צריך לחשוד בממסד. לא באזרחים

בעקבות "הטרגדיה האמיתית והמושתקת של קום המדינה" מאת יחיאל בר אילן (10.7)

יעל צדוק
יעל צדוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מחנה ראש העין
יעל צדוק
יעל צדוק

מאמרו של פרופ' בר אילן, המתיימר לחשוף "אמת מחקרית", הוא גבב מבולבל ומביש של טענות מופרכות והאשמות גזעניות כלפי קורבנות החטיפות. במהלך מגמתי ודמגוגי, מנסה הכותב לייצר דיכוטומיה פְּלקַטית בין צוותי הרפואה והקליטה של שנות ה–50, המבקשים להושיע את העולים מתימן, לבין העולים עצמם, המוצגים כמִסכנים מזי־רעב, מבולבלים וחסרי ערך אנושי וחברתי. לכל אורך המאמר הוא מפזר להג גזעני: ההורים לא מצאו עניין בילדים; הם סירבו לאשפז אותם; הם היו אלימים כלפי המטפלים; וגברים "אכלו את המזון של התינוקות והאמהות המניקות". לכן הם מתו בהמוניהם, וזה רק באשמתם. המחשבה שהאיש מלמד בבית הספר לרפואה מעוררת חלחלה.

אל תוך שיח ההצלה המאוס הזה הוא מטיל שטויות מומצאות ואמירות שאינן קשורות לַעניין, שנועדו לבצר את תֵזת התמותה ההמונית של הילדים. לא היה ביקוש לאימוץ, אנשים העדיפו לקחת ילדים לאומנה ולא לאימוץ וכמעט שלא מסרו ילדים לאימוץ ללא הסכמת האמהות. הטענות אינן מגובות בראיות, מפני שאין כאלה. השופט שניאור זלמן חשין וחנה גיבורי ממשרד הסעד (הממונה על האימוצים בצפון באותה עת) דיווחו על תור ארוך לאימוץ, ועל מאות זוגות חשוכי ילדים שהמתינו לקבל ילדים. יש לו עוד "קביעות" מופרכות כאלה, בסגנון עדת המכחישים.

על העלמת ילדים מהוריהם ומסירתם לידיים אחרות ללא הסכמתם ישנן כבר עדויות רבות. גוף העדויות הגדול ביותר הוא זה של האמהות, שהעידו — גם בראיונות וגם בוועדות — שהילדים שהניקו בערב, בבית התינוקות שבמחנה, נעלמו בבוקר והן לא ראו אותם יותר לעולם; או שילדיהן נלקחו מהן כשהן ירדו מן המטוס ונעלמו לנצח. האמהות שריאיינתי ב–1994 תיארו את מה שקרה ברהיטות ובכאב שלא הרפה מהן מאז. אנשי ממסד אימתו את דיווחי האמהות: ילדים בריאים נעלמו מבתי התינוקות בן־לילה (המטפלות יהודית דוראני ורוז'ה קושינסקי); הורים באו ובחרו לעצמם ילדים מבית החולים (פרקליטת ועדת החקירה); רופאים מסרו ילדים לאימוץ תמורת טובות הנאה (השופט יהודה כהן); ילדים עזבו את בתי החולים בלי שחזרו להוריהם, ונראה ש"אנשים זריזים באו ואימצו אותם" (ד"ר ליכטיג, מראשי משרד הבריאות); צוותי הרפואה לא התאמצו לאתר את הורי הילדים (ועדת החקירה); וצווי אימוץ הוצאו יום־יום במירמה (השופט שניאור זלמן חשין, 1959).

כל הממצאים מצביעים על כך שבשנות ה–50 התנהלה כאן תנועה ערה של תינוקות, מידי הוריהם הטבעיים לידיהם של "הורים חדשים", בדרכים שחוקיותן מוטלת בספק. אבל הדבר החשוב ביותר שצריך להיאמר הוא זה: כאשר ניצבים אלה מול אלה, אזרחים פגועים שמציגים עדויות קשות כל כך, מול גורמי ממסד חזקים שניכר בהם שהם מנסים להשתיק את הקורבנות — מן הראוי לחשוד, קודם כל בממסד, ולא באזרחים. לממסד — כל ממסד — יש אינטרס מובהק להסתיר את חטאיו; יש לו גם הכוח לעשות זאת; להמוני האמהות והאבות אין שום מניע להמציא סיפורים. העמדה האזרחית הראויה היא, אפוא, להתחיל כל חקירה בחשד בריא בממסד, בפעולותיו ובמניעיו, ולא לשיר לו שיר הלל עצום עיניים. האשמת הקורבנות המתייסרים כבר שנים, והעמדה המזלזלת כלפיהם, המוחקת את העדויות שלהם ומציגה אותם כמי שאינם ראויים להקשבה — כל אלה אינם רק עיוות מחקרי שגורם למאמר של בר אילן להיות מופרך כל כך; זוהי גם עמדה מגונה, אזרחית ומוסרית.

יעל צדוק
הכותבת היא עיתונאית שחוקרת את פרשת ילדי תימן ופעילה בעמותת "אחים וקיימים"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ