נרי ליבנה
נרי ליבנה

הקומדיה האלוהית, "חדלו מכל תקווה, הוי, הבאים בי”, נכתב על שער התופת הלא הוא הגיהנום ב”קומדיה האלוהית” של דנטה ‏(תרגום: עמנואל אולסבנגר, הוצאת תרשיש‏). יצירת המופת של דנטה היא הכל חוץ מקומדיה והספר “תקווה” של שלום אוסלנדר הוא מעין המשך וגם היפוך פרודי על הקומדיה של דנטה משום שהוא מוכיח שהטרגדיה איננה מתבטאת באובדן כל התקוות, כפי שקורה למי שמגיעים אל הגיהנום, אלא התקוות הן שיוצרות את הטרגדיה הקיומית. לא בכדי כותרת המשנה של הספר המקורי, המבריק, המטורלל והעמוק אך מצחיק ובאותה עת עצוב לבלי די שכתב אוסלנדר, חוזר בשאלה ניו־יורקי, היא: “טרגדיה”.

כל מי שהוא דור שני לשואה, ואני רואה בעצמי דור שני באמצעות שליח ‏(השליח הוא אבי שעלה ארצה בעוד מועד אך איבד את כל משפחתו‏), חונך על פי ההשקפה שעל פיה מי שלא מקווה לכלום גם לא מתאכזב ולהפך - ציפיות עתידות להביא עמן אכזבה. מי שגודלו על ידי אמהות מהאסכולה הפולנית ‏(ללא הבדל עדת מוצא‏), למדו גם שיש הבדל תהומי בין מה שאת רוצה לבין מה שאת צריכה. עלייך תמיד להעדיף את מה שאת צריכה לרצות על פני מה שאת רוצה להצטרך לו - אהבה, למשל - כי הרי אחרי גבר ואוטובוס אסור לרדוף אף פעם משום שאך תגלי כלפיהם את הפעוט שבסימני האהבה, מיד יתנו רייס וישעטו במהירות הרחק ממך. אם את רוצה גבר, למשל, עלייך להסתיר זאת ממנו בכל דרך שהיא משום שדי בביטוי אחד גלוי של חיבה ומיד יברח ממך. חניכות נאמנות במיוחד של האסכולה, כמוני למשל, המשיכו להאמין ולנהוג בהתאם גם לאחר נישואיהן.

איור: אבי עופר

סולומון קוגל, גיבורו של אוסלנדר, הוא יהודי וזכה לחינוך קלאסי לילדי הדור השני אף כי אמו הממאנת למות היא ניצולת שואה מזויפת. למעשה לא רק שלא היתה במחנות ריכוז, היא נולדה לאחר המלחמה, בברוקלין. אולי משום שאיננו באמת דור שני הוא מסרב ללמוד את הלקח והוא מאמין בעתיד טוב יותר. למעשה הוא עבד של התקוות שלו. קוגל הנשוי לברי, מחליט לרענן את נישואיו ולהתחיל את חייהם המשותפים מחדש על ידי מעבר מניו יורק למין עיירה שייחודה בכך שכלום לא קרה בה אף פעם. בניגוד לרצונה של ברי הוא מביא אותה איתו אל הבית העתיק ששורר בו ריח מוזר. הוא עובר טיפול אצל פסיכיאטר בשם יופיטר, יהודי שהנחת הטיפול הבסיסית שלו היא שהתקווה היא המקור לכל האסונות וכדי לחיות חיים בטוחים ורגועים בעולם הזה יש בראש ובראשונה לאבד כל תקווה. אבל קוגל איננו שועה לעצותיו, בעיקר לאחר שמקור הריח המסתורי המגיע מעליית הגג מתגלה כאנה פרנק, ההיא שהיומן שכתבה כילדה יהודייה בהולנד נמכר כבר ב–32 מיליון עותקים. כדי שלא לפגוע במכירות, במצוות המו”ל שלה, ממשיכה פרנק להסתתר בעליות גג כדי שלא יתגלה שהיא בחיים.

תמר צורן ‏(שם עט בדוי‏) היא מחברת הספר “עשן לבן”, המתארת בסגנון נפלא ובכנות כואבת את חשכת הדיכאון והניתוק שהיתה שרויה בהם במשך שנים ואת החלמתה בזכות פסיכיאטר חכם מאוד שאיכשהו החזיר לה את התקווה וגרם לה לפתוח את נפשה ואת לבה לראשונה בחייה ולהפוך מ”בובה ממוכנת” כפי שתיארה זאת דליה רביקוביץ, לאשה בעלת חיים אמיתיים.

אבל התקווה שהצילה את צורן, אשה חיה לגמרי וממשית, היא שעתידה להפיל אל האבדון את חייו של קוגל שהוא דמות דמיונית, אפילו אלגורית. ואף על פי כן, מכיוון שהטרגדיה איננה רק מה שקרה אלא גם מה שיכול היה לקרות, מחשבותיה ועולמה הפנימי משכנעים באמינותם לא פחות מאלה של צורן, בעיקר עבור אנשים שהורגלו לצפות לאכזבה כמוני. לשאיפה להציל את נישואיו נוספת עכשיו מטרה חדשה - להציל את אנה פרנק ולסייע לה לגמור לכתוב את הרומן שהיא מקלידה על המחשב בעליית הגג, משום שהיא “סופרת אמיתית ולא רק ילדה שכתבה יומן” ובכלל, היא טוענת ש”כבר נמאס לי מכל העניין הזה של השואה”. לה נמאס מהשואה אבל אמו של קוגל הצעירה מפרנק ב–20 שנה, מרגישה שהחמיצה את ייעודה כניצולת שואה, מתוך חוסר צדק היסטורי שגרם לכך שנולדה מאוחר מדי והרחק מאירופה.

פעם אמר ידיד שלי שבעתיד יכתוב ספר בשם “השואה - בעד ונגד”. לא כולם צחקו סביב שולחן בית הקפה בירושלים שבו אמר את דבריו. יש אנשים שלא סובלים בדיחות שואה וחוץ מזה, מה אפשר לומר בעד השואה? אוסלנדר מוכיח באומץ רב שאפשר להשיג רווח כלכלי משימוש בשואה, כפי שעושה אותה אנה פרנק שהוא ברא, ואפילו רווח רגשי, כזה שמשיגה אמו שמתרצת כל שיגיון שלה ב”ככה זה מאז המלחמה”. בהזדמנות הזאת הוא שם ללעג את האתוס האמריקאי ההוליוודי הגורס שחשיבה אופטימית בתוספת כוח רצון מובילה תמיד להפי־אנד וגם את האמונה שמי ששרדו את השואה הם אלו שמעולם לא איבדו תקווה והמשיכו להיאבק.

ספרה של צורן, שהתבגרה והפכה לאשה בתוך עולם פנימי חשוך של היעדר רגש וחוסר תקווה מוחלט, הוא, מבלי שהתכוונה לכך כלל, הדגמה מוחשית “מהחיים” לרעיון ההפוך שמוביל את כולנו אל הפסיכולוג, התרופות, קבוצות התמיכה, ההורוסקופים, האמונות הדתיות והרוחניות שמטרתם לסייע לנו להאמין באפשרות שפעם יהיה טוב. אף על פי כן, דווקא קריאת הספר של אוסלנדר הסתיימה אצלי בתחושה של תקווה. משום שכל עוד אפשר לצחוק, אפשר להפוך גם טרגדיה לתקווה.

כתבות מומלצות

איור: עמוס בידרמן

דלתות מסתובבות: הנוטש, החוזרת באופן חלקי והיושב על הגדר

יצחק לבני, 2016

מדובר בכישרון מפתיע של סופר גדול. זה הספר שאני הייתי רוצה לכתוב

נעה ודוד שיסל. בזכות הסרט צבי בהחלט מאוד נוכח

"שואלים אם יש קשר לשיסל. אני אומר שאני הבן שלו, וישר עולה חיוך"

ויטמינים ותוספים בחנות פארם

כן, מדובר בסוג של אובססיה. זו רשימת תוספי המזון שאני לוקחת

אלן קאמינג ב"החבר הגאון שלי מהתיכון". כל זיכרון ילדות מחייב בדיקת עובדות

מרענן לראות טאץ' קומי בז'אנר שלא מצטיין בחוש הומור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"