הפסקתי לראות טלוויזיה. וטוב שכך

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איור: איתן אלוא

כבר שלושה שבועות שאין לי טלוויזיה. כלומר יש לי מכשיר טלוויזיה, עם מסך שטוח די גדול, אלא שאי אפשר לצפות באמצעותו בתוכניות טלוויזיה. שיהיה ברור, אני מאוד אוהבת לצפות בתוכניות טלוויזיה. ייתכן שאני אפילו מכורה. נדמה לי שרובנו מכורים, משום שאם לא היינו מכורים ודאי לא היינו מצליחים ליהנות מטלוויזיה. זה עובד בדיוק כמו כל התמכרות שאיננה נחשבת לבלתי חוקית, כמו עישון והפרעות אכילה, או התמכרות לספורט. בלי להיות מכורים לעישון אי אפשר ליהנות מסיגריה, ובלי להתמכר לאנדורפינים אי אפשר ליהנות מספורט או מאנורקסיה.

העובדה שזה שלושה שבועות אני חווה צום טלוויזיוני חלקי אינה תוצאה של בחירה שלי או של החלטה להמיר את הבהייה הפסיבית שלי בפעילויות שדורשות איזושהי הפעלה של המוח או של חלקי גוף אחרים, למשל, קריאת ספרים (מוח), הליכה נמרצת לאורך שפת הים (מרחק 210 שניות מביתי החדש) או טיולים ברחבי הארץ (גוף ונפש).

אסטה לרגע מנושא כתיבתי כדי לחשוף לעיניכם אחת ולתמיד את אחד השקרים הנבזיים ביותר שמופצים ברבים על ידי חובבי הספורט העממי וסתם משכימי קום. כבר שנים מנסות כל מיני נשמות החפצות בשלומי לשכנע אותי להשכים קום ולצאת לפעילות ספורטיבית כלשהי. כשאני מציעה לאותן נפשות לפנות אליי בענייני תזוזה אך ורק בין החודשים אוקטובר למאי, הם טוענים שאם קמים מספיק מוקדם בבוקר, אפילו ביולי או באוגוסט, מזג האוויר ממש נעים בתל אביב.

שנים שאני מתכננת להתעורר כמה שעות לפני שעת היקיצה הטבעית, שמונה וחצי־תשע, כדי לפתוח את יומי נמרצת ואופטימית (אומרים שפעילות גופנית משפרת את מצב הרוח) ואולי אפילו ללגום שייק ירוק, אלא שלא מסתייע בידי. אבל קרה כך שבשבוע שעבר הוזמנתי לשלושה ימי צילום של סדרת טלוויזיה חדשה שבה אני משחקת בתפקיד קטן אך כתוב להפליא (אורי גרוס כתב). שעת האיסוף מביתי לכיוון אתר הצילומים אי שם בבן שמן נקבעה לחמש עשרים וחמש לפנות בוקר, מה שאילץ אותי להשכים קום בארבע, שעה שבה העולם עדיין שרוי בחשיכה. מוזנת בשמועות הזדון על הקרירות המסוימת השוררת בתל אביב בשעות הקטנות של הלילה הקרוי בוקר, כיביתי מיד עם יקיצתי המאולצת את המזגן ופתחתי לרווחה את החלונות ואת דלתות המרפסת. ציפיתי לנחשול אוויר צונן ורענן, אלא שתוך דקות ספורות הרגשתי כאילו אני נעטפת בשמיכה לחה וחמה.

הסיבה לכך שאני שרויה בדיאטת טלוויזיה מורכבת. זה התחיל במחדלים חוזרים ונשנים של חברת יס, שגרמו לעיכוב של שבועיים וחצי בחיבור דירתי החדשה לכבלים (חיבור שביקשתי כנדרש כבר לפני חודש). ככלות שבועיים של המתנות לטכנאים שלא הגיעו, תלונות בכתב למחלקת שירות הלקוחות, שלא נענו, ושיחות עם הרבה מדי טלפנים וטלפניות שרק לכאורה הבינו מה אומרים להם, הגיע סוף סוף טכנאי של יס והיה אפילו נחמד ויעיל באופן שגרם לי לחשוד שאולי הוא שתול של חברה אחרת העוסק בריגול תעשייתי. הוא אמנם הגיע בלי השלט־רחוק שלפחות שישה טלפנים הבטיחו לי שיביא (אבל הם שכחו להגיד לו את זה או סתם לכתוב את זה באיזה מקום. מזל שהשיחות עם יס מוקלטות), אבל חוץ מזה עשה כל מה שהיה אמור לעשות. אלא שאז התברר שהטלוויזיה שלי עצמה נדפקה במהלך ההובלה ואולי גוועה מחמת זקנה ועליי לרכוש טלוויזיה חדשה.

זה לא שאני בצום מוחלט. אני מצליחה לראות בלפטופ שלי תוכניות מנטפליקס, אלא שאין באמת מה לראות שם. מבחינת איכות היצירה המקורית אין מתחרים לכאן 11, עם "היהודים באים", "זהו זה" וכמובן הסדרה המצוינת "מנאייכ" עם שלום אסייג המעולה. את שידורי ערוץ 12 אי אפשר לראות בשידור ישיר בלי לשלם, כך שבימים שבהם אני מרגישה צורך דחוף לראות חדשות נגזר עליי לצפות בערוץ 13. הבעיה היא שחוץ מרביב דרוקר, אור הלר, אלון בן דוד, חן ליברמן ואמנון לוי, אינני מאמינה שם לאף אחד. הופעותיהם התכופות מדי של יעקב ברדוגו, שרון גל, אבישי בן חיים ושכמותם מעוררות בי סלידה פיזית. את מגזין השבת חדלתי לראות מהרגע שפוטרו מהערוץ עורכו ניר בכר וברק רביד, ומאז התחילה המהדורה שפעם הכילה תחקירים וראיונות דעתניים לעסוק בראיונות של עובדי הערוץ עצמו (למשל, הילה קורח מראיינת את אברי גלעד, האיש שבמשך יותר משמונה שנים שימשה עזר כנגדו בתוכנית הבוקר) ובכתבות "אווירה". את מהדורת יום שישי ממילא לא נהגתי לראות בערוץ 13, את דיבוב דף המסרים של ראש הממשלה אני מעדיפה להפקיד בידיו של עמית סגל, הוא לפחות רהוט ויש לו חוש הומור.

משהו רע מאוד קורה לערוץ 13, שניכש מתוכו את המצוינים שבעיתונאים אחרי המיזוג עם ערוץ 10, שהמיט עליו אסון תוכני, עיתונאי וכלכלי. הקו הימני שלו התחיל להסתמן עם רכישת הערוץ על ידי לן בלווטניק, אבל בחודשים האחרונים הוא הפך מצלקת על הפנים לפרצוף כולו. ההודעה על הורדתה של תוכנית הסאטירה הפוליטית "גב האומה" מלוח השידורים היא הודאה מפורשת בכך שאין יותר בערוץ הזה מקום לביקורת ושמצב האומה הוא בכי רע. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ