בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה חשבנו שהיא מפלצת

שלושה סרטים פורצי דרך על אלימות מינית נגד נשים בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות

4תגובות

"דומא" (בובות), סרטה התיעודי המטלטל של אביר זייבאק חדאד (2011), נפתח בדימוי ממופע של תיאטרון בובות. גבר מבוגר מסובב קרוסלה במהירות ובכוח, אף על פי שהילדה הקטנה היושבת בה מתחננת שיפסיק, בוכה וקוראת לאמה. אחת הנשים הערביות שחדאד מראיינת בסרטה, העוסק באלימות מינית במשפחה הערבית, מספרת לה על מקרה דומה. היא מכירה ילדה שאחיה עשה זאת, היא אומרת. הוא היה שתוי כשהסיע אותה לבית הספר. היא ניסתה לקפוץ מהמכונית אך לא הצליחה לזוז. "הילדה הזאת, שסיפרתי לך עליה", היא אומרת לבימאית בתום הסיפור, "היא אני".

לראשונה בקולנוע הערבי-הישראלי, גיבורותיה של חדאד מספרות לבימאית את סיפורן של נשים ערביות שנאנסו על ידי אחיהן, אביהן, דודן, או חבר קרוב של המשפחה. חילול הפרטי, האישי והאינטימי ביותר על ידי אותו אדם שבילדותן רחשו לו אהבה ואמון, נהפך לסוד בלית ברירה ותחת איומי האנס ומעטה ההשתקה של האם והסבתא. שלושה יסודות מעורבים במעשה האונס, טוענות החוקרות הפמינסטיות סוזן בראונמילר וקתרין מקינון: מין, אלימות ושליטה. הדוד שאנס את מאי מגיל חמש עד עשר אמר לה שהיא חייבת לציית, אחרת ייקח אחת מאחיותיה במקומה, והיא חייבת לשתוק, אחרת תגרום להרס המשפחה ולהרס סיכויי אחיה ואחיותיה להינשא. הפחד שליווה את מאי מילדותה משתק אותה גם בבגרותה. אם תגיש תביעה משפטית נגד דודה, אומרת מאי לעורכת הדין שעמה היא נפגשת, היא צפויה להירצח בתקופת החשיפה, כפי שקרה לכמה נשים בעבר. לאחר שנים של התעללות והשפלה, הסרט הוא צעד ראשון של מרידה במה שהסוציולוגית מרתה בארט מכנה "תרבות תומכת אונס".

שלוש מתוך ארבע הנשים המספרות את סיפורן לחדאד מצולמות מרחוק, מגבן, או מאחורי חלון. האובדן הנורא של הילדות ושל האפשרות לחיות חיים נורמליים מועצם ב"דומא" באמצעות סגנון הצילום. בדירתה הסמוכה לשפת הים, למשל, מאי נגלית משמאל לפריים, ופניה מוסתרות בחלק חשוך של החדר. מימין לפריים נשקף דרך החלון כיסא נדנדה ריק, ואחריו, ברקע, גלי הים. הניגוד בין ישיבתה בחושך לבין העולם מבחוץ בולט מאוד, אך אינו סכמטי. זה יום אפור, הגלים גבוהים, כיסא הנדנדה דהוי. ועם זאת, הניגוד העצום בין הסיפור הנורא של פוסט-טראומה, בידוד ובדידות, שאנחנו עדים לו, ובין המרחב הפתוח, תובע שינוי. "דומא" קורא לנשים הערביות שנהפכו לקורבנות האלימות לצאת מתוך האפילה.

שני הסרטים העלילתיים "לא רואים עלייך" (מיכל אביעד, ישראל) ו"בוערת" (בריגיטה ברטלה, גרמניה) הם דרכים חדשות הן בייצוג קולנועי של אונס ושל הפוסט-טראומה הקשורה בו, והן בהתערבות של הקולנוע באונס כתופעה חברתית. בשניהם, לפיכך, מופיע המבט לא רק כנדבך בעלילה אלא גם כמטא-שפה, הרהור על תפקידו של הקולנוע כמתווך מרכזי של דימויים וכמוליך של שינויים חברתיים. שני הסרטים קושרים את המבט בדרך מורכבת לא רק לפיתוי, מציצנות והחפצה, אלא גם להסתרה, חשיפה וראייה.

"לא רואים עלייך" מציג שתי נשים - נירה (יבגניה דודינה) ולילי (רונית אלקבץ), קורבנותיו של אנס סדרתי שפעל בתל-אביב ב-1978, החוזרות ומתעמתות עם העבר במפגש מקרי ביניהן. אביעד (שכתבה את התסריט יחד עם טל עומר) מערבת חומרים תיעודיים ובדיוניים לא כדי לערער על יכולתנו להמשיג את המציאות, כפי שמקובל בקולנוע העכשווי, אלא להפך: כדי ליצור זיקה שאין להתירה בין האירועים המתוארים בסרט לבין המציאות החברתית. הארגז שנירה מורידה מהבוידעם מכיל גזרי עיתון אותנטיים על המקרה ("אונס שישי בוצע אתמול באזור נחל איילון"), וכך גם החומר שהיא מאתרת. יחד אתה ועם לילי, המצטרפת אליה לאחר תקופה של הכחשה, צופים הצופים בתמונתו של האנס בעיתון ובקלטות הווידיאו של תוכניות טלוויזיה מאותה תקופה, ומקשיבים לעדויות קוליות אותנטיות של קורבנותיו.

השותפות הנשית מסייעת להן בתהליך ההיזכרות, בהעלאת פרטי העבר ובבחינת השפעת הטראומה של האונס על נשיותן ועל חייהן בהווה. ההברקה של הסרט נעוצה לא רק בחיבור המיידי שלו למציאות, אלא גם בכך שמראה האחת (לילי) מצית באחרת (נירה) את זיכרון העבר. האשה האחרת שהיתה לקורבן היא המתווכת את הזיכרון הפוסט-טראומטי. במובן זה, לאמירה הנאמרת בפגישתן הראשונה ("יכול להיות שאני ממש טועה, אבל.. אני חושבת שכבר נפגשנו פעם. לפני יותר מעשרים שנה. אני לא חושבת שזכרתי את המסדר ההוא עד שראיתי אותך היום... אני יוצאת ממסדר הזיהוי ואת שם. עומדת בכניסה למשטרה. לבד... בכלל לא רואים עלייך") יש משמעות מעבר להחמצה של נירה את ראיית מה שמעבר למיידי. האמירה מכוננת קשר ברור של אחווה בין שתיהן, קשר שעתיד להתהדק בהמשך. למרות האופנים הקשים שבהן הטרגדיה מעיבה על חייהן, באמירה זו גם מוצפן הסיכוי לשינוי - זה שיתחולל בהן וזה שהסרט הרגיש והחכם הזה תובע מצופיו.

"בוערת" הוא סרט יוצא דופן בכל הקשור למה שנראה ומה שלא נראה, לייצוג הקורבן והאידיאולוגיה הסמויה של הסדר החברתי. עשרים שנה לאחר ש"תלמה ולואיז" (רידלי סקוט, ארצות הברית) הציג סצינת אונס במגרש החניה בעקבות ריקוד בבאר, חוזרת בריגיטה ברטלה לאותה נקודת מוצא. ג'ודית בת ה-35 נאנסת בדרכה לביתה לאחר ערב במועדון ריקודים סלוניים בעיר גרמנית קטנה. אך בניגוד ל"תלמה ולואיז", שבסופו כזכור בחרו הגיבורות להתאבד עם מכוניתן בקפיצה לגרנד קניון, ברטלה אינה נכנעת לגבריות או לאמביוולנטיות אידיאולוגית מתעתעת. לאחר שנודע לג'ודית כי האנס לא יעמוד לדין משום שאין ראיות לאונס, היא מצליחה להשיג את הראיה שבית המשפט דורש ממנה בכך שהיא הופכת את עצמה שוב מטרה לאלימותו של אותו גבר. הסרט מפליא לתאר את המעבר שלה מאשה שלאחר האונס, החרדה מכל מבט תועה של גבר בחשמלית, זו ששוכבת באמבטיה מלאה קרח כדי לכבות את האש הפנימית שמכלה את נפשה, לאשה שנאבקת על הראיות ומצליחה להשיג אותן. אך המעבר הזה גורם גם לצופה לטלטלה תודעתית ניכרת, יוצאת דופן בקולנוע העולמי.

ברטלה מעצבת את ג'ודית כמי שעסוקה ללא הרף באנס ובמשפחתו. כשהיא נראית בלבוש שחור, שערה פרוע, אורבת מחוץ לביתו של האנס, או מעמידה פני שכנה חדשה ברחוב כדי לפגוש את אשתו - הצופה מוצא עצמו בסרט אימה. דימויים של האשה המטורפת או המפלצתית נוסח "חיזור גורלי" מציפים את תודעת הצופה. ברטלה מובילה אותנו במיומנות מדוקדקת למצב שבו נחרוד לגורל ילדיו של האנס. תעתועי ההזדהות עם ג'ודית, מצד אחד, וההעלאה בזיכרון של דימויי אשה מעוררי חרדה הלקוחים מסרטי אימה, מהצד האחר, מוליכים את הצופה בסופו של דבר לשאול את עצמו מדוע האסוציאציות הללו הן הבחירה המיידית והלא מודעת שלו.

מעשיה של ג'ודית יכולים להתפרש גם כחלק מהפוסט-טראומה שלה. אם כך, מדוע אנו חוששים מפניה? מדוע אנו עוקבים בחרדה אחר "הפיכתה" למפלצת לא מאוזנת בנפשה? ההישג הגדול של ברטלה הוא הובלת הצופים בדרך החתחתים, שמעלה אל פני השטח הקולנועיים את דעותיו הקדומות של הצופה לגבי האשה הנאנסת, ומאפשרת לו להתעמת אתן. כשמתברר לבסוף שג'ודית פעלה בנחישות להשיג את מטרתה - הרשעת האנס - בכך שאימצה במלואה את כללי השיטה, אנו נותרים תמהים בעיקר על עצמנו. התפישה הנפוצה על נשים בכלל, ועל נשים המתלוננות על אונס בפרט, המייחסת להן העדר רציונליות, היסטריה, פנטסיות, אי-יכולת להבחין בין דמיון למציאות, או לחלופין נקמנות, רוע לב ונטייה להעליל עלילות שקר - התפישה הזאת עולה בסרט כדי להיפסל.

השוואת הגרסאות ב"בוערת" אינה רק זו שבין האנס לקורבן אלא גם בינינו לבין הקורבן. אף שבניגוד לשופט בית המשפט אנחנו נכחנו באירוע האונס, ברטלה מחלצת מאתנו הנחות סטריאוטיפיות ודעות קדומות ביחס לאשה, שחלקן נעוצות בהזדהותנו בעבר עם דימויי אימה מיזוגניים קולנועיים. כשג'ודית נראית לבסוף חבולה בצורה שאינה מותירה מקום לספק לגבי הראיות, הדופי שהטלנו בשפיותה ובהגינותה מפנה את מקומו להבנה יותר עמוקה של תהליכי ההשלכה הפועלים עלינו. ברטלה מוליכה אותנו, כמעט בעל כורחנו, למהלך אתי הכרוך בהבנה כי עלינו להיות נכונים לנטוש את הדמוניזציה של הקורבן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו