ענת אקסלרוד, אפרים דביר, יעל גרניט ואריה אלטמן
נורות קטנות
צילום: oppos / Shutterstock.com
ענת אקסלרוד, אפרים דביר, יעל גרניט ואריה אלטמן

דווקא בתחום הזה, כמה שפחות חסכוני יותר טוב

כמה משמח היה לקרוא את המדור של דני בר־און, "אולי כבר עדיף לשבת בחושך" (20.9). נזקי עודף האור הכחול אכן רבים וקשים. אני רוצה להרחיב על השפעותיהם ההרסניות על עינינו.

העיניים שלנו זקוקות לאור שמש (אור יום אמיתי) כדי לתפקד היטב. כשאיננו נחשפים לכל קשת גלי האור, הנזק הולך ומצטבר. הדבר יתבטא במתח בעין, ביובש, ואף עלול לזרז הופעת מחלות עיניים.

מכיוון שרבים מאיתנו ממעטים לבלות באור יום — כלומר בחוץ (הורידו קצת את משקפי השמש, תנו לעיניים אור לא מסונן!) — זה ממש קריטי לעיניים שלנו לקבל כמה שיותר אור חם בבית. וזה נכון במיוחד בערב. לכן אני מצטרפת ואומרת: נורות ליבון (שעדיין אפשר למצוא בחנויות לחומרי בניין) או נורות הלוגן הן הטובות ביותר. כמה שפחות חסכוני, ככה יותר טוב לעיניים. ומה שטוב לעיניים, טוב גם לנפש, לשמחה ולאיכות חיינו.

ואם התבלבלתם לגבי סוגי הנורות, אז הנה סיכומון: נורת פלורסנט (PL) — אור מזעזע לעיניים, לגוף ולנשמה (להוציא מהבית). נורת לד — גם הצהובות מביניהן אינן מספיק 'חמות' (אבל זה עדיף מפלורסנט). נורות ליבון ונורות הלוגן — נהדרות לגוף ולעיניים.

ענת אקסלרוד, מפתחת שיטת "להקשיב לעיניים"

גם למנתחים פלסטיים יש פתרון לבעיית ההקרחה

קראתי את מאמרו המפורט של דני בר־און על ההקרחה, מתוך התעניינות שיימצא בו גם משהו מן הכירורגיה הפלסטית, אך לא היה בו דבר מכך ("שלא תיפול שערה משערות ראשינו", 20.9).

הכירורגיה הפלסטית החלה לבצע השתלות שיער בחלק הקדמי של הקרקפת לפני למעלה מ–50 שנה. היא עשתה זאת על־ידי כריתת קטע מתאים בעורף וחיתוכו למקטעים זעירים של שניים־שלושה זקיקי שיער כל אחד, והכנסתם לתוך נקבים זעירים בעור הקרקפת הקדמי. ברבות הזמן, המנתחים הפלסטיים עזבו שיטה זאת, ובעלי מקצוע אחרים כמו מרדימים, רופאי משפחה וכדומה עסקו בכך.

אחד התחומים שהיה ונשאר בתחום הכירורגיה הפלסטית הוא תחום הטראומה והכוויות. באשר לטראומה — קורה לא פעם שקרקפת נתלשת כולה או חלקה ואזי מגיעה המיקרו־כירורגיה. באמצעות המיקרוסקופ, כלי הדם נתפרים קצה לקצה והקרקפת חוזרת לחיים רגילים, כולל השיער.

כשמדובר בכוויות עמוקות באזורים שעירים, כמו קרקפת או עפעפיים, ניתן לבצע שחזור בשתי דרכים. 1. אם מדובר באזור קטן כמו עפעף ללא ריסים, ניתן להיעזר בעורף להפקת שתל דק של שורה אחת של שיער ולהשתילו כך שיגדל כלפי מעלה והחוצה.

2. כשמדובר בחלק הקדמי של הקרקפת, ניתן להשתמש במתלה מהפאה או מהקרקפת מעל האפרכסת ולסובב אותו קדימה. שיער כזה צומח רגיל ובאיכות טובה.

חשתי שהעיתון חייב את ההשלמה הזאת. אם משתילים קרנית מן המת הטרי, ניתן לחשוב גם על השתלת הקרקפת או חלק ממנה.

ד"ר אפרים דביר, חיפה

מדוע לשלוח חץ מורעל כלפי רינה מצליח?

במדור "ועדת המדרוג" (20.9) הוצבה רינה מצליח במשבצת המפוקפקת "רע" ו"נמוך". מתוך ההיתוליות, כביכול, נודף ריח רע של התנשאות וציניות. לא ברור לשם מה נשלח אותו חץ מורעל כלפי השדרנית האינטליגנטית, הבהירה והמושחזת. די היה לצפות בראיון המבריק שלה עם נתניהו ערב הבחירות כדי להיווכח בכישוריה ומקצועיותה. אני לא מכירה את רינה אישית ובכל זאת קוממה אותי מאוד השפרצת רפש זו. אני מתכבדת להעניק לוועדת המדרוג בסוגיה זו את התואר: רע ונמוך.

יעל גרניט, מבשרת ציון

די עם הפאניקה. האדמה אינה הבעיה החמורה שלנו

מאמרה של לימור אלוף, "זעקי אדמה אהובה" (13.9) רצוף אי־דיוקים, אף טעויות, מרבה במשפטי מחץ לא מדויקים ונוהר אחר פראזות כוללניות. נכון שמוסדות מתריעים בצדק על התגברות ההתחממות הגלובלית, על אובדן מינים, נכון שיש להפחית גם את צריכת הבשר ועוד. חשוב להתריע על כך ולפעול לתיקון המצב. אך מכאן ועד לזעקה ש"החקלאות התעשייתית היא אחד הכשלים הגדולים שיצר המין האנושי" רחוקה מאוד הדרך. זו זעקה שמקורה בפאניקה ואינה תורמת דבר.

הגישה המובעת במאמר נובעת מהשלמה וקבלה של תיאוריות דיסטופיות חד־צדדיות וחסרות ביסוס ביקורתי. למשל, אלה שעמדו בבסיס ספרו של ג'ארד דיאמונד ("רובים, חיידקים ופלדה") ומאוחר יותר בספרו של יובל נח הררי ("קיצור תולדות האנושות").

זוהי גישה דיסטופית, שמצויה רבות בז'אנר ספרותי מסוים הכולל אמירות כגון: "קץ האנושות", "אובדן החברה", "סוף העולם" — אשר מכיל לעתים גם סימוכין "פסאודו־מדעיים" הבאים לאשש, כביכול, את התיאוריה של מאלתוס האנגלי כי "באין מחלות ומלחמות, מגיפות ואסונות, העולם נדון לכליה" (תרגום חופשי). דא עקא, לא התרחשה כליה מאז שפורסם ספרו של מאלתוס (1800) ואף הרבה קודם לכך. נמתין בסבלנות עוד כמה מאות או אלפי שנים (גילוי נאות: אני אופטימיסט רציונלי מושבע).

יחד עם גופים שלפעולתם יש בסיס מדעי־אקולוגי, על "עגלת הדיסטופיה" הזאת קפצו קבוצות חברתיות, למשל "הירוקים", "מגיני כדור הארץ", המטיפים ל"תזונה פליאוליתית" ועוד. האם רוצים אנו לחיות בעידן הפליאוליתי, כפי שחיו אבותינו? ביטא זאת יפה המשורר הרומי אובידיוס: "שיהללו אחרים את הזמנים הקדומים, אשר לי אני שמח שנולדתי בימים אלה". הפסקת קיומה של החקלאות כפי שהיא היום תמנע את המשך התקדמותה של האנושות.

ולכמה מהפרטים במאמר: הצגת האדמה כבעיה האקולוגית החמורה ביותר ואת החקלאות כפוגעת בה אינה מדויקת. טעותו של מאלתוס היתה בכך שלא שיער את העלייה המדהימה בייצור מזון (כן, באמצעות חקלאות מתועשת) שעלתה על קצב הגידול באוכלוסייה. בכך מנעה החקלאות רעב, מחלות ומוות. "המהפכה הירוקה", המוזכרת לגנאי במאמר, היא שהצילה מיליונים מרעב וכליה בהודו, פקיסטן וארצות נוספות.

אלוף כותבת כי "חופן אחד של אדמה מכיל יותר מיקרואורגניזמים מאשר כל בני האדם בכדור הארץ". אז מה הדבר מלמד? גם קטע מעי של אדם אחד מכיל יותר חיידקים מאשר חופן אדמה.

לא ניתן להחליף שיטות חקלאות במחי העט ובהטחת סיסמאות. כן צריך להשתפר ולצמצם את הנזקים הגלובליים — כפי שנעשה בארצות רבות, כולל ישראל.

פרופ' אריה אלטמן, הפקולטה למדעי חקלאות, המזון והסביבה באוניברסיטה העברית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ