שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שירה מול פאשיזם

גילומה הסמלי הבולט ביותר של המלה "עוד" במובן של חדירת הפראי אל תוך המודרניות הוא הפילים, סמל שאלתרמן עיצב בעקבות הופעתם המושיעה של הפילים ברומאנס האנתרופולוגי "המלחמה לאש" מאת האחים ז' וה' רוני, שהיה ראשון תרגומיו מן הצרפתית (1933). פרק שלישי בסדרה על משמעויותיה של המלה "עוד" בשירת נתן אלתרמן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן מירון

בשירים הרפסודיים הנרחבים, מרובי המפנים הדיאלקטיים, "אל הפילים" ו"סתיו עתיק", מן השירים המרכזיים ביותר בספר "כוכבים בחוץ", ממלא ה"עוד" תפקיד שניתן לתארו כ"אנתרופולוגי". מדובר בשירים, שהם, בין השאר, בעלי משמעות פוליטית. על רקע עליית הפאשיזם והנאציזם באירופה של שנות השלושים בוחן המשורר בשירים המורכבים ורבי הרבדים האלה את בעיית הולדתה מחדש של הפראות האנושית הבסיסית, שיש בה בעת ובעונה אחת יופי מרהיב ("אמיץ וזקוף הפרא", כתב אלתרמן לימים ב"שמחת עניים") וניכור מוסרי מחליא - הצירוף העקרוני שעליו מבוססת המנטליות הפאשיסטית: אסתטיזציה של ההיסטורי אגב ריקונו המוחלט מתוכנו האנושי המוסרי.

מסתבר שגם לפראות הזאת, מראה נושן מראשית ימיו של השבט האנושי, יש "רגע של הולדת" מחדש; והמשורר, החי כבן זמנו את הרגע ההיסטורי של פריחת הפאשיזם, משתדל לראות אותו בכל היבטיו, ובעיקר, להבין את מציאות ה"עוד" של הפראות, המשכיות קיומה בעצם לבה של האנושיות שצמחה מתוכה וגברה עליה. הפראות עודנה קיימת בתוכנו; עדיין היא מלחשת כגחלת חיה ברמץ המדורה של החיים האינסטינקטואליים בקרקעית הקיום של האדם האורבני-המודרני, שם היא מוצאת את ביטוייה בתחושת תקוצה ודחייה המכוונת נגד הרציונליזם האפרורי של המציאות המודרנית ("אין קץ לחכמה ואין כסיל לקישוט"); נגד לילותיו ה"לבנים" של האדם העירוני (לא האורות הלבנים של אזור הקוטב או של פטרבורג הדוסטויבסקאית, אלא לילותיו המוארים, המחושמלים של הכרך המודרני, שניטל מהם העומק והקסם של הלילה האפל), לילות שאין בהם "צחוק ויונה"; נגד הביורוקרטיה והניירת ("חשבונות רעים") הכובלות את ה"אריה הרצוץ" שבתוכנו, זה שעודנו מרים מדי פעם את ראשו "לריח רוח" מנשבת ממולדת ג'ונגלית קדמונית ("ונסעו עננים מארצות מולדותיך"); נגד כל אותה פקעת של מרירות, צחיחות ותחושות אשמה, שהיא גילומה של "אי-הנחת בתרבות" שעליה דיבר פרויד, תוצאה בלתי נמנעת של הדחקת היצריות האינסטינקטואלית.

כל אלה קשורים קשר עמוק ב"עוד" האלתרמני, בהוויית ה"עודו" ו"עודנה" של המשכיות עיקשת, שאינה נכנעת לגזרות ההתחדשות. בה בעת קשור ה"עוד" בהכרה היציבה והמתמשכת גם היא בכך, שהצימאון לפראות, ש"עודנו" דוחק באדם ומנחה את צעדיו גם שלא בידיעתו, מעורר תשוקה העלולה להוליך אל המחלה, אל הפשע, ובסופו של דבר - גם אל המוות האלים. הגוף הפרא, שהמוסר והסוציאליזציה העטו עליו חיוך ובגד, אבל יגונו עודנו "עדוי טבעות ונזמים", מנסה, לפחות בחלום, לנער את אזיקיו, לסקול את מעניו, להפילם אל תוך ה"סדום" שבלבם. לא פעם "הוא פורץ מתוכנו, כמו מבית כלא, בקריאת אהבה קדמונית, בקרדום!"

בהקשר אנתרופולוגי-פרוידיאני זה ממלא ה"עוד" האלתרמני תפקיד דרמטי מאוד ובה במידה גם אמביוולנטי. מחד גיסא, זה ה"עוד" הפאשיסטי המקשר את הפרימיטיבי ביותר במודרני ביותר, את השבטיות העתיקה במדינה הביורוקרטית, את השלילה של כל חוק וחוקיות ב"משפט" הקפקאי; מאידך גיסא, קורן מאותו "עוד" עצמו גם הוד יופיו של "הסתיו העתיק" (עצם עתיקותו של הסתיו נטועה בקרקעית ה"עוד", המאפשרת צמיחה של עתיקות אל לב החידוש). המשורר משמיע המנון לעוצמתו האלימה של הסתיו המתנשא ב"דלקות הפרי, בראמי רעמיו הפוסעים בראש, בשריקת השוטים, במרחב הפרא, בשפתי היקבים השחורים מתירוש". הוא מרומם בשירו גם את הפחד שמטילה העוצמה הזאת כהתנסות מרגשת ומסעירה, ויחד עם "תבל מפרפרת, אחוזת חלחלה של תריסים ודלתיים" הוא "סומר" לעבר הסערה החולפת על פניו, נמשך אליה אחוז חלחלה וקסם "כאל זכר אפל, כאל קרב מבראשית".

איור: עוזי צור

הסתיו מביא ל"ערים האפורות" של האדם המודרני את צבעוניותו ואת כוחו הפראיים, והערים האפורות אוהבות אותו; עיניהן כ"עיני הפרות סבבו לאטן וליווהו" בכניעה נקבית לעוצמה הפאלית של הזכר; או שהוא מעלה מתוך עומקיהן האפלים של הערים בבואות קדמוניות של "ירח עתיק", שהמשיך להתקיים בעומק הכמו-וגינלי של ההוויה האנושית. בניהן של הערים האפורות קוראים כבמקהלה:

גם לנו, גם לנו, אי שם עוד בוער

ירח עתיק

בסתרה של באר.

אמנם, ה"עוד" האנתרופולוגי אינו חייב לייצר מצב של דיכוטומיה טראגית, שהמוצא היחיד מניגודיה הוא המוות. הוא יכול גם להוות גשר, לחבר את העתיק והחדש, לפשר בין האסתטי למוסרי, בין הפראי לתרבותי. למעשה, גישור כזה הוא היעד העיקרי של שירת "כוכבים בחוץ", השואפת כולה לעורר את הישן שבתוך החדש, אבל בה בעת גם להפוך את החדש בסמליו הבוטים ביותר (הברזל, הזכוכית, החשמל, הרכבת) ל"עתיק". גילומו הסמלי הבולט ביותר של ה"עוד" בתפקידו זה הם הפילים מ"אל הפילים", סמל שאלתרמן עיצב בעקבות הופעתם המושיעה של הפילים ברומאנס האנתרופולוגי "המלחמה לאש" מאת האחים ז' וה' רוני, שהיה ראשון תרגומיו מן הצרפתית (1933). לכאורה, אין אלה אלא "פילי השמים", היינו ענני הסערה "כחולי השער", הבאים אל העיר העייפה והיבשה בערבו של יום קיץ שחון, מטלטלים אותה ברעמיהם ורוחותיהם ומרווים את צמאונה בגשמי קיץ סוערים. אלא שהמשורר הופך אותם מניה וביה לפילי ה"עוד" הקדמוני, שאליהם הוא בורח מצחיחותה של ההווייה המורדנית, שכולה שכלתנות ("אין כסיל לקישוט"), הדחקה ("ואפילו ידך הלבנה אשמה היא"), ענייניות משמימה ("עינים פקוחות ללא צחוק ויונה"), מעשיות קרה.

הפילים הדמיוניים האלה, ה"בוססים בטיט השקיעה הוורוד", והנכנסים "ברוב נהם" ויופי ("יפה, הה, יפה!"), "בהלמות הכפות, במחיאת עפעפיים" אל רחובות העיר המודרנית, יכולים לעורר בה את הפראות הפאשיסטית של מצעדי נירנברג בסרטיה של לני ריפנשטאל, אבל הם יכולים גם לכוון אותה לעבר החזון המשיחי של "וגר זאב עם כבש". גופם העצום מתחכך בכותלי הבתים, קריאתם השופרית הרמה חוטפת את תושבי העיר "ממיטות החולים", פוקחת בגופם הדווה "עינים מאה שהיו בגופך עצומות" (מטאפורה המורה הן על התעוררות עצומה של החושים והן על הקירבה למוות, אשר לו, כידוע, מאה עיניים, שאף אחת מהן אינה עצומה), וגוררת את הרחוב כולו "בצמות" "אל השיר, אל שביית הסועה". בה בעת מייצגים הפילים (כמו ב"המלחמה לאש") גם את התבונה הנטועה בלב החייתיות האדירה. הם מניעים "בראשם הכבד" הנעה של הבנה, שכן "הפיל הוא חיה נבונה" (ציטוט ישיר מן הטקסט של רוני), ולכן יכול "נער קטן" לנהוג בעדר הפילים, כמו הנער הקטן הנוהג בקהילת החיות הטורפות והנטרפות בחזון האחרית של ישעיהו. העלמה הנבואית (אף היא מחזון של ישעיהו: "הנה העלמה הרה ויולדת בן"), נופלת על פניה למראה הפילים המתקדמים לעברה ופולטת קריאת-נבואה משיחית: "השמים הולכים, השמים הולכים, ונער קטון בם נוהג". בסופו של השיר הארוך מזוהה העלמה עם נפש המשורר ("נפשי העלמה") לאחר שהשיגה מעין פשרה או השלמה בין האדם לטבע, והיא נופלת עירומה "על חזה האור".

בשירים אחרים, בעיקר בשירי הפרק השלישי של "כוכבים בחוץ", מוצא ה"עוד" האנתרופולוגי-הפסיכולוגי מ"סתיו עתיק" ו"אל הפילים" (הכלולים בפרק הראשון של הספר) את ניגודו-השלמתו ב"עוד" הקוסמי. כאן מקור ההמשכיות אינו הפראות האנושית הבלתי מתכלה (כלומר, הלא מודע האישי והקולקטיבי) אלא היקום הפיסי המתייצב לעומת האדם - אדיש, אינסופי, ובה בעת גם עוין.

בטעות זיהתה הביקורת את ה"טבע" של "כוכבים בחוץ" כמסכת נופים קרובים ונלבבים. אדרבה, זה טבע של כוכבים שלעולם הם נשארים "בחוץ", הרחק מעבר לספירת הקיום האנושי, שאונה וענייניה הקטנים והגדולים; טבע הקובע לאדם גבול נחרץ: "הרקיע הקר והעת" - הזמן והמרחב השמים לאל את השאיפה האנושית היומרנית לביית את הקוסמוס. על טיבו זה של הטבע ב"כוכבים בחוץ" עמד בבהירות, אם זכרוני אינו מטעני, רק פרשן אחד: ברוך קורצווייל (במאמרו על המצב האנושי בשירה ה"פרסונלית" של אלתרמן). אולם להארתו הנכונה של קורצווייל, שהבליט את הצד המאיים שב"טבע" האלתרמני, יש להוסיף, ובהדגשה, שדווקא אל ה"טבע" הזה, הגדול ממידות האדם ובכך הוא כאילו מבטלן, דווקא אליו יוצא לבו של ההלך האלתרמני.

אותו הלך "פוגש פתאום את התבל", שאינה אלא "תהום ומזלות", "ימי מוות וימי קצף", "ציות זמנים קפואות וזוחלות" (מן השיר המוקדם "מלכודת", שלא כונס ב"כוכבים בחוץ"), ודווקא אותה, זו שתחת כפה המונפת נרעד "גבו הדל והחורק" כגבו של "גור מושלך אל אם טורפת שארבה לו בשדה הריק", אותה הוא רוצה להפוך לאם רחומה ("תבל רחומה, רחומה, עטינית - - כעגל כושל מארצות תענית אתע מסוחרר באדי חלבך", "אל הפילים"); ממנה הוא תובע שתכפר את פניו "על כל חטא שעווית לי, על כל באר שהרעלת בי תגידי - סלח!"). את "האור והרוחב" של העולם - לא פחות - הוא רוצה להופך ל"אחיו הגדולים", לשאת להם "פת במלח ומים בדלי" ("הנה העצים במלמול עליהם"). תפקיד המשורר הוא לסייע לאדם להיוותר ער ופתוח אל מול אדישותו-עוינותו וכן יופיו ויפעתו של הקוסמוס. לשם כך הוא מקבל על עצמו את גורל הנזיר המשולח, המודד בנשיקות "את נתיב עולמך, אלוהי" ("האם השלישית").

בעוד שאנו נוטים להשכיח מעצמנו את הממדים ואת הריחוק של המרחב שבתוכו אנחנו חיים, תפקיד המשורר הוא שלא להניח לנו לעשות זאת. כמו המוזה מ"פגישה לאין קץ", עליו ללכוד את הלב, ללפות אותו בלי רחמים גם "בעייפו לרוץ", ולא להניח לו להאפיל "כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ". גם בתפקידו זה מניע אותו איזה "עוד" ("טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת"), שבו עוד ידובר. העירות המתבקשת היא זו שאיפיינה את האח ההרוג מ"שיר בפונדק היער", שהיה היחיד "שנשם את חרון בדידותך ואת כוח שמיך" (של האדמה), "וזכר עוד אפילו את שמם של אבות הנפילים - של האור והמים". ולכן "כאושר אפל מצאותו ביער אימת המוות. האריה הירוק - העץ הנופל - רדפהו ויך ולא שב עוד". ההופעה התכופה של המלה "עוד" קשורה כאן ביכולת הנדירה שלא להתקהות לנוכח אימת העולם, שאכן תחשוף עצמה לפתע, במקום ובזמן בלתי צפויים. האדם נקרא לעמוד "מול ראוות הרוחב הכופתת, מול ריח העולם העז והקריר", שכן הללו "תמיד, תמיד ארבו לתקוף אותך לפתע, ובתחנה נידחת לחצו לקיר!" ("תחנת שדות").

בפרק השלישי של הספר, מכל מקום, הוא הפרק הציוני והארץ-ישראלי שבו, לא היקום הוא שתוקף את האדם, אלא, להפך, האדם הוא התוקף את היקום במאמציו להפוך את שיממת המדבר לארץ נושבת, למקום של חיי אדם. ה"עוד" הוא כאן דרמאטי במיוחד. היקום המתגונן מתמלא חרון ("עשן וקדמוני חרון האדמה", פתיחת "מערומי האש", השיר הרפסודי מן הפרק השלישי המוצב אל מול מקביליו-ניגודיו בפרק הראשון, בעיקר מול "סתיו עתיק"). לעומתו מעמיד האדם את החרון הלוהט שלו, המתגלם במכשירי הברזל ובלהט הזפת והבטון הבאים לביית את העולם ("מה חמה אהבת הנפילים ביגוניה! שושנת הברזל הלוהט לא תיבול!", פתיחת "יום הרחוב"). היקום, שצמאונו "נושן מיין" ורישעו "עתיק מאהבים, שובה ולא סולח", מנסה בכל כוחו לשתק את האדם הבא עליו ב"מתכת מקבות". בתוך "גיהנום התכלת והאור" שהוא משפיע עליו הוא משחק עם האדם משחקי עורמה, שהם גם משחקי עירום ("מערומי האש"). ה"עוד" ממלא בהם תפקיד ראשון במעלה. האדמה הלוהטת שקלטה את חום השמש היא עצמה בבחינת "עוד": שריד, המשך, תוצאה, של איזה עבר קוסמי בלתי משוער: "כוכב רחוק הוריש לה את בלהות כוחו ומראותיו ממנה לא נמחו עדין"

ורעם לדותיה תר עוד בנקרות

עוד החיה מפה גוריה ממלטת.

סופה שהיא אכן קוטלת את האיש שניסה לגבור עליה. את עיניו היא הופכת לאבן. את זרועותיו היא שומטת ובהן חבוק הברזל, שאף הוא "כושל מרוב רטש וקדוח". נותר רק המשורר, שראה את מותו של החלוץ הציוני במדבר והותיר לו זכר. בשיר הקינה וההלל שהוא נושא לו הוא מציב את ה"עוד" האנושי מול ה"עוד" הקוסמי. "עודי חזק, אחי, והברזל עוד חד", הוא קובע. האדמה תנסה להתנכל גם לו. "לא נחה עוד מיום", היא תנסה עם בוקר מתחדש להטביע ב"חרונה החם" את הדובר, הנוטל על עצמו את תפקיד הגיבור המת. אבל הוא ינתץ את שיניה.

"עוד ציפורני קשות, נגעתי עד לבה, לא יצילוה מידי עד נצח" (שוב נהפך ה"עוד", הפעם בזכות הלהט הציוני, ל"עד" שהוא "לעד"). האדם והיקום נתונים לנצח בקרב איתנים של "עוד" כנגד "עוד". המשכיות היקום מול התמדת רצונו התרבותי של האדם. ה"עוד" האחד הוא עוד של "משטמה צרופה", "חומת נקם שקוף", דממה גדולה וחזקה מכל רעש ("משב הדומיות אדיר מכל סופה"). ואילו האחר - כולו הולם-פעם, הלמות לב אדם בלב מדבר: עוד, עוד, עוד.

הדיכוטומיה היא מתמדת וטראגית; לעולם לא תגיע לפתרון או לפשרה. אפילו ניצחון בעליל, ניצחון האדם המיישב, ייהפך בחלומותיו של המנצח ובחלומותיה של השממה המנוצחת לקרב שלא הוכרע ("בחלומי - והיא בכפותי כאש, בחלומה - אני בכפותיה"). תמיד יישאר שריד מורד לגורם המנוצח. המנצח גם הוא ייטיב לעשות אם יזכור "עוד" את כוחו של יריבו, ויבין כי הקרב עדיין לא תם. אמנם, כמו ב"אל הפילים" יכול המשורר להציב בפניו פרספקטיבה שבה יהפכו שני ה"עודים" מקוים מתנגשים, חותכים זה את זה באלימות, לקוים מקבילים; אולי אף יתלכדו לקו אחד.

כך, למשל, בשיר "ליל שרב", שנכתב כשיר תשובה לשירו של אברהם שלונסקי "עיר במוצאי שרב". שני השירים מתארים את עלפונה של העיר מוכת השרב. אולם בעוד שירו של שלונסקי מתמקד, בהתאם לשבלונה של מלחמת מזרע בישימון, בהתעוררות האטית של העיר עם בוא הלילה המזרים אל תוך ערוצי רחובותיה את "דבשו הדחוס ומבושם" ומעורר בה קולות נישוף "כלקלוק לשונות בצמא", הלילה בשירו של אלתרמן מעורר בעיר לא את כוח ההחלמה ממכת המדבר אלא את חלום ההזדהות עם השממה.

המדבר, "שלו כמו רעם, כובש כמו רעד, מרגיע כמוות עצוב ומפואר", משלח בעיר את עתיקותו, את המשכיותו מן הימים של ארץ לא-נושבת. הנחש על התל נושא אל מול העיר את "כינורו הישן" ומנגן לה את מנגינת הקדומים שלו; הירח ה"מתאבך" בשקמים מציג בשער העיר "שנים עתיקות"; והעיר נשבעת לשמור אמונים למדבר, שהוא אביה ומחוללה, לא לאבד את המודעות לקיומו בתוכה, "לזכור בערבולת יומנו שלנו, לשמור בשביית מחשכיו הלבנים" את "לחש האב" המגיע אליה מן היקום הרחוק, החשוך והעוין, להחזיק "את יד מולדתה השלוחה לה ברוח".

הסינתיזה שאליה חותר אלתרמן ב"כוכבים בחוץ" כולו, היא סינתיזה של שתי התמשכויות מנוגדות, של שני רצפים שנולדו זה מזה אבל גם זה כנגד זה, ושניהם "עודם" נוכחים זה לעומת זה וזה בתוך זה: האז והעתה, האהבה והעדרה, פראות ותרבות, יופי ומוסר, הצומח והמתכתי, השממה ומקום הישוב, העיר והיער, שהמכנה המשותף להם נחשף על ידי חילוף אותיות זעיר ("על העיר עפות יונים, על העיר על יער-פרא", "תיבת הזימרה נפרדת"). תפקיד המשורר הוא לשמור על המודעות להמשכיות הכפולה הזאת, להזין את מדורתה הכבה, ללפות את הלב כדי שימצא את הקשר בין הבית האנושי המך ("עונייך הגדול בעולם ובתיו") ל"מרחבי הנחושה" של הקוסמוס, בין החדר המאפיל לכוכבים שנשארו בחוץ.

הפרק הבא - ביום שישי הקרוב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ