פעם הייתי תולעת ספרים. מה קרה לי?

בחופשה האחרונה שלי הופתעתי לגלות שאני לא מצליחה לצלוח אפילו ספר אחד עד סופו

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איור: איתן אלוא
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

יש לי צלקת בזרוע שמאל. הצלקת הזאת היא זכר לאותם ימים שבהם אי אפשר היה לנתק אותי מקריאת ספרים. כמו לא מעט אנשים הילדות שלי התרחשה בתוך ספרים. גרתי אמנם בנוה שאנן, בשיכון עובדי עירייה בדירה עם שלושה כיווני אוויר שחלקה האחורי צופה לנוף המרהיב של נמל חיפה. היו לי אבא ואמא ואח גדול ונערץ שקראו לו "צביקה החתיך". השכנים ברחוב שלנו עבדו כולם בעירייה. רובם היו מטורפים במקצת, חציים בגלל השואה והחצי השני בגלל מלחמת השחרור. כמו כולם רשמנו "על החשבון" במכולת, אצל הירקן ואצל הקצב ואפילו בבית המרקחת. הלכתי לכל תנועות הנוער הקיימות כי אמא שלי חשבה שזה מאוד חינוכי ללכת לתנועה (ואילו אבא שלי המשיך לטעון שכבוד בת מלך פנימה). אבל החזקתי מעמד בכל אחת מהן פחות משבוע, משום שהעדפתי להישאר בבית ולקרוא ספרים.

בתוך הספרים התרחשה הילדות האלטרנטיבית שלי. אמא שלי היתה קצת מודאגת. היא אמרה שאם אמשיך לקרוא כל כך הרבה, אהיה בסוף כמו הדודה שלי הרצלה שהפכה לחכמה עד כדי כך שכדי להתחתן היתה חייבת להכשיל את עצמה בבחינות בחוג למשפטים (כלומר, לקבל רק 90 ולא 100 כמו שהיתה רגילה) כדי שהגבר שהתחתנה איתו לבסוף יצליח לקבל נקודה אחת יותר ממנה ויפסיק לפחד מזה שהיא חכמה. אבל מילא הרצלה, היא לפחות היתה נמוכת קומה ובלונדינית עם עיניים כחולות, ומה יהיה איתי, שבנוסף לכל הצרות אני גבוהה? כל הגברים יפחדו ממך, אמרה אמא שלי. הנה, גם האח הגדול שלך מרביץ לך כי את חכמה מדי. אישה חכמה באמת חייבת לעשות את עצמה קצת מטומטמת כדי להתחתן.

אז החלטתי לעשות את עצמי מטומטמת והפכתי לתלמידה הכי גרועה בבית הספר. קיבלתי מספיק בקושי בחיבור, כי המורה אמרה שבטוח העתקתי אותו. שברתי את שיא בית הספר הקודם בהערות משמעת (בעצם, בכלל לא הפרעתי בכיתה. סתם עניתי למורים תשובות שנונות). העניין הוא שכל אותו זמן המשכתי לקרוא ספרים, בכל מקום ובכל הזדמנות. בלילה מתחת לשמיכה עם פנס, ליד שולחן האוכל, מתחת לשולחן בבית הספר. בספרים האלה היו לי חיים אחרים לגמרי. אני לא הייתי אני, היו לי הורים אחרים, היו לי אחיות ולא אח, אכלתי גלוסקאות חמות וחמיטות. טיילתי על שפת הנהר או האגם או ב"עפרים" ובנאות הדשא. קצינים בחיל הפרשים נפלו שדודים למראה יופיי או חלפו ליד חלוני כשניגנתי בלדות של שופן (שאותן ניגנתי גם בחיים האמיתיים שלי).

כי זה העניין עם ספרים. בשונה מסדרות טלוויזיה, מצוינות ככל שיהיו, הספרים נותנים לך חופש לפנטז. את, ולא השחקנית, מעולה ויפהפייה ככל שתהיה, גיבורת הספר — אסופית או נסיכה, בת אצולה רוסית או נערה שנכנסת להריון בלתי רצוי ונאלצת לעבוד בזנות, מרג'ורי מורגנשטרן מניו יורק המשנה את שמה למרג'ורי מורנינג סטאר. את בעצמך משתמשת במה שכתוב ומביימת לעצמך את הסצנה כרצונך, את בונה בדמיונך נופים שמעולם לא ראית עדיין, את בונה לעצמך את הדמויות, משלימה בדמיון את כל מה שלא כתוב על הנייר. בתורת הספרות קוראים לזה "תורת הפערים" (מנחם פרי כתב על זה ספר) ומתכוונים לכך שהקורא או הקוראת לוקחים חלק פעיל בבניית הסיפור והטקסט בפני עצמו נטול משמעות אובייקטיבית עד שיש מי שקורא אותו, ושכל אחד או אחת יקראו את אותו טקסט קצת אחרת.

כי מה קורה כשהופכים ספר לסרט או לסדרת טלוויזיה? באותו רגע הופך הספר ממשהו בעל אפשרויות פרשנות אינסופיות למשהו שיש לו רק פרשנות אחת. לארה מ"דוקטור ז'יוואגו" של בוריס פסטרנק (שאותו קראתי בכיתה ד') הופכת לג'רלדין צ'פלין, סקרלט אוהרה מ"חלף עם הרוח" (כיתה ב') נראית בדיוק כמו ויוויאן לי, רוברט ג'ורדן מ"למי צילצלו הפעמונים" של ארנסט המינגוויי הוא גרי קופר, והם תמיד יישארו כאלה. החירות שלנו כקוראים לבנות בדמיוננו לארה שנראית קצת אחרת מצ'פלין נלקחת מאיתנו לעולמים.

מצד שני, זו בדיוק הסיבה לכך שהרבה יותר קל לצפות בסרטים או בסדרות מאשר להתעמק בקריאת ספר. מישהו אחר עושה בשבילך את העבודה. בשונה מקריאה, שהיא אקטיבית, הצפייה במסך היא בעיקרה פסיבית. במקום לקחת את עצמך במו דמיונך לעולמות אחרים, אלה מוגשים לך מוכנים, בעיבוד מרהיב, עם מוזיקת רקע המכתיבה לך גם את העולם הרגשי הרצוי לבמאי, עם השחקנים הכי מוצלחים שנבחרו. לעתים מדובר בחוויה כבירה. לסרטים טובים ולסדרות משובחות יש חשיבות תרבותית ורגשית לא פחות מאשר לספרים מעולים. אלא שהחוויה היא לגמרי אחרת.

לאחרונה גיליתי עובדה מצערת על עצמי. נסעתי לחו"ל לעשרה ימים, ושלא כהרגלי, במקום לקחת שמונה ספרים (אחד לטיסה הלוך, אחד לטיסה חזור ושישה לתקופת השהות שלי) לקחתי רק שלושה. את שהותי בחו"ל חשבתי לבלות במחיצת "4321", ספרו רחב היריעה (880 עמודים!) של פול אוסטר. אני אוהבת את פול אוסטר, ומה הבעיה, חשבתי לעצמי, פעם הרי קראתי את "האחים קרמזוב" ביומיים, את "יוסף ואחיו" במשך יום וחצי ואת "יריד ההבלים" בתרגום הישן (שני כרכים) בשלושה ימים (בכיתה ו'). אלא שאז גיליתי שגם הרגלי הקריאה שלי השתנו עם השנים. אינני מסוגלת יותר לצלוח טקסט שאורכו 880 עמודים. תמו הימים של הרומנים הגדולים, מבחינתי. בעמוד 400 ומשהו נשברתי לגמרי. לו הייתי מתבקשת לקרוא היום את "מלחמה ושלום" הייתי כנראה, כמו וודי אלן, מסתפקת בקביעה שזה ספר על רוסיה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ