שנוסחה על ידה כך: "לא ברור לי למה בכלל צריך לקבור את המתים באדמה". אפתח בציון כשל בניסוח השאלה, שעולה ממנה כי נרי מסכימה לצורך בקבורה, רק לא מבינה מדוע לעשות זאת באדמה. המושג "לקבור" (בני אדם) כבר כולל את העובדה שזה קורה באדמה. הרי אין חומרים או מצעים אחרים שאפשר לקבור בהם.

ולשאלה החשובה באמת: מדוע בכלל לקבור את המתים? ואני מבקשת להוסיף ולהרחיב: בטח במדינה זעירה כמו שלנו — שבה שטחי הקבורה הולכים ומתרחבים בקצב מבהיל על חשבון שטחים שחובה להשאיר פנויים לאלה החיים — ובוודאי לאלה שעוד עתידים לעבור כאן חיים שלמים (ולפי קצב הילודה הולכים להיות רבים מהם).

זוהי חובה מוסרית ואקולוגית ממדרגה ראשונה לאפשר לדורות שיבואו אחרינו לנצל את פיסת הארץ הקטנה הזאת יותר למען החיים, והרבה פחות למען המתים.

וכן, אף את שריפת גופתי לא אשאיר לילדיי לשלם, ולו רק כדי להבטיח ש"מנוחת העולמים" שלי לא תתרום לעליית מחירי הנדל"ן במקרה הטוב, או לא תשאיר מקום (באופן ליטרלי) לאדם חי לחיות את חייו במקרה הרע.

שלומית מרסיאנו, קרית טבעון

אם לא נחשוף את העבר, לא יהיה לנו כאן עתיד

כתבתה החשובה של הגר שיזף ("מערכת הביטחון מסתירה בכספות מסמכים על הנכבה", 5.7) חושפת את מה שנדון במחקרים שונים: ישראל מוחקת מהארכיונים את זוועות העבר שלה ביחס לפלסטינים. מחיקת הנכבה היא רק ביטוי אחד של התופעה. המוסדות היהודיים לפני ואחרי הקמת המדינה קברו, העלימו וצינזרו כל מה שמתנגש עם הנראטיב הרשמי או חושף את עוולותיה — מסמכים, דימויים, סרטי קולנוע, עדויות. חומרים שנוצרו על־ידי פלסטינים ונלקחו שלל, כמו גם חומרים שנוצרו על־ידי יהודים או ישראלים ומספרים סיפור המתנגש עם הנראטיב הרשמי, נתונים למשטר זהה של שליטה וצנזורה. הם שני צדדיו של אותו מנגנון דכאני כפי שמראים מחקריי זה זמן רב.

יתרה מכך, ישראל לא רק קוברת בכספות שלה עדויות לזוועות, אלא משכתבת את ההיסטוריה הפלסטינית לטובתה, מפרשת את החומרים בארכיונים באופן התומך בנראטיב הישראלי ומשכללת מנגנונים למחיקת ההיסטוריה.

מחקרים "מטעם" דווקא מקבלים נגישות מלאה לארכיונים. בדיון שהתקיים בינואר 2005 בוועדת חוקה של הכנסת, שאל יו"ר הוועדה את ד"ר אביתר בן צדף, מהם מבחני הגישה לחומר חסוי. בן צדף, שהיה במשך שנים איש מערכת הביטחון ועורך כתב העת "מערכות", ענה: "להיות מאנשי שלומנו. אם לא הייתי עורך עיתון 'מערכות' לא הייתי מקבל".

בני מוריס מציע לקיים את הוראת החוק שלפיה שר המשפטים וגנז המדינה הם שיחליטו אם חומר צריך להישאר גנוז ולא מערכת הביטחון. אלא שהוראה זו מתקיימת. כך למשל לגבי הטבח בדיר יאסין, שבו החומר אמור היה להיפתח לעיון הציבור. פנייתי לארכיון צה"ל הועברה לדיון לוועדת שרים בראשות השרה איילת שקד, כפי שמציע מוריס. מיותר לציין כי עד היום לא התקבלה כל תשובה בנושא והחומר מוסתר בארכיון.

אולם הניסיונות להעלים ראיות אינם אפשריים, ועדויות לא ניתן להכחיד באופן גורף. גם אם מסמכים מוצפנים, קיימות מערכות מידע אלטרנטיביות החושפות את מה שהמדינה מבקשת למחוק. בראיון שערכתי עם חייל ששירת בשירות הידיעות באזור ירושלים והיה בדיר יאסין לאחר הטבח, הוא תיאר את זוועות הטבח שראה. הוא סיפר לי בעיקר על תצלום אחד שנחקק בזיכרונו — של פלסטיני תלוי על עץ. גם בנו של מאיר פעיל אישר את עדותו של פלד.

מחיקת העדויות לנכבה היא חלק ממגמה גורפת שמטרתה לטשטש את תחלואי העבר. הדבר נכון גם ביחס לאוכלוסיות מוחלשות נוספות, כמו במקרה של ילדי תימן. כדי לבנות עתיד, על ישראל להתמודד עם עברה. ללא חשיפת העבר ולמידתו ובקשת סליחה ותיקון, לא ישרור כאן עתיד שפוי.

ד"ר רונה סלע,
אוצרת וחוקרת של ההיסטוריה החזותית הפלסטינית והישראלית

17 אלף ק"מ ב–20 שעות: כך התפתחו שיאי הטיסה

כמה הערות על הפרידה של אנשיל פפר מהבואינג 747 ("בלדה למטוס זקן", 5.7). מעניין לעקוב אחרי התפתחות השיאים בטיסות מטוסי נוסעים לטווח רחוק, מאותה טיסה שמוזכרת בכתבה:

1. באוגוסט 1989 טס מטוס 747-400 של חברת קוונטס האוסטרלית, עם 16 נוסעים מלונדון לסידני בטיסה ישירה של 17 אלף ק"מ במשך 20 שעות טיסה. מטרת הטיסה היתה לתת דחיפה שיווקית לטיסות ארוכות הטווח של קוונטס.

2. ביוני 1993 נשבר השיא הזה על ידי מטוס איירבוס A340-200 שטס מפריז לאוקלנד, ניו זילנד, מרחק של 19,015 ק"מ ב–22.5 שעות. על הסיפון היו 22 נוסעים. גם כאן המטרה היתה שיווקית, כולל רצון של איירבוס לשבור את השיא של בואינג.

3. ביולי 1997 שוב עודכן השיא, הפעם על ידי בואינג 777, שטס מסיאטל לקואלה לומפור — 20,045 ק"מ ב–22.5 שעות.

4. בנובמבר 2005 שוב נשבר השיא. בואינג 777 של פקיסטן איירליינס טס מהונג קונג ללונדון כשהוא טס בכוונה בנתיב המאריך את הטיסה — 21,600 ק"מ ב–22 שעות ו–20 דקות. שיא מרחק זה לא נשבר עד היום.

הטיסה הסדירה הארוכה ביותר כיום היא זו של סינגפור איירליינס מסינגפור לניו יורק: 15,340 ק"מ ב–18–19 שעות. בעתיד מתכננת קוונטס טיסה סדירה בקו לונדון–סידני (כאמור, כ–17 אלף ק"מ).

מבחינת זמן הטיסה, שיא הטיסה האזרחית הארוכה ביותר מוחזק עד היום על ידי מטוס עם מנועי מדחף של חברת קוונטס, שטס בשנים 1943–1945 בקו שבין פרת' באוסטרליה לסרי לנקה (5,650 ק"מ), בזמן טיסה ממוצע של 28 שעות. אחת הטיסות הללו התארכה לכדי 32 שעות.

אלון גולדרינג, תל אביב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ