בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדה אמריקאית

"אגדות היהודים", שהופיע לראשונה לפני מאה שנה, נחשב בארצות הברית לאוסף קאנוני לא פחות מ"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. קובץ המחקרים העברי החדש מנסה להנכיח אותו גם במדף הספרים הישראלי

תגובות

עיונים מחקריים במלאות מאה שנים לתחילת מפעלו של לוי גינצבורג "אגדות היהודים", עורכים: איתמר גרינוולד, גלית חזן-רוקם, אורה לימור (מדעי היהדות, 47: כתב העת של האיגוד העולמי למדעי היהדות), ירושלים 2011

אחת התופעות המעניינות בתרבות הישראלית היא משיכתה הבלתי מוסברת עדיין אל האגדות הפזורות בספרות התלמוד והמדרשים. קריאה בטקסים, דקלום באירועים משפחתיים כמו חתונה או לוויה חילונית, קבוצות "לימוד" למיניהן - בראש וראשונה מתוך "ספר האגדה" שערכו ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי. ייתכן שאופיה הקצר של האגדה המאפשר את שילובה באירועים שונים "בלא הכבדה יתרה", ייתכן שעמדו לה גיוון הנושאים הרב שבהם היא עוסקת, בעיקר כאלה שהם בעלי עניין אצל הישראלי "הממוצע" - מגדר, חברה ומעמד, גידול ילדים, חגים, חיים ומוות, אהבת הארץ וכיוצא באלה, וייתכן ששפתן הישירה של האגדות, הגמישה וקרובה לעברית הישראלית, הם אשר מקנים לה עדיפות על פני פרשנות המקרא, הפילוסופיה היהודית, הקבלה, ההלכה או הפיוט - תחומי היצירה העיקריים של הספרות העברית הקדומה.

אכן, "ספר האגדה" נהפך לטקסט קנוני והוא עדיין רב-מכר ממושך יותר מכל טקסט אחר בתחומה של היהדות. הדומיננטיות של "ספר האגדה" היתה בה כדי להקטין, אפילו להעלים, את קיומם של חיבורים דומים שקדמו לו או התפרסמו אחריו. החשוב בחיבורים אלה, שמבחינות רבות עולה על "ספר האגדה" ברוחב היריעה הטקסטואלית ובעומק המחקרי הוא ספרו של לוי (לואיס) גינצבורג (Ginzberg), "אגדות היהודים", 1909-1928 (The Legends of the Jews), ובתרגום לעברית (1966-1975), בשבעה כרכים, שאת ציון המאה לתחילת פרסומו ציינו בחוגים אקדמיים בארצות הברית ובישראל.

בין שני מרכזים אלה של לימודי היהדות שורר יחס הפוך: בעוד ש"ספר האגדה" תורגם לאנגלית רק לפני שנים לא רבות (1992), והוא אינו מוכר כמעט לקהל היהודי-האמריקאי, "אגדות היהודים" של גינצבורג משמש כבר כמעט מאה שנים המקור הקאנוני. הוא מצוי בבתים רבים שם ונלמד בבתי ספר ובאקדמיה (בעיקר בגירסתו המקוצרת, )Legends of the Bible, ויש אומרים שהיה אפילו מקור השראה לכמה מתסריטאי אולפני הוליווד בסרטים שעסקו בנושאים תנ"כיים. על "ספר האגדה" נכתבו עשרות מאמרים ועבודות באקדמיה הישראלית, אבל דבר לא נכתב כאן כמעט על חיבור כה מרכזי, רב חשיבות ועניין, כמו "אגדות היהודים". בתרבות היהודית-האמריקאית נתפרסמו עשרות ספרים ומאמרים על חיבור זה. אפשר לתלות את הדבר בזמינותם של החיבורים באנגלית או בעברית, ואפשר לתלותו בסיבות עמוקות יותר, הנובעות מאופיים וממגמתם. אירועי המאה לפרסומו של החיבור נועדו לכסות על פער זה: שני מושבי מליאה גדושים שהתקיימו בקונגרס העולמי החמישה-עשר למדעי היהדות שנערך בירושלים בשנת 2009, וכרך המאמרים הנסקר כאן שיצא בעקבותיהם.

"ספר האגדה" מביא את אגדות חז"ל כלשונן ממש, או בשינויים מעטים, בתרגום השפה הארמית של רבות מהן לעברית ואף בהאחדן של אגדות השייכות לנושא אחד לכדי טקסט מקיף ו"שלם" יותר. עם זאת שומר "ספר האגדה" על אופיין הקצר, הפרגמנטרי של האגדות. האנתולוגיה של ביאליק ורבניצקי מקיפה אף את כלל הסוגות של האגדות בתלמודים ובמדרשים; הן סיפורים מקראיים והן סיפורי חכמים, משלים, אגדות היסטוריות, פתגמים וכיוצא באלה. מטרתם היתה לייצג את מגוון הסוגות והנושאים המצויים במקורות אלה.

האנתולוגיה של גינצבורג מבוססת על תפישה שונה לחלוטין. הוא אסף רק את אגדות חז"ל המתייחסות למקרא - מבריאת העולם ועד מגילת אסתר - מפני שמטרתו היתה להעמיד יחד את כל "אגדות היהודים" מתוך מאות המקורות שבהם התפזרו במשך אלפי שנים. אבל, ובזה ייחודו של "אגדות היהודים" ואף עיקר הביקורת שהוטחה בו, הוא מבקש לבטל את הפרגמנטריות המקורית של האגדה ולספר את אגדות המקרא כרצף נראטיבי אחד, כסיפור מתמשך שכל חומריו מבוססים על התלמודים והמדרשים. כך, כסיפור אפי, אין הן מצויות באף אחד מהם, והן מנוגדות באופן בוטה כמעט לתפישתם הספרותית והאידיאית של מחברי ומספרי האגדה.

גינצבורג ראה לנגד עיניו את האפוסים הלאומיים הגדולים - האיליאדה והאודיסאה, הקלוולה הפיני, אפוס המלכים הפרסי, הניבלונגנליד הגרמני וכיוצא בהם - וביקש לפצות על העדרו של "אפוס לאומי" כזה דווקא בספרותם של מי שהעניקו לעולם את ספר הספרים. להבדיל מביאליק ורבניצקי, היה גינצבורג אף חוקר דגול של הספרות התלמודית ולא יכול היה להסתפק באפוס התנ"כי שחיבר מאלפי הפרגמנטים. ואכן, הכרכים החמישי והשישי של חיבורו הגדול הם כרכי ההערות, שבהם הוא פונה אל חוקרי היהדות, מפרט את מקורותיו, מכביר מקבילות מן העולם העתיק ועד העת החדשה, ומן התרבויות השונות - מאירופה הנוצרית ועד הודו ואתיופיה - ומעמיד הערות מקיפות שרבות מהן הן מונוגרפיות מחקריות בפני עצמן. שני כרכי ההערות משמשים מאז פרסומם אבן שתייה למחקר האגדה, הפולקלור היהודי, הספרות העברית והפילוסופיה היהודית. אי אפשר לתאר את מחקר הספרות העברית הקדומה ללא שני כרכים אלה, המעמידים מופת מחקרי.

אף כי היה באופיו חוקר שהתחנך על ברכי מדעי המזרח הגרמני של סוף המאה ה-19 - כלומר, הפוזיטיביזם הפילולוגי-ההיסטורי הקפדני, התבטא גינצבורג כמה פעמים בזכות הדמיון ובכוחו לשרוד בתהפוכות הזמן והחיים. ואכן, כבר יעקב כדורי (קוגל) מדגיש במבוא למהדורה האנגלית השנייה של "אגדות היהודים", שאת חלקו העיקרי של "אגדות היהודים" - ארבעת הכרכים של "האפוס המקראי" - ראה גינצבורג כביטוי אמנותי של "הדמיון היהודי", שראשיתו במקרא ושיאו בפיתוחם הספרותי של סיפורי המקרא בתקופת המדרשים ובאסופות ימי הביניים.

כפי שמציין אביגדור שנאן, שהקדים מבוא למהדורה החדשה של התרגום העברי של החיבור (2009), "אגדות היהודים" מעמיד שני חיבורים נפרדים: היצירה האפית-הספרותית, והחיבור המדעי המונומנטלי של חקר האגדה המקראית - שני כרכי ההערות. יש מי שראו בצירוף של שני חלקים אלה יחד לכדי חיבור אחד "מין בשאינו מינו", כדברי הביקורת של יונה פרנקל, שמפעלו של גינצבורג עומד בסתירה מוחלטת כמעט לתפישתו את עולם האגדה של חז"ל. אך זוהי גישה קפואה ומוגבלת לתפישה חד-ממדית של יצירת האגדה, שלצערי השפעתה לא נעלמה לחלוטין מן המחקר עד היום. כרך המאמרים שלפנינו מייצג את ניצחון הגישה הפתוחה, הפלורליסטית, היצירתית של גינצבורג.

כרך המאמרים שהוציא לאור האיגוד העולמי למדעי היהדות הוא האמירה העדכנית ביותר שנוסחה עד עתה בעולם האקדמי על ספרו המונומטלי של גינצבורג. הוא משקף הן את התרומה המתמשכת והן את הביקורת הנוקבת על חיבור שמלאו לו מאה שנים, אך השפעתו נמשכת על אף התהפוכות הגדולות שעברו על חקר האגדה ועל מדעי היהדות בכלל במהלך השנים הארוכות. אין זה מובן מאליו כלל שחיבור השייך באופן מובהק לסוף המאה ה-19 רלבנטי ומשפיע עדיין בראשית המאה ה-21.

המאמרים עוסקים בהיבטים מגוונים של החיבור: ברקע האישי ובנסיבות ההיסטוריות והחברתיות שהובילו את גינצבורג לכתיבת החיבור (דוד גולינקין); בהיבטים פילולוגיים של הטקסט הגרמני המקורי שממנו תירגמו הנרייטה סולד ופול ראדין את החיבור לאנגלית (יוהנס זאבל), התורמים להבנה הטקסטואלית ולהתקבלותו של החיבור בתרבות המערב. שני מאמרים עוסקים בשאלות תרבותיות-היסטוריות רחבות היקף, כמו

התשתית ההלניסטית והנוצרית של התלמוד הבבלי (דניאל בויארין) והרקע המקראי הפולחני-המיתולוגי של אגדות חז"ל (איתמר גריוולד). מאמרים אלה הם בעלי חשיבות בפני עצמם, אבל תרומתם להבנת "אגדות היהודים" אינה מובנת מאליה.

לעומת זאת, שלושה מאמרים עוסקים בלבו של המפעל הגינצבורגי, ופותחים אופקים לדיון מחודש בשורשיו ההיסטוריים ובתרומתו של החיבור לתרבות היהודית של זמננו. מאמרו של הלל ניומן על אבות הכנסייה הנוצרית במפעלו של גינצבורג נוגע באחד הנושאים הרגישים והמפליאים שהעסיקו את גינצבורג מאז עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת שטרסבורג (1899): גילויה של האגדה המקראית בכתבי אבות הכנסייה, והזיקה הגלויה והסמויה שבין הנצרות הקדומה ליצירתם של חז"ל. אפשר לשער כמה פתיחות נדרשה מיהודי שומר מצוות, בסוף המאה הי"ט, כדי לנבור בכתבי אבות הכנסייה הנוצרית ולבסס עליהם את מחקרו ויצירתו הספרותית. מאמרו של ניומן אינו מאיר רק על זיקה זו בין האגדה היהודית לנוצרית ב"אגדות היהודים", אלא אף מציע מקורות וכיוונים חדשים לפיתוח המחקר בתחום רב חשיבות זה.

יעקב אלבוים מאיר את הזווית הסוגתית: "אגדות היהודים" שייך למסורת העתיקה של ספרות הילקוטים העברית, שראשיתה עוד במדרשים עצמם. וכפי שהציע גם איתמר גרינוולד במאמרו כאן, אמנות ההתכה הסיפורית של קטעי מקורות לכלל סיפור אפי רצוף החלה כבר בספרות החיצונית של תקופת בית שני, בחיבורים כמו "ספר היובלים" ו"קדמוניות המקרא". בצד ההבחנה בין סוגי ספרות האנתולוגיות העבריות כמו "ילקוט שמעוני" מצד אחד ו"מדרש תנחומא" מהצד האחר, ושייכותו של "אגדות היהודים" באופן מובהק אל הסוג האחר, מצביע אלבוים אף על ההרחבה רבת החשיבות, הן המדעית הן האידיאית, שחולל "אגדות היהודים" לקאנון הספרים היהודי. הכללתם בתוכו של חיבורים השייכים לספרות החיצונית או ליצירה הסיפורית של ימי הביניים לא היתה מובנת מאליה, ולא זכתה, עד גינצבורג, להיכלל ב"ארון הספרים היהודי" (זו הגישה של יונה פרנקל, הדוחה את ספרות האגדה של ימי הביניים כ"אפיגונית"). לשם כך היה צורך, ככל הנראה, באישיות פתוחה וקשובה, שהיא גם בעלת סמכות מדעית ורבנית עמוקה, כפי שאכן היה לוי גינצבורג.

בעניין זה יש להעיר עוד ש"ספר הזכרונות", שהתחבר באשכנז סביב שנת 1300 לערך, פרץ את גבולות הקאנון כבר אז, ולא רק לכיוונם של חיבורים אזוטריים שלא נכללו בו עד אליו, אלא כלל גם את הספרות החיצונית, ומהפכני אף יותר - חלקים נרחבים מתוך סיפורי המיתולוגיה היוונית, שנחשבו פגאניים אפילו בנצרות האירופית. "ספר הזכרונות" היה מוכר לגינצבורג מתוך תרגומו לאנגלית של משה גסטר (1899). החיבור האנונימי בן תקופת הרנסנס, "ספר הישר", שחלקים נרחבים ממנו מביא גינצבורג בהרחבה, לא היה רק מקור טקסטואלי, אלא אף מודל אמנותי, כי הוא עשה ממש את שעשה גינצבורג בחיבורו: משברי אגדות מקראיות יצר אפוס מקיף על בריאת העולם והמבול, עקידת יצחק, יוסף ואחיו ועלילות משה. דומה שהשפעתו על גינצבורג לא הוערכה עדיין כראוי.

היבט נוסף על "אגדות היהודים" הוא זה הפולקלוריסטי, ולו מוקדש מאמרה של גלית חזן-רוקם. חזן-רוקם מצביעה על שורשי תפישתו האמנותית והמחקרית של גינצבורג ברומנטיקה הגרמנית, בעיקר זו של גודפריד פון הרדר, ובמחקר הענף שליווה את מעשיות האחים גרים. ההיבט הפולקלוריסטי על חיבור זה מכוון לעוד אספקט רב חשיבות, והוא האגדה כספרות של מיעוט, כביטוי של מחאה וחיפושי זהות - כדרכה של היצירה הפולקלורית מאז ומעולם. הקשר שבין אפוסים לאומיים מן הסוג של "אגדות היהודים" והגדרת זהות לאומית תואר כבר בהרחבה, ויוחס אף, במידה רבה של צדק (על ידי כדורי-קוגל), לתפישתו הציונית של גינצבורג.

חזן-רוקם מתייחסת אף לשאלה עקרונית ומורכבת של הופעת תכנים פולקלוריים רבים בספרות "העילית" של חכמי התלמוד. גינצבורג היה ער, כמובן, למתח זה בין חומרי הפולקלור "העממיים" לבין הספרות התלמודית האליטיסטית. הוא ראה את האגדות התלמודיות והמדרשיות לא כ"פולקלוריזציה" של יצירת חז"ל, אלא כעיבודם של החומרים העממיים שהגיעו אל חז"ל מן העולם שמחוץ לבית המדרש, לכלל יצירה ספרותית ואידיאית של החכמים. השאלה, מה היו הסיבות לעניינם הרב של חז"ל בחומרים עממיים, כרוכה בשאלות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות, הראויות עוד למחקר מקיף. חזן-רוקם מצביעה אף על אספקט אישי מעניין שעמד מאחורי הכתיבה הסיפורית של גינצבורג: אהבתו לסיפורים בעל פה. בכך מצטרף גינצבורג למסורת העתיקה של מספרי הסיפורים היהודיים בכל הדורות; מה שעשוי להסביר, בין השאר, את בחירתו בז'אנר הסיפורי-האפי להצגתה של ספרות האגדה לעולם הלא-יהודי.

קובץ המאמרים שנסקר כאן יצא במסגרת אקדמית מובהקת, ונפוץ רק (וחבל שכך) במעגלים אלה. הוא מבליט שוב את מה שיודעים אנו מזמן - חשיבותו ותרומתו של "אגדות היהודים" לתפישת היהדות בדורות האחרונים. יש בו גם כדי להשפיע על דרך עבודתם של הדורות הבאים של חוקרי הספרות היהודית. אבל האם אפשר להפוך אותו אף למשאב תרבותי במציאות הישראלית, כמו "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי? דומה שאפילו המהדורה העברית החדשה והמהודרת בארבעה כרכים, שיצאה לאור על ידי מכון שכטר למדעי היהדות (2009), לא הצליחה עדיין לחולל שינוי כזה. אפשר שאופיו ומבנהו של "אגדות היהודים" זר למנטליות הישראלית, כלומר הוא "אמריקאי" מדי; ואפשר, שכמו Legends of the Bible בתרבות האמריקאית, כרך אחד, תמציתי, המיועד לקהל הרחב ולא לקהילה מצומצמת של חוקרים, עשוי להביא לשינוי כזה ולהעניק ל"אגדות היהודים" את המקום הראוי לו גם בתרבות הישראלית.

עלי יסיף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו