בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עתידות

האם אפשר למנוע מלחמה מחוץ לאטמוספירה

טראמפ החליט להקים חיל חלל וספג קיתונות של בוז. אך מי שסבור שהנשיא האמריקאי פותח חזית צבאית נוספת, לא מעורה כנראה במירוץ החימוש בחלל

14תגובות
שמש בחצות הליל: הניסוי הגרעיני בחלל כפי
שנצפה ב 9- ביולי 1962 מבעד לענני הונלולו
US government

כשדונלד טראמפ הכריז באחרונה על הקמת חיל חלל, הדבר התקבל בגלגול עיניים ובקיתונות של בוז. לרבים הצעד הזה נשמע מופרך כמעט כמו להקים סניף של דיסנילנד על הירח. השיא נרשם בקטע משעשע למדי בתוכנית "הדיילי שואו", שבה תומכי טראמפ נשאלו למה צריך חיל חלל, כשחיל האוויר כבר מטפל בהיבטים הביטחוניים בתחום, ואילו נאס"א אחראית על היבטים מדעיים ואזרחיים. התשובות, שנעו מ"זה נשמע מגניב" ועד "טראמפ יראה לנו מה שנאס"א מסתירה מהציבור", הציגו את מצביעי טראמפ (ואותו עצמו) כשילוב מסוכן בין יוהרה ובורות. אך גם אם הסטריאוטיפ הזה אינו מופרך מעיקרו, הקמת חיל חלל היא לכל הפחות מהלך הגיוני, שאמור לשפר את ההרתעה מול רוסיה וסין, על מנת למנוע מלחמה שתשפיע גם על מדינות שאין להן נגיעה למתח בין המעצמות, או לפעילות בחלל.

כיום, מתוך קרוב ל–1,900 לוויינים שפעילים סביב כדור הארץ, ארצות הברית מובילה עם כ–860 לוויינים — יותר מפי שניים מנכסי החלל של רוסיה וסין יחד. חמישית מהלוויינים האמריקאיים, 166 במספר, מיועדים לשימוש צבאי. תרומתם קריטית להעברת מסרים מוצפנים, איסוף מודיעין וניווט כוחות על הקרקע באמצעות GPS. במילים אחרות, לארצות הברית יש הרבה על מה להגן.

את ההיגיון מאחורי הקמת חיל החלל אפשר להקביל להתבססות חיל האוויר של ארצות הברית כזרוע נפרדת ב–1947. עד אז השליטה בזירה האווירית היתה בידי הצבא הכללי. ההתפתחויות הטכנולוגיות והחשש מדומיננטיות אווירית של היריבות יצרו צורך בגוף ריכוזי שיתמקד באוויר ויאחד תחתיו חזון, אסטרטגיה ומחקר ופיתוח. המהלך הזה הצמיח תחומי התמחות חדשים ויצר מסלולי קידום שהגבירו תחרות מפרה. במקרה של חיל החלל הסיפור דומה: זה לא רק נשמע מגניב לאמריקאים שחיים בסרט של ג'ורג' לוקאס; זה שינוי תפיסתי מעוגן במציאות.

מי שנבהל וסבור שטראמפ פותח חזית צבאית נוספת, לא מעורה כנראה במירוץ החימוש בחלל, שמתנהל ממילא. יריית הפתיחה שלו נורתה ב–1957, בימי המלחמה הקרה, עם שיגור הלוויין הראשון בהיסטוריה, ספוטניק 1. השיא נרשם בניסוי גרעיני שהאמריקאים ערכו ב–9 ביולי 1962. הפיצוץ אמנם לא נשמע בחלל, אך בשמי הלילה של הוואי הופיעה שמש קטנה, והקרינה, שעוצמתה היתה 1.4 מגטון TNT, השמידה שלושה לוויינים אמריקאיים וניטרלה שבעה נוספים.

הכפתור האדום

אמנת החלל החיצון מ–1967, שעליה חתומות כיום כמאה מדינות, שמה אמנם קץ לנשק גרעיני בחלל, אבל לא הסדירה הרבה מעבר לכך. מאז, מירוץ החימוש ידע עליות ומורדות, כולל "תוכנית מלחמת הכוכבים" של הנשיא רייגן משנות ה–80 ועד שנות ה–90, שהתכוונה לנצל לוויינים כדי לספק מטריית הגנה מפני טילים. בשנים האחרונות המירוץ שוב נכנס להילוך גבוה, עם שלל אמצעי לחימה: לוויינים עם יכולות תמרון להתנגשות בלווייני אויב (רוסיה וסין כבר תירגלו יכולות תמרון חשודות בשנים האחרונות); שיגור טילים ללווייני GPS, כמו זה ששיגרה סין ב–2013 לגובה 29 אלף קילומטר; וקרני לייזר שמסנוורות מצלמות ומשתקות יכולות ביון.

תוכניות מגלומניות מימי המלחמה הקרה, כמו הרעיון להנחית מהחלל יתדות מתכת באורך תשעה מטרים על כוחות אויב (פרויקט ת'ור), הוחלפו באמצעים זולים ומתוחכמים יותר. כבר לפני עשור תועדו פריצות סייבר לפגיעה בלוויינים, כולל לווייני אקלים של נאס"א, אך ייתכן שמדובר רק בקצה הקרחון. השלב הבא, שאולי מיושם כבר בהווה, עלול להיות תוכנות זדוניות שמושתלות על מערכות בקרה של לוויינים ומתוכנתות לחבל בהן בהינתן סדרת תנאים שהוגדרו מראש, כמו פקודות מסוימות שהלוויין מקבל.

HD Operation Fishbowl nuke blast in space 1962 - דלג

הבעיה היא שאיש אינו יודע — וכך גם בכירים בפנטגון בעצמם מודים — כיצד תיראה באמת מלחמה בחלל. דווקא בשל הפגיעות הרבה של כל נכסי החלל, ולא רק אלה האמריקאיים, מאזן האימה הולך ונעשה רגיש יותר. בשנים האחרונות נקטה ארצות הברית בעיקר אסטרטגיה הגנתית, הכוללת מיגון, הטעיה באשר לייעוד לווייניה ושיגור בזק להחלפת לוויינים פגועים. אסטרטגיה זו אמורה, לפחות בתיאוריה, לבזר את הסיכונים ולייצר מצב שבו לא כל התגרות בחלל תהיה עילה למלחמה. ההיגיון הוא למנוע מצב שבו מהלך פזיז של מנהיג ידרדר את הצדדים למלחמת אין ברירה.

אלא שבחלל לא צריך כפתור אדום כדי לייצר איום בסיכון גבוה. כבר היום מקיפים את כדור הארץ 167 מיליון עצמים של זבל חלל. כל התנגשות מקרית בחלל — ועד היום נרשמו קרוב ל–300 כאלה — מייצרת פסולת חלל נוספת שבתורה מגבירה את הסיכון להתנגשויות נוספות. במאמר מ–1978 חזה האסטרופיזיקאי דונלד קסלר את תגובת השרשרת הזאת והביע חשש מנקודה שבה הכמות והצפיפות של זבל חלל יחסמו בפני האנושות את הגישה לחלל. קרב חלל הרסני אחד עלול להספיק כדי לקרב את יום הדין הזה. שלא לדבר על הפגיעה בכלכלות של מדינות בלתי מעורבות, בעקבות אובדן לווייני תקשורת וניווט מסחריים, או לווייני מזג אוויר.

הגיוני היה לצפות שבמצב שברירי כזה איש לא יסתכן. אולם ב–2007 ביצעו הסינים תרגיל צבאי שבו הם ריסקו לוויין של עצמם, שהתפרק ל–150 אלף רסיסים שעדיין משייטים במסלול סביב כדור הארץ. מקצתם חלפו ליד תחנת החלל הבינלאומית ב–2011, מקצתם פגעו בלוויין רוסי ב–2013.

לכן, אף על פי שצריך להודות שהמהלך של טראמפ הגיוני, הוא לא יספיק ללא מהלך דיפלומטי לניסוח חוקים בינלאומיים מחייבים, שיהוו גורם מרסן. על פני הקרקע הגבולות חד־משמעיים; הפרות שמהוות קזוס בלי הן ברורות למדי. בחלל אין זה כך. המצב העמום הזה מביא לכך שאין קואליציה בינלאומית נגד מפרי חוק כי אין חוק אחיד וברור; אין השלכות לחציית קווים אדומים כי כל מעצמה מגדירה אותם לעצמה. זה כבר מתכון לצרות שאף מדינה לא יכולה להרשות לעצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו