ההיסטוריה מגויסת לטובת הגזענות ברפואה: תגובה למאמר על ילדי תימן

בעקבות "הטרגדיה האמיתית והמושתקת של קום המדינה" מאת יחיאל בר אילן (10.7)

גיא שלו, לין חלוזין־דברת, נדב דוידוביץ' וחדוה אייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מחנה ראש העין
גיא שלו, לין חלוזין־דברת, נדב דוידוביץ' וחדוה אייל

ההיסטוריה של הרפואה רצופה במפגשים כואבים בין הממסד הרפואי לבין אוכלוסיות פגיעות — מהגרים, עניים ומיעוטים — אולם לרוב קולם של האחרונים לא נשמע. במשך שנים ההיסטוריה הזאת נכתבה בעיקר על ידי רופאים למען רופאים, מתוך רצון לפאר את גיבוריה. אך בעשורים האחרונים ההיסטוריה של הרפואה שואפת לשקף תמונה רחבה של הצמתים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שבין רופאים, מטופלים וכלל החברה. חקירה כזו חיונית כדי לשפר את הממסד הרפואי עצמו, ליצור אמון בינו לבין הציבור, לאפשר לאוכלוסיות שנפגעו הכרה בעוול שנעשה להן ולקדם תהליך של צדק ותיקון.

לכן, כחוקרים של הרפואה והמדע, התאכזבנו לקרוא את מאמרו של עמיתנו פרופ' בר אילן. מצאנו שהוא צועד במסלול שאינו תואם לדעתנו את תפקידה הציבורי של ההיסטוריה של הרפואה — לחשוף תהליכים שבין חברה לרפואה, לא כדי להצדיק את הממסד הרפואי, אלא כדי לרפא את פצעי העבר.

בר אילן מביא עדויות רבות למחדלים אדירים במערכת הרפואית, לאפליה במתן שירותים ולגזענות מצד המערכת. אך חמורות מכל הן העדויות על הפרדת ילדים בכפייה מהוריהם (לרוב בשעת לילה) והעברתם ממוסד למוסד ללא רישום, תיעוד או דיווח. בר אילן גורס שבידיו ממצאים המסבירים את היעלמותם של ילדים רבים. אך למעשה, המסמכים שמגבים את הטענה כי הילדים נלקחו שלא לצורכי אימוץ דלים מאוד ולפי בר אילן עצמו, רמת הדיוק שלהם מוטלת בספק.

העדויות על המחדלים שמציג בר אילן צריכות להוביל למסקנה אחת ויחידה: על המדינה והממסד הרפואי לחתור לחקר גורלו של כל ילד וילד שנעדר, להכיר בעוול והסבל שנגרמו למשפחות ולהוביל הליך של ריפוי. אולם בניגוד לכך, המאמר האקדמי (שעליו מסתמך המאמר שהתפרסם במוסף הארץ) נחתם במשפט: "בעוד שאתוס החטיפות מלמד אותנו כי מוטב לרופאים ולאחיות לשבת בבית ולהתמסר לרפואה פרטית, ראוי לשנות את ה'שיח', להכיר תודה לאותם חלוצים של בריאות ולהנחיל את מורשתם לדורות הבאים".

המוטיבציה של המאמר להגן על דור המייסדים של הרפואה בישראל — שללא ספק היו לו הישגים רבים שראוי להוקירם — אינה יכולה לשמש כמנגנון להשתקתן של העוולות שנעשו. יש לדרוש מהאחראים לחשוף את המידע שברשותם ולקרוא לחשבון נפש של אנשי בריאות.

כאנתרופולוגים והיסטוריונים של הרפואה והמדע, חשוב לנו להדגיש שהבעיה העיקרית שעמה חייב הממסד הרפואי להתמודד היא הגזענות המוסדית. בר אילן מתאר גזענות מוסדית חריפה, והמלחמה בה היא שצריכה לעמוד לנגד עיניו. יתרה מכך, השימוש בעדות לעוולות שנעשו כדי לתקוף את האוכלוסייה שנפגעה מהן (האשמת הקורבן), לשם "הכרת תודה" לממסד הרפואי, מכשיר את הגזענות המוסדית בישראל, אשר קיימת גם כיום.

בניגוד לטענתו של בר אילן, זו לא הפעם הראשונה שגורם רפואי בוחן פרשייה זו. כובד המשקל לא חמק גם מוועדת משרד הבריאות בנושא גזענות בראשותו של פרופ' איתמר גרוטו, שהמליצה לשים דגש מיוחד על גזענות מוסדית במערכת, כולל נטילת אחריות על פרשות העבר. הוועדה גם המליצה להקים צוות בכיר לבירור פרשות אלו ובהן פרשת ילדי תימן, בשותפות עם נציגות הקהילות שנפגעו. כל זאת תוך למידת לקחים מתהליכים דומים בעולם שהדגישו את החתירה לצדק, את החשיבות שבהתנצלות פומבית, ובמקרי הצורך גם הענקת פיצויים חומריים וסימבוליים. נטילת אחריות זו היא ציון דרך חשוב. הפרופסיה הרפואית חייבת לצעוד במסע זה ולהביט באופן מפוכח אל עברה.  

ד"ר גיא שלו הוא אנתרופולוג רפואי מהאוניברסיטה העברית, ד"ר לין חלוזין־דברת היא היסטוריונית ופילוסופית של המדע מאוניברסיטת תל אביב, פרופ' נדב דוידוביץ' הוא רופא בריאות הציבור והיסטוריון של הרפואה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב וד"ר חדוה אייל היא אנתרופולוגית רפואית מאוניברסיטת חיפה. הכותבים פעילים בעמותת רופאים לזכויות אדם ובאקדמיה לשוויון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ