נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

המזל הגדול שלי הוא שלא נולדתי כמה עשרות או מאות שנים לפני שנולדתי באמת. לו הייתי נולדת, נניח, במאה ה–19 או אפילו בראשית המאה ה–20 הייתי כנראה מאובחנת, מילדותי המוקדמת, כיצור שאין לו שום סיכוי לשרוד: שלימזלית, גולם־איש, הרשלה מאוסטרופולי, שעל־פי אחד המחקרים נזרק אל מותו מגג בניין במצוות הרבי ממדז'יבוז', אחרי שכליצן החצר של הרב סיפר בדיחה על הרב עצמו, או הילד מבגדי המלך החדשים שכבר שנים אני תוהה מה עלה בגורלו מאז שגילה לכולם שהמלך עירום.

פעם, כדי לשרוד ללא צבא משרתים (ולנו לא היו, משום שכפי שהודיעה לי אמי, היא בדיוק פיטרה אותם) היה צורך במה שאנחנו מכנים כיום בשם "כישורי חיים", ולי, יש להודות, אין באמת כאלה. למזלי נולדתי דווקא בזמן שנולדתי, אחרי שנשים כבר גמרו להיות לוחמות במחתרת או צנחניות בעורף האויב, להקים קיבוצים, להכין תבשילים מזינים מחוביזה ואבקת ביצים, להיות "עזר כנגדו" (לפחות במשפחה שלי) או נשות חיל.

סבתי חינכה אותי לאור האידיאל שעליי להפוך לימים ל"רעיה ואם". היא, שהיתה משקרת חדשות לבקרים ש"על כל פשעים תכסה אהבה", לא חסכה שום מאמץ בניסיונותיה ללמד אותי איך לגהץ (זה הסתיים רק לאחר שבגיל תשע שרפתי במזיד את החזיות שלה, חזיות ורודות עם שרוכים), לקלוף עגבניות, לנקות פאנלים ולשטוף רצפה בהצפה, במטרה להעניק לי את הידע שאמי לא העניקה לי בהיותה "אישה עובדת", צירוף מילים שהיתה יורקת בצירוף של בוז וקנאה. אלא שבסופו של דבר היא העלתה חרס בידה.

במשפחה הגרעינית שבה גדלתי האמינו בעיקר במילים. פה ושם מתוך רגשות אשם של מי שחונכה על ידי סבתי היתה אמי מנסה את כוחה בעבודות יד או בבישול, לעתים אפילו בהצלחה מסוימת, אבל אבא שלי, כמו בתו אחריו, היה מה שנקרא אז "קאליקער גמור". אגדות עם נפוצו על חוסר הקואורדינציה שלו והגולמנות המוחלטת שלו בכל מה שכרוך בעניינים מעשיים כגון נעיצת מסמר בקיר, נהיגה (עד היום לא פגשתי נהג גרוע מאבא שלי, ואת זה אני אומרת מתוך ניסיוני ארוך השנים כאישה "מונהגת", שכן מעולם לא הצלחתי ללמוד נהיגה, ואם כבר פותחים את זה — אני גם לא יודעת לרכוב על אופניים), תפעול מכשירי חשמל או אפילו שימוש בטלפון.

הוא לא באמת האמין שהטלפון מאפשר לאנשים במרחקים לשמוע אותו אלא אם אתה צועק "הלווו" כל חמש מילים כי ה"הלווו" הזה הוא מילת הקוד המפעילה את הקשר. שיחה לדוגמה: אבא: הלווו. נרי: היי אבא. אבא: הלווו, מי זה? נרי: בוא נחשוב, יש לך שני ילדים, אחת מהן היא בת... אבא: הלווו, הלווו נרי: מתקשרת אליך אישה וקוראת לך אבא, מי זו יכולה להיות? אבא: הלווו, מצחיק מאוד, הלוווו?

שלא לדבר על משיבונים והודעות קוליות שאיתם נהג לנהל בערוב ימיו שיחות חד־צדדיות ארוכות. פעם, כשכבר היה בדיור מוגן, הפתעתי אותו באמצע שיחה כזאת. הוא ישב על הכורסה, הקשיב ואמר "אין בעד מה", הקשיב שוב ואמר שוב "על לא דבר", שוב הקשיב ואמר "בבקשה". מקץ כמה דקות כאלה לקחתי ממנו את השפופרת כדי להבין עם מי הוא מדבר. זו היתה הקלטה שבה נאמר "שיחתכם חשובה לנו, אנחנו מודים לכם על ההמתנה, תודה". "זו הקלטה", אמרתי לאבי, שהשיב לי "היא נשמעת ממש בחורה נחמדה ומנומסת".

אני, כפי שהתחיל להתבהר ביום שבו טבעתי בבריכת הדגים בגן השעשועים והתחזק ביום שבו נאלצו לגזור את שערותיי לאחר שהסתבכו במקצפי מיקסר היד שבאמצעותו ניסיתי להכין לעצמי קצפת, ירשתי עד תום את אוזלת היד של אבי. את הדברים שאני יודעת לעשות בידיי אפשר למנות בקלות — למרוח לק על הציפורניים (אני מתאמנת מגיל 12), לנגן בפסנתר, להקליד במהירות מטורפת, לבשל אוכל (תוך כדי תאונות מעטות יחסית, חתכים וכוויות בדרך כלל) וגם להפעיל מכשירים חשמליים כגון מעבד מזון, מכונת כביסה (בתנאי שאני לא מנסה לתקן אותה בעצמי), מאוורר, תנור אפייה (אבא שלי הגיע לבית חולים כשניסה להפעיל תנור אפייה) וכמובן מחשב וטאבלט (כפוף לכך שאזכר בסיסמת הכניסה המאוד מתוחכמת שהמצאתי).

יחסית לחבריי וחברותיי בני גילי אני כמעט גאון טכנולוגי כשמדובר בשימוש במחשב. על שתי הידיים השמאליות שלי אני מכפרת בדרך כלל בהצלחה באמצעות מילים שמשמשות אותי כדי לגרום לאנשים אחרים לבצע את מלאכת החיים במקומי, בין שהם סתם אנשים טובים הנחלצים לסייע לאישה במצוקה אמיתית, שהיא לא במקרה גם אמא שלהם או חברה ממש טובה שלהם, ובין שהם מקבלים תשלום עבור כך.

הייתי יכולה ללמוד, כפי שאני מצופה בגילי, לשמוח במה שיש במקום להצטער על מה שאין, לולא התקלקלה הטלוויזיה הדי־ישנה שלי במהלך ההובלה מדירה לדירה ונאלצתי לקנות חדשה. די אהבתי את הטלוויזיה הישנה שלי. אמנם את השלט רחוק שלה איבדתי כחודש לאחר שרכשתי אותה, וחוץ מאשר לאפשר לי לצפות בשידורי טלוויזיה היא לא סיפקה לי שום שירות נוסף, אלא שלגמרי היה לי די בכך. עכשיו, כך התברר, נאלצתי לקנות "טלוויזיה חכמה". במה מתבטאת החוכמה שלה? שאלתי את המוכר המאוד־נחמד באתר, והוא השיב לי שאין לי מה לדאוג, תגיע עם הטלוויזיה חוברת הדרכה, ואני, ככה הוא מתרשם, מאוד אינטליגנטית.

ארבעה ימים נדרשו לי כדי לגלות שהטלוויזיה שלי הרבה יותר חכמה ממני. בכל פעם שאני מנסה להפעיל אותה אני מרגישה מושפלת. כל כך הרבה אפשרויות, אפליקציות מגוונות, חיבור ישיר לאינטרנט, ואף אחת מהן אינני מצליחה לממש. עד כדי כך אני מרגישה מטומטמת לעומתה, עד שלפעמים אני שוקלת לעזוב את הבית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ