בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדרת הנשים או הדר הנשים

האדם הפרוץ הוא מי שאינו יודע לכבד את מקומו של האחר, קל וחומר מי שיורק על נשים וילדות. על צניעות ופריצות במקורות היהדות

תגובות

פולמוס הדרת הנשים יוצר את הרושם בציבור הרחב שההלכה היהודית נטתה מאז ומעולם לאסור ישיבה מעורבת של גברים ונשים. גם אלו שמתנגדים לדרכים האלימות והפוגעות של הקיצונים מבין החרדים אינם יודעים שעצם הגישה שנוקטים הקיצונים הללו, כביכול בשם ההלכה, אין בה ממש. היא בנויה על גישה מוטעית וחוסר הבנה מוחלט של ערכי הצניעות היהודיים.

ברובד הבסיסי שלו, ערך הצניעות אינו קשור דווקא ליצר המיני אלא לאנוכיות ולאלימות כלפי האחר הטבועה בנו. שהרי האיש הצנוע מידתו היא בראש וראשונה מידה של הקטנת האני והצנעתו למען פינוי מקום לאחר. הצנוע - גבר או אשה - אינו מהלך עם אלה גדולה בידו ושומר בכך על צניעותו של האחר, אלא הוא יכול לראות את האחר כסובייקט, ולפנות מקום בענווה לרצונותיו שלו.

כיצד אם כן קשורה צניעות זו לצניעות בהתנהגות ובלבוש? התשובה על כך גם היא ברורה ומובנת מאליה למי שמתבונן היטב במקורותינו. ערך הצניעות עומד ביהדות כנגד היפוכו: הפריצות. פריצות קשורה לאותה התפרצות של האגוצנטריות, המחפיצה את האחר. החפצה זו יכולה להתקשר להפיכת האחר לחפץ לגירוי, לשימוש מיני; אבל גם הפיכתו לחפץ לשם שימוש אחר, כלשהו - גם זאת, באותה מידה, היא ביטוי של פריצות. כך למשל, מי שאינו מכבד את קיומו של האחר ורוצה בהשפלתו הוא אדם פרוץ.

צניעות, לעומת זאת, קשורה בטבורה לאינטימיות (ערך שעליו נשענת כל תורת היהדות, לדעת הרב שלמה וולבה, מגדולי בעלי המוסר האחרונים בישיבות החרדיות). ומהי אינטימיות? אינטימיות קשורה לסוד שנולד בפגישת אמת בין השניים, והיא נובעת מהיפתחות של אדם לאדם, מקשב, מהענקת כבוד לזולת. הרב ליאו בק כתב פעם שבכל זוגיות טובה יש סוד כמוס, סוד הטמון עמוק ונשמר בין השניים במסגרת אינטימית זאת. האדם הפרוץ הוא אם כן מי אינו שיודע לכבד את ממד הסוד. מי שאינו יודע לכבד את מקומו של האחר באשר הוא, קל וחומר מי שיורק על נשים וילדות - אדם כזה אינו אדם אינטימי. הוא אינו אדם היודע לכבד את הסוד העמוק בקיומו של האחר, וממילא הוא גם אינו יכול להיות גבר שיכול ליצור "סוד" עם אשה במטבח, במיטה ובתהליך גידול הילדים. כל התנהגותו היא התנהגות פרוצה, בבית ומחוץ לבית.

ויקטור פרנקל כתב דברים עמוקים להגנת מידת הבושה, דברים שאולי אינם אופנתיים כל כך, אבל דווקא מטעם זה ראוי בהחלט להקשיב להם: "בושה היא מצב טבעי לחלוטין... יש לבושה תפקיד הגנתי מובהק באהבה. תפקידה למנוע משהו מלהפוך למושא (אובייקט) גרידא - מושא להצצה. כך שאפשר לומר שאי-צפייה באהבה (במין) משרתת את מטרתה. האהבה חומקת מפומביות, מאחר שאדם חושש שמה שקדוש לו יחולל בידי הפומביות" ("האל הלא-מודע", עמ' 46-47).

הצד החיובי בבושה הוא בכך שהמתבייש חש עמוק בלבו פנימה שהוא נרתע מפני האגו שלו - ההופך את האחר לחפץ. האדם הצנוע הוא האדם הרגיש, המודע לכך שבאופן אוטומטי עולה בו שורה של תביעות מהאחר - והוא מתכסה בבושה, משום שהוא יודע עד כמה נטייה זו היא נטייה אלימה. לעומת זאת, אלו שתובעים מהאחרים בחוזק יד להיות "צנועים" הם אנשים חסרי מודעות וחסרי רגישות, שעניינם העמוק הוא אך ורק להפוך את האחר לחפץ שיישמע לרצונותיהם (ואם לדייק יותר: האלימות שלהם, המופנית כיום גם כלפי ילדות קטנות, היא ביטוי לאלימות שבה הם נוהגים בצרכים הפנימיים שלהם).

אולם מעבר לכל זה, גם מההיבט ההלכתי, שעליו נשענים כביכול אותם קיצוניים, אין להם כלל על מה לסמוך. ראשית, ההלכה אינה רואה את הכללים הנוגעים לאיסור והיתר בכללי הצניעות באופן נוקשה. הכלל הגדול הוא רק זה, שיש לשמור מפני היגררות הקהילה לאורח חיים של זילות, אך אין לכך קריטריונים חיצוניים קבועים, והכל תלוי במקום ובזמן - וגם באדם עצמו. והא ראיה, שאין אחריה תשובה: אותם חרדים קיצוניים שהיום מסיעים בהסעות מיוחדות נשים להצביע לכנסת למפלגותיהם, יצאו חוצץ לא לפני זמן רב נגד זכותם של הנשים להצביע בבחירות. באותן שנים טענו הם (עד לשנות החמישים של המאה האחרונה) שאשה המצביעה בבחירות מבצעת בכך מעשה פרוץ. הכיצד זה נאלם קולם של המתנגדים הללו, וכיום הם עוברים מבית לבית כדי לבדוק שכל קולות הנשים כבר הגיעו לקלפי?

והנה דוגמה נוספת: ב"שולחן ערוך", שהוא הספר הקאנוני שאין לזוז מפסיקותיו, נקבע שאסור לאדם ללכת ברחוב ליד אשתו ועליה לצעוד מאחוריו דל"ת אמות (שו"ע אה"ע כא, א, ואוצר הפוסקים, ט, עמ' 46 אות יד). כיום (חוץ מחסידי גור) אין איש מקפיד על הוראה מפורשת זו. הכיצד? מה נשתנה? התשובה פשוטה: ההלכה עצמה מניחה שמה שהשתרש כבר כנוהג קיים והתקבל בציבור ללא עוררין כבר אינו נחשב למנהג פרוץ.

שאלות מעין אלו התעוררו כבר באשכנז של ימי הביניים, כשהנשים היהודיות החלו לתפוס מקום חשוב בחיי הכלכלה והחברה וכבר לא יכלו לשמור על הכלל ש"כל כבודה בת מלך פנימה" (כלל שנשמר שנים ארוכות יותר בקרב היהודים שבארצות המוסלמיות). אז, למרבה ההפתעה, אכן החליטו פוסקי הדורות שהזמנים השתנו, והכללים ההלכתיים הותאמו למצב הקיים. היו מבין הפוסקים שטענו באופן עקרוני כי דיני הצניעות נקבעים בכל מקום לפי מנהג הלבוש שבאותו מקום - גברים כנשים (או למשל "דרכי חמודות" על הרא"ש, ברכות, פרק שלישי, סימן לז, סעיף טז).

טענה שנייה, שבה אסיים סקירה קצרה זו, מתבססת על מעשה שמובא בתלמוד הבבלי (קידושין פא ע"ב-פב ע"א). לפי המסופר שם, רב אחא בר רבא התארח בביתו של רב חסדא חתנו, והושיב את נכדתו (בתו של רב חסדא) בחיקו. ראה זאת אביה, רב חסדא, ומחה בפניו על כך, בצטטו מאמר של החכם שמואל שקבע כי "אין משתמשים באשה". על כך ענה לו הסבא (בחיוך, לדעתי) שהוא מתיר לעצמו להושיב את נכדתו בחיקו משום שאיננו מתגרה מכך - והכלל הגדול, שהחכם שמואל עצמו אמרו במסגרת אחרת, הוא שהכל נקבע לפי כוונת הלב ("הכל לשם שמים").

את דברי התלמוד הללו לקח הריטב"א (רבי יום טוב אלשבילי, מסיביליה שבספרד, מגדולי חכמי ההלכה, חי בין השנים 1250-1330 לערך) בחידושיו לתלמוד שם, כדי לקובעם לדורות כדגם הלכתי גמיש, שעל פיו הוא מנסח כלל, השונה לחלוטין מן המקובל היום (דבריו מובאים כאן בתרגום שלי לעברית): "'הכל לפי דעת שמים' - וכן היא ההלכה שהכל (נקבע) לפי מה שאדם מכיר את עצמו: אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו - עושה (ו)אפילו להסתכל בבגדים צבעוניים של אשה אסור (לו)... ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא (מחשבות זימה) כלל - מותר לו להסתכל ולדבר עם הערווה ולשאול בשלום אשת איש".

לצורך הוכחת דבריו מביא הריטב"א כמה מקרים ידועים שעליהם מסופר במקומות שונים בתלמוד: על רבי יוחנן מסופר שהיה נוהג לשבת בשערי בית הטבילה של העיר טבריה, כדי שהנשים שטבלו בו ועוברות משם לביתן כדי לקיים מיד אחר כך יחסי מין עם בעליהן יביטו בו בעוברן - ויופיו המופלא ישפיע על הולדת ילדים יפים (ברכות פד ע"א); על רב אדא בר אהבה מספר התלמוד כי נהג להרכיב את הכלה ביום נישואיה על כתפיו והיה מרקד עמה לפני כל הקהל (כתובות יז ע"א). אוסיף על כך ידיעה תמוהה אחרת מהתלמוד, שמובנת עתה יפה לאור דברי הריטב"א: התלמוד מספר על החכם עולא, שמנהגו היה לנשק (לפרידה, יש להניח) את אחותו על ידיה ועל שדיה (שבת יג ע"א).

קשה להניח שרבנים אלו, שהתלמוד רואה בהם גדולי עולם, היו יורקים על נשים העוברות לתומן ברחובות העיר. ודאי שלא היו תרים בארבע עיניים אחר ילדות קטנות בדרכן לבית ספר, כדי שיוכלו להטיל בהן את רוקם.

אוליבייה פיטוסי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו