הצנזורים של האינטרנט עובדים בשכר רעב

האינטרנט נתפס כמרחב חופשי שיש בו מקום לכולם, אך בפועל, חברות כמו גוגל, פייסבוק או יוטיוב מפעילות צנזורה חמורה, המוּנעת לא פעם משיקולים כלכליים ופוליטיים. בתערוכה המוצגת כעת בניו יורק חושפים זוג האמנים האיטלקי אווה ופרנקו מאטס את אחורי הקלעים של הצנזורה הווירטואלית: תעשיית צללים ענקית, המחזיקה עשרות אלפי עובדים בשכר רעב ובתנאים נפשיים קשים, שמתפקדים כפילטרים אנושיים. בראיון הם מסבירים את הסכנות הכרוכות בתעשייה הזאת וממליצים לכולנו לעבור לגלישה אנונימית

נטע אלכסנדר
נטע אלכסנדר
ניו יורק | צילום: נתן דביר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
פרנקו ואווה מאטס
אווה ופרנקו מאטס. חותרים תחת עולם האמנות הממוסד
נטע אלכסנדר
נטע אלכסנדר
ניו יורק | צילום: נתן דביר

״לפעמים אני מרגיש כמו גיבור־על, שהופך את העולם למקום בטוח יותר ומגן על ילדים מפני תכנים שעלולים להזיק להם, אבל לעתים קרובות העבודה שלי מעוררת בי רגשי אשמה. למה בעצם יש לי זכות להחליט אם דימוי או סרטון שמישהו יצר והעלה לרשת לא ראויים למרחב הווירטואלי? זו צריכה להיות החלטה של היוצרים — לא שלי. אולי בגלל זה מעולם לא סיפרתי לאף אחד במה אני עובד. למשפחה שלי אמרתי שאני עובד במשהו שקשור לאינטרנט, אבל אף פעם לא פירטתי. אני לא מוכן שתחשפו את השם שלי״.

המונולוג הזה, אשר מופיע בעילום שם, הוא חלק מתערוכה חדשה ומאתגרת בשם I Would Prefer Not to Include My Name של זוג האמנים האיטלקי אווה ופרנקו מאטס, אשר חוקרים כבר שני עשורים את צדדיה האפלים של התרבות הדיגיטלית. התערוכה, אשר מוצגת עד 6 בדצמבר בגלריה הזעירה Essex Flowers שבלואר איסט סייד, כוללת שלושה מסכי וידיאו, המציגים בלופ אינסופי ראיונות מטרידים עם עובדים בתעשיית הצללים של הצנזורה האינטרנטית, ששמה הרשמי והמכובס הוא Content Moderation — ״מיתון תוכן״, בתרגום חופשי. שלושת הראיונות בתערוכה, שנבחרו מתוך יותר ממאה ראיונות שבני הזוג ניהלו עם ״ממתני תוכן״ באמצעות תוכנות צ׳אט, חושפים את השיטה המתוחכמת והנצלנית, שבמסגרתה עשרות אלפי עובדים מהפיליפינים או אמריקה הלטינית מתפקדים בפועל כ״משטרת האינטרנט״ — הם אלו שמחליטים אם הפוסט שהעליתם לפייסבוק או הווידיאו ששיתפתם ביוטיוב או בווימיאו עלול להתפרש כ״תוכן פוגעני״.

במסגרת עבודתם, הנעשית בשכר מגוחך הנע בין 300 ל–500 דולר בחודש, הם מבלים את רוב שעות היום בצפייה בתכנים גרפיים מחרידים ובהם התעללות בבעלי חיים, פדופיליה, כריתת ראשים, סרטוני התאבדות ודימויים נוספים שהגולש הממוצע היה מעדיף להדחיק את קיומם. באופן לא מפתיע, מדובר בעבודות המתאפיינות בשחיקה מהירה במיוחד — בתחקיר מקיף על ״מיתון תוכן״, שפורסם בשנה שעברה במגזין Wired, נטען כי מרבית העובדים פורשים אחרי חודשים ספורים, ומעטים מחזיקים מעמד יותר משנה.

ובכל זאת, כיום מדובר בתעשייה המעסיקה יותר ממאה אלף שכירים ופרילנסרים ברחבי העולם, רובם עובדים עבור חברות קבלן שמספקות שירותי ״מיקור חוץ״ לענקיות אינטרנט. על אף שהן נמנעות מלהעסיק את העובדים הללו באופן ישיר, לחברות כמו פייסבוק או גוגל יש אינטרס כלכלי מובהק לוודא שהגולשים לא ייתקלו בטעות בסרטון האחרון של דאעש או בצילומי גופות מרוטשות בשעה שהם משוטטים בניחותא בין סרטון חתולים אחד למשנהו.

פילטר אנושי

״בתור אמני רשת שפועלים מאז שנות התשעים במרחב הווירטואלי, פיתחנו רגישות מיוחדת לשאלות של צנזורה״, מסביר פרנקו מאטס בראיון שנערך איתו ועם אשתו אווה בבית קפה הסמוך לגלריה במנהטן. ״לכן אנחנו תמיד מנסים לשאול מה אי אפשר למצוא ברשת, מה נותר בחוץ? כשהתחלנו להשתמש ברשתות חברתיות לפני כמה שנים שמנו לב שהתכנים סטריליים באופן מחשיד: לאן נעלמו כל הניאו־נאצים, הגזענים, הסוטים או האלימים? יש לנו חברים ממקומות שונים ומקבוצות אוכלוסייה שונות, אבל התכנים שראינו היו מאוד דומים. יש לכך שני הסברים אפשריים: או שאין אף קבוצה ניאו־נאצית שמנסה להשתמש ברשתות חברתיות — טענה שנשמעה לנו לא סבירה, או שהקבוצות הללו מנסות להשתמש באינטרנט, אבל התכנים שלהן לא מצליחים להגיע לגולשים. התחלנו לחקור את העניין הזה באופן יותר מעמיק וכך בעצם גילינו שיש תעשייה שלמה של ׳ממתני תכנים׳, שנועדה ׳לנקות׳ את האינטרנט מתכנים שעלולים להבריח גולשים. אלו בעצם עובדים בשכר רעב שמתפקדים כפילטרים אנושיים ומסננים החוצה את כל האשפה הווירטואלית״.

באוקטובר 2014 פירסם אדריאן צ׳אן מ–Wired תחקיר מעורר הדים, שחשף כי עשרות אלפי פיליפינים מועסקים בשכר נמוך כדי לסנן תכנים עבור חברות ענק מעמק הסיליקון. האם הושפעתם מהתחקיר הזה?

אווה: ״בהחלט. העבודה על הפרויקט שלנו החלה לפני שהתחקיר התפרסם, אבל ברגע שקראנו אותו יצרנו קשר עם צ׳אן וביקשנו ממנו לשמש כיועץ. הכתבה שלו בהחלט שימשה כמקור השראה עבורנו וסייעה לנו להבין את ההיקף של התעשייה והשיטות שבהן היא עובדת״.

מהתערוכה "Dark Content" של פרנקו ואווה מאטסצילום: Kyle Knodell

איך הצלחתם לאתר את עשרות המרואיינים?

אווה: ״זה היה אתגר ממש לא פשוט ולקח לנו חודשים להגיע למרואיינים האלו. קודם כל, העובדים עצמם לא מסכימים לחשוף את שמם משתי סיבות עיקריות: הם חתומים על הסכמי סודיות דרקוניים, והם מסתירים את האופי האמיתי של העבודה שלהם מבני משפחתם ומהחברים שלהם. החברות שמעסיקות אותם מסתתרות תחת שמות גנריים כמו Sykes כדי לטשטש את הקשרים שלהן לחברות מוכרות כמו גוגל, יוטיוב או וימיאו. ברוב המקרים אנשי התוכן עצמם לא בטוחים עבור אילו אתרים הם עובדים. אני זוכרת שאחד המרואיינים כתב לי, ׳נראה לי שאני עובד עבור גוגל׳, אבל תלושי המשכורת שלהם לעולם לא מגיעים מהחברה עצמה, כך שיש מעטה חשאיות שצריך להבקיע לפני שמצליחים לדבר איתם״.

למה בעצם גוגל או פייסבוק לא מעסיקות את העובדים האלו באופן ישיר?

פרנקו: ״כי העבודה מול חברות קבלן מאפשרת להן לשלם שכר רעב לעובדים מחוץ לארצות הברית. הן מעסיקות אותם בתנאים שאף עובד אמריקאי לא היה מוכן לקבל. אבל יש סיבה נוספת — החברות הגדולות לא רוצות לעורר דיון בשאלה מי קובע אילו תכנים יגיעו לעולם הווירטואלי. הרבה יותר נוח להן ליצור את האשליה שאין שום יד מכוונת והאינטרנט הוא דמוקרטיה שיש בה מקום לכולם. ביוטיוב רוצים שתחשבו עליו כעל ממשק טכנולוגי יעיל ושקוף, ולא כעל מערכת תוכן המושפעת משיקולים כלכליים ופוליטיים. המחשבה על כך שיש מי שמבחין בין תכנים ראויים ולא ראויים עלולה לקלקל את החגיגה ולפתוח תיבת פנדורה״.

אז איך בכל זאת הצלחתם להגיע לעובדים ולראיין אותם?

״יצרנו חברה פיקטיבית ופירסמנו מודעה באתר דרושים״, משחזרת אווה בחיוך. ״ידענו שזו הדרך היחידה שבה אנשים עם ניסיון בתעשייה הזאת יפנו אלינו. ואכן, קיבלנו יותר ממאה בקשות, רובן מהפיליפינים, ממזרח אירופה ומאמריקה הלטינית. ריאיינו אנשים ממקסיקו, מבולגריה, מרומניה וגם מארצות הברית באמצעות תוכנות צ׳אט, כדי להגן על האנונימיות שלהם״.

אבל אם מעולם לא פגשתם אותם, איך אתם יודעים שהעדויות שלהם אמינות?

פרנקו: ״העדויות שלהם אמינות כי הן עקביות ופרטניות. למעשה, עשרות אנשים שונים סיפרו לנו סיפורים מאוד דומים: הם קיבלו את המשכורות שלהם מחברות לא מוכרות ונאלצו להיחשף לתכנים טראומטיים וקשים לצפייה״.

ואכן, הסיפורים המוצגים בתערוכה אמורים להדיר שינה מעיניו של כל מי שחשב שהאינטרנט הוא מגרש משחקים למבוגרים: ממלכה קסומה, שהדבר הכי גרוע שעלול לקרות בה הוא תגובות פוגעניות וגזעניות, או במקרים קיצוניים, שיימינג פומבי שנועד 
להשפיל משתמשים. מכיוון שהמרואיינים סירבו להיחשף, הפתרון היצירתי של בני הזוג מאטס היה להשתמש בקול ממוחשב ומתכתי, שקשה לייחס לו מאפיינים אנושיים, כמו גיל, מגדר או מוצא. העדויות מוקראות על ידי ״אווטארים״ — דמויות ממוחשבות של גברים ונשים בגילים שונים, המתחלפות באופן שרירותי כל כמה שניות. התוצאה היא עבודת וידיאו ארט מבלבלת, שמונעת מהצופה לקטלג את הדובר. בלי אפשרות לקבוע אם מדובר בגבר או אשה, צעיר פיליפיני או קשישה אמריקאית, כל שנותר הוא להאזין לתוכן עוכר השלווה ולהיחשף למכרות הפחם של העולם הדיגיטלי.

לדברי פרנקו, ״העובדים מגיעים מרקעים שונים — יש נשים וגברים, צעירים ומבוגרים. אני זוכר שדיברתי עם אשה אמריקאית מבוגרת שסיפרה לי שהיא גרה בקרוואן בפלורידה ועובדת מהבית כדי לפרנס את הילדים שלה. אחד המרואיינים בתערוכה מספר שהוא עובד כפרילנסר וגר במכונית שלו, אז הוא מנסה למצוא פינות שקטות עם אינטרנט חינמי במקומות כמו סטארבקס או מקדונלד'ס. באופן טבעי, מדובר באנשים שאין להם הרבה אופציות תעסוקתיות אחרות״.

אין תמיכה

כפי שנחשף בתחקיר של צ׳אן, יש שתי דרכים מרכזיות ל״מיתון תוכן״: במסגרת שיטה פופולרית שנקראת ״מיתון אקטיבי״, אתרים רבים — ובהם יוטיוב ופייסבוק — מבקשים מגולשיהם לדווח על ״תוכן פוגעני״ באמצעות כפתור ייעודי או מנגנון פשוט לשימוש שמאפשר לכל משתמש ״לסמן״ סרטונים או תמונות. בהמשך, ״ממתני התוכן״ עוברים על כל הסרטונים והתמונות שגולשים סימנו כ״פוגעניים״ וקובעים אם אכן יש צורך להסירם מהאתר.

אווה ופרנקו מאטס, "The Others",משנת 2011

שיטה אחרת ומסובכת יותר היא ״reactive moderating״, שבמסגרתה כל סטטוס, דימוי או סרטון שעולה לרשת נבדק על ידי ממתני התוכן בזמן אמת. האפליקציה Whisper, למשל, המאפשרת למשתמשיה לפרסם סטטוסים באופן אנונימי, מעסיקה אלפי עובדים בפיליפינים, המתבקשים לקרוא כל סטטוס שניות ספורות לאחר שהמשתמש כותב אותו. אם מדובר בתוכן אלים, מיני או דיבתי — הסטטוס לעולם לא ייחשף לעיניהם של מיליוני המשתמשים ב–Whisper.

מעבר לצורך לשמור על יכולת ריכוז במשך שעות ארוכות, התכנים הקשים והצורך להסתיר את העבודה מבני משפחה ומחברים הופכים את המשרות הללו לתובעניות וטראומטיות במיוחד. ״ראיתי ילדים מבצעים אקטים מיניים״, מספר אחד המרואיינים, ״ראיתי מבוגרים מקיימים יחסי מין עם בעלי חיים. ניסיתי להימנע מחשיפה לתכנים כאלו, ולכן ביקשתי לעבוד עבור אתרים שיש בהם תכנים פחות קשים, כמו למשל האתר הרשמי של הכנסייה המורמונית. היתה להם רשימת דרישות מאוד ספציפית: הייתי צריך להסיר כל תמונה שיש בה מחשוף עמוק מדי, יותר מדי עור חשוף, גברים בבגדי נשים או להפך, וכן תמונות של שני גברים או שתי נשים שעלולות להתפרש באופן ארוטי או מיני״.

למרות החשיפה היומיומית לתכנים קשים, ובהם אלימות גרפית, החברות שמעסיקות את ממתני התוכן לא מציעות להם שום סוג של תמיכה נפשית. לדברי אחד המרואיינים בתערוכה, ״הדרך היחידה שלנו לשחרר לחצים היא לדבר אחד עם שני. אנשים שלא עובדים בתחום הזה מתקשים להבין את הקושי ואת ההשפעות ארוכות הטווח של החשיפה הזאת״.

מכיוון שמדובר בתעשייה גלובלית, שפועלת בתחום האפור של החוק, בעיה מרכזית נוספת שהתערוכה מעלה היא היעדר תיאום בין חברות למיתון תוכן לבין רשויות החוק. ״זה אחד ממקורות התסכול הגדולים של העבודה הזאת״, מספר אותו עובד. ״כשאני רואה דימוי שצריך להסיר, אני מסמן אותו כפוגעני ומיד עובר הלאה, למשימה הבאה. אז מצד אחד אני יודע שהתוכן הזה לא יגיע לאתר שמעסיק אותי, אבל מצד שני אין לי מושג לאן בעצם הוא הולך. האם מישהו טורח ליידע את המשטרה במקרה של תכנים פדופיליים או התעללות בבעלי חיים? האם מישהו יסייע לילד שמתעללים בו בסרטון שהסרתי? אין לי מושג, וחמור מכך — אין לי את מי לשאול, מכיוון שאני אפילו לא בטוח מי מעסיק אותי. לפעמים נדמה לי שלאף אחד לא אכפת״.

הרבה פוליטיקה

בעוד שקל להבין את הצורך להסיר תכנים קשים מהרשת, אחת מתופעות הלוואי המטרידות של הצנזורה הבלתי רשמית היא האופן שבו גורמים פוליטיים עתירי ממון והשפעה עושים שימוש בחברות הללו כדי לקדם את מטרותיהן. למשל, עובד שהועסק במשרה מלאה בשביל וימיאו (״למרות שכף רגלי מעולם לא דרכה במשרדי החברה ומעולם לא פגשתי עובדים אחרים״) סיפר על שני מקרים שונים שבהם התבקש להסיר סרטונים מאתר הווידיאו הפופולרי: ״אני זוכר שאחרי שארצות הברית התנקשה באוסמה בן לאדן, התבקשנו להסיר סרטונים עם תיאוריות קונספירציה שעסקו באסון התאומים. במקרה אחר התבקשנו להסיר סרטונים העוסקים בסיינטולוגיה לאחר שגורמים בכירים בכנסייה איימו לתבוע את IAC — החברה שווימיאו נמצאת בבעלותה״.

כשהם נשאלים אם הופתעו לגלות שחברות רבות נכנעות ללחצים פוליטיים, בני הזוג עונים בחיוב. ״זו היתה אחת ההפתעות הגדולות של התחקיר״, אומר פרנקו. ״שמענו מכמה עובדים שהם התבקשו להסיר סרטונים של מטיפי דת מוסלמים או של בן לאדן. בגלל היעדר השקיפות והאופן שבו השיטה עובדת, קשה מאוד להבין מאיפה ההוראות האלו מגיעות. כאמור, העובדים עצמם לא יודעים מי החברה שמעסיקה אותם, אז כמובן אין להם שום סיכוי להבין אילו סוג של לחצים מופעלים מאחורי הקלעים ומצד מי.

"סביר להניח, שהבקשות האלו מגיעות גם מחברות פרטיות וגם מארגונים ממשלתיים. למשל, במקרה של סרטון מוכר, שתיעד נזיר בודהיסטי שהצית את עצמו כחלק מהפגנת מחאה בסין. הסרטון הזה הוסר מפייסבוק, אף על פי שהוא פחות גרפי מהרבה סרטונים אחרים ברשת. בהקשר הזה קשה להתעלם מהעובדה שפייסבוק מדברת בגלוי על הרצון שלה לכבוש את השוק הסיני ולחזק את מעמדה שם. באופן טבעי, אין לה סיבה לעצבן את הממשל״.

למרות הקושי לענות על השאלה ״מי נתן את ההוראה?״ השורה התחתונה היא שההחלטה להסיר תכנים מתבססת על קריטריונים אקראיים, לא ברורים ונתונים לשינויים. סרטון שאושר אתמול עלול להיגנז מחר, ומה שנחשב לפני שנתיים ל״תוכן פוגעני״ יכול לחזור לחיינו כקליפ ויראלי — כפי שקרה לא פעם עם סרטוני עריפת הראשים שדאעש הצליחו להפיץ ברשתות חברתיות כמו פייסבוק או טוויטר. זה אולי נשמע כמו תיאוריות קונספירציה, או כמו סיפור של ג׳ורג׳ אורוול, אבל התחקיר שפורסם ב–Wired חשף כי האמת עולה על כל דמיון: ב–2010 ביקשה גוגל מ"ממתני התוכן״ שלה להסיר לחלוטין כל אזכור של הדרשות של המטיף האמריקאי־מוסלמי אנואר אל־אוולאקי, לאחר שאשה בריטית טענה כי אחת הדרשות שלו גרמה לה לדקור פוליטיקאי המתנגד לאיסלאם. כתוצאה מההנחתה הזאת, דרשותיו הרבות של אל־אוולאקי נעלמו בן־ליל כאילו לא היו מעולם.

שמות בדויים

בינתיים, בצד השני של העולם, פייסבוק משלמת כ–300 דולר בחודש לעובדים המסננים תכנים ברשת החברתית במשך שמונה עד עשר שעות ביום. לדברי אחד המרואיינים בכתבת התחקיר ב–Wired, במקרים רבים העובדים נדרשים לקבל החלטות מוסריות תוך שניות ספורות וללא הכשרה משפטית או פסיכולוגית. למשל, האם צריך להסיר סרטון שבו גבר האוחז באקדח מאיים להרוג אדם אחר? ״בעצם הם נדרשים להכריע אם מדובר בפנטזיה או באיום ממשי ואין להם שום כלים לעשות את זה. הם יושבים מול מסך שיש בו שטף אינסופי של דימויים מחרידים נטולי הקשר, וחייבים להחליט אם ׳להסיר או להשאיר׳ בתוך שניות ולעבור הלאה, לסרטון הבא״, אומר פרנקו.

ריאיינתם כמאה עובדים, אבל התערוכה שלכם כוללת רק שלושה ראיונות — מדוע?

אווה: ״אנחנו אמנים דיגיטליים, ולכן מבחינתנו החלל המוזיאלי הוא בדרך כלל רק יריית הפתיחה לפרויקט וירטואלי. במקרה הזה אנחנו מתכוונים לפרסם ראיונות נוספים מדי חודש באמצעות ה׳דארקנט׳ (רשתות לשיתוף קבצים המאפשרות גלישה אנונימית ברשת, נ״א). יש לכך שתי סיבות: קודם כל, ׳הרשת האפלה׳ היא המקום האידיאלי לפרויקט הזה, כי למרבה האירוניה רוב הסרטונים שמוסרים מרשתות חברתיות ומהאתרים הגדולים מגיעים בסוף לממלכת הזומבים של ה׳דארקנט׳. היופי באינטרנט הוא שדברים לא נעלמים או מתים. גם כשהחברות מסירות תכנים פוגעניים, הסרטונים הללו עדיין מאוחסנים אי־שם בשרת נידח במדבר נבדה. הם לא התנדפו מהעולם, אלא זכו לחיים חדשים. בנוסף, אנחנו רוצים להשתמש בעבודות הללו כדי לעודד גולשים להכיר את ה׳דארקנט׳ ולהתקין על המחשב דפדפן שיאפשר להם גלישה אנונימית ללא מעקב״.

לדברי פרנקו, ״ה׳דארקנט׳ בנוי מלכתחילה כטכנולוגיה שלא מאפשרת מעקב אחרי משתמשים. קשה מאוד לאתר את המקור של רוב הקבצים בדארקנט. יש אמנים שהעבירו תכנים מהדארקנט לחללים מוזיאליים או לאתרים שלהם כחלק מפרויקט יצירתי ואנחנו רוצים לעשות מהלך הפוך. אנחנו לא ממש אוהבים להגביל את עצמנו לארבעת הקירות של הגלריה או המוזיאון״.

למה בעצם פרטיות כל כך חשובה לכם? אם אין לי מה להסתיר — למה אני צריכה להתקין דפדפן אנונימי כמו TorBrowser, שמאפשר לי להתחבר לדארקנט?

פרנקו: ״להגיד שלא אכפת לך מפרטיות, כי אין לך מה להסתיר, זה כמו להגיד שלא אכפת לך מחופש הביטוי, כי אין לך מה להגיד. ראשית, יש לך מה להסתיר. שנית, יש לך זכות להסתיר. את באמת רוצה שכל העולם יראה אותך בעירום? יידע כמה את מרוויחה? יידע עם מי את מנהלת שיחות בצ׳אט ועל איזו חברה את מרכלת? האם את באמת רוצה לחשוף כל סוג של אינפורמציה לכל אדם? הרי אנחנו ממדרים אנשים כל הזמן: את מספרת לבוס שלך שאת חולה והולכת לסרט עם בחור שאת יוצאת איתו. האם את באמת רוצה שאמא שלך, הילדים שלך והסטודנטים שלך יידעו עלייך הכל? אני חושב שהצורך בפרטיות הוא אנושי וטבעי. משטרים שאין בהם זכות לפרטיות הם משטרים טוטליטריים״.

במהלך הקריירה שלכם יצרתם לא מעט פרויקטים תחת שמות בדויים, וגם השמות ״אווה ופרנקו מאטס״ הם לא השמות האמיתיים שלכם. למה אנונימיות כל כך חשובה לכם?

״באופן אישי, אנחנו מעדיפים לדבר על האמנות שלנו, ולא על עצמנו, ולכן השמות האמיתיים שלנו פשוט לא רלוונטיים״, אומרת אווה בחיוך אחרי שהיא מתבקשת לחשוף את שמה האמיתי ומסרבת בנימוס. ״אבל באופן כללי, אני מאמינה שאנונימיות היא דבר חיובי וחיוני. למעשה, צנזורה — גם אם מדובר בצנזורה עצמית — נולדת ברגע שבו האנונימיות נעלמת. חופש הביטוי מחייב דרגה מסוימת של אנונימיות. אם את יודעת שהבוס שלך קורא את הסטטוסים שלך בפייסבוק, מן הסתם תתבטאי באופן אחר ותגבילי את עצמך. חברה דמוקרטית מחייבת שמירה על הזכות לאנונימיות. כשאת אנונימית — האפשרות להשפיע עלייך או לסחוט אותך מצטמצמת״.

אמנים או האקרים?

בהתחשב בהיסטוריה העשירה של בני הזוג מאטס, אשר נפגשו לראשונה במדריד ב–1995 ויוצרים ביחד תחת שמות שונים כבר 20 שנה, קל להבין את החיבה שלהם לדארקנט ולשמות בדויים. בני הזוג, שהיגרו לארצות הברית לפני כעשור ומתגוררים כיום בבושוויק שבברוקלין עם בנם בן השנתיים קאי (״זה השם האמיתי שלו״, אווה צוחקת) נחשבים לחלוצים בתחום של אמנות דיגיטלית.

זמן קצר לאחר שנפגשו, וללא כל השכלה רשמית בלימודי אמנות, הם החלו לשכפל אתרים ברשת. ב–1998 הם בנו כפיל דיגיטלי של האתר הרשמי של הוותיקן ותיפעלו אותו במשך שנה, שנים ספורות לפני שזוג האקטיביסטים האמריקאים ז'אק סרבין ואיגור ואמוס, הידועים בכינוי ״יס מן״, נקטו טקטיקה דומה ושיכפלו את האתר של ג׳ורג׳ וו. בוש.

בשנת 2000, הרבה לפני שהגאדג׳טים והטלפונים החכמים השתלטו על חיינו, יצרו השניים פרויקט בשם Life Sharing, שבמסגרתו הם איפשרו גישה מלאה למחשב האישי שלהם במשך שלוש שנים. לדברי פרנקו, הרעיון המקורי היה לחלוק את כל התכנים במחשב ללא הגבלת זמן (״עד שאני ואווה נמות״), אבל השניים נאלצו לסיים את הפרויקט האמנותי הבלתי שגרתי ב–2003, לאחר שהאקרים הטרידו אותם ו״אנשים התחילו לענות למיילים שקיבלנו לפני שהספקנו לקרוא אותם״. כמחווה אמנותית ל–Life Sharing, אמן אירופאי שמעולם לא פגש אותם ״השתלט״ על המייל שלהם, כתב בשמם בקשות למענקים וענה עבורם על הזמנות לתערוכות.

״התגובות לעבודה הזאת הפתיעו אותנו ועזרו לנו להבין את ההבדל בין חלל מוזיאלי לחלל וירטואלי״, מסביר פרנקו. ״ההתנגדות שלי לעולם האמנות הממוסד נובעת מכך שהגלריות מתפקדות כמו אקווריום: הן מגינות על האמנים מהעולם החיצוני ויוצרות סביבה בטוחה שבה הכל מותר. זה מאוד מפתה, אבל זה גם מגביל את היכולת של אמנות להשפיע או לעורר מחשבה, כי בסביבה מוזיאלית קשה מאוד לזעזע או לאתגר את הצופה באמת. יש הבחנה מלאכותית בין ׳העולם האמיתי׳ לבין מגרש המשחקים של הגלריה״.

בנוסף לעבודות דיגיטליות שהקדימו את זמנן, הפריצה המפתיעה הגיעה ב–1999, כאשר הביאנלה היוקרתית בוונציה הציעה לערוך רטרוספקטיבה לעבודותיו של דארקו מאבר, אמן סרבי שעבודותיו הפרובוקטיביות על האלימות בארצות הבלקן גרמו למשטר לרדוף ולכלוא אותו. רק אחרי שמאבר מת לכאורה בכלא ב–1998 התברר כי למעשה מדובר באמן פיקטיבי שלא היה קיים מעולם. אווה ופרנקו, שפעלו בזמנם תחת השם המסתורי 0100101110101101.org, חשפו כי מאבר הוא פרי מוחם הקודח.

בכתבה שהוקדשה לשערוריית דארקו מאבר ופורסמה ב״הארץ״ בספטמבר 2000, יוחסה התרמית ל״קבוצת אמנים אנונימית״. הכתב, אורי פסובסקי, סיכם כי ״מאבר ו׳יצירתו׳ — בובות פלסטיק מרוטשות המזכירות בני אדם שעברו התעללות גופנית — היו סוס טרויאני שהוחדר בהצלחה אל סצנת האמנות בהצלחה. תוך שנה מהמצאתם זכו אנשי הארגון האנונימי לאזכור בביאנלה, הישג שכל אמן היה מתגאה בו״. במבט לאחור, פרנקו ואווה מתארים את ״דארקו מאבר״ כניסיון נואש לפרוץ אל סצנת האמנות: ״היינו בתחילת שנות ה–20 לחיינו ולא הכרנו אף אחד. ידענו שאנחנו רוצים להיות אמנים, אבל לא היו לנו תארים אקדמיים, לא הכרנו אף עיתונאי או גלריסט ולא היה לנו מושג מאיפה להתחיל״.

בשנים שחלפו מאז, העבודות של השניים סוקרו בהרחבה באתרי אמנות נחשבים והחדווה האנטי־ממסדית שמאפיינת את עבודותיהם מצאה לעצמה אפיקים חדשים: בניסיון להוכיח שאין הבדל בין אמנות דיגיטלית לאמנות מוזיאלית, הוריד פרנקו מהאינטרנט באופן שרירותי תמונה ויראלית של ציפור שיר צהובה, היושבת להנאתה על כלוב ציפורים שבתוכו כלוא חתול ג׳ינג׳י. הוא שכר יצרן פוחלצים והזמין ממנו שני פוחלצים זהים לחתול ולציפור שבתמונה, כדי להפוך את התמונה הדו־ממדית לפסל תלת־ממדי. את התוצאה הוא הציג בגלריה בטקסס תחת שמו של אחד האמנים החשובים ביותר באיטליה — מאוריציו קטלן, אשר התפרסם בין היתר בזכות השימוש שהוא עושה בפוחלצים של חיות בעבודותיו.

באופן לא מפתיע, התגובות הנלהבות ל״עבודתו החדשה של קטלן״ לא איחרו לבוא, והיצירה — המבוססת כאמור על קובץ גיפ אקראי לחלוטין — הוערכה על ידי אספני אמנות בכמה מאות אלפי דולרים. קטלן עצמו, ששמע על התערוכה בדיעבד, קיבל את העבודה בהומור ואף בירך את פרנקו על היוזמה האמנותית.

בהתחשב בהיסטוריה הזאת, קל להבין מדוע פרנקו ואווה — והשמות השונים שתחתם הם פועלים — זכו עם השנים לסיקור נרחב ולשורה ארוכה של כינויים, החל ב״האקרים״ וכלה ב״אקטיביסטים״, ״מספרי סיפורים״ ו״אמני רשת״. כשהם נשאלים איזו קטגוריה מתארת את העבודה שלהם בצורה הטובה ביותר, השניים מהססים. לדברי אווה, ״כל הקטגוריות האלו מחמיאות לנו מאוד, אבל אני חושבת שניאלץ להסתפק ב'אמנים'. לאקטיביסטים יש אג׳נדה ספציפית שהם רוצים לקדם והגדרות מאוד ברורות ל׳טוב׳ ו׳רע׳. אנחנו הרבה יותר אמביוולנטיים ומבולבלים מזה. וכדי להיות האקרים נדרשות יכולות טכניות שאין לנו. אנחנו לא יודעים לכתוב קוד או לתכנת. אני אוהבת את ההגדרה ׳מספרי סיפורים׳, כי בהחלט יש אלמנט כזה בכל העבודות שלנו, אבל אם היינו טובים בזה אני מניחה שהיינו כותבים ספרים ולא יוצרים עבודות רשת״.

אמרתם בראיון ל״גרדיאן״ ש״זכויות יוצרים זה דבר משעמם״. למה?

פרנקו: ״רעיונות הם לא אובייקטים. אפשר לשכפל אותם ולחלוק אותם עם אחרים בלי לגנוב אותם. יש ציטוט נהדר של ג׳ורג׳ ברנרד שו, שאני מאוד אוהב: ׳אם אני נותן לך תפוח ואתה נותן לי תפוח, בסופו של דבר כל אחד מאיתנו יישאר עם תפוח אחד ביד. אבל אם אני נותן לך רעיון ואתה נותן לי רעיון — לכל אחד מאיתנו יהיו שני רעיונות׳. אז בעצם כולם מנצחים ואף אחד לא מפסיד. ברוב המוחלט של המקרים, זכויות יוצרים הן דרך בעייתית להתייחס לרעיונות מופשטים כאילו הם היו אובייקטים ממשיים. מבחינתנו, כל יצירה היא סוג של גניבה אמנותית״ .

אבל יש שיטענו שזכויות היוצרים הן הדרך היחידה להבטיח שאנשים יצירתיים כמוכם יוכלו להתפרנס מהאמנות שלהם.

פרנקו: ״בתיאוריה — בהחלט. בפועל, האנשים היחידים שמצליחים להתעשר כתוצאה מזכויות יוצרים הם המתווכים: מו״לים, יחצנים, סוכנים, מנהלים אישיים, אולפני סרטים או חברות מוזיקה, ולא האמנים עצמם״.

אין שקיפות

כחלק מהבוז המוחלט שלהם לזכויות יוצרים, ב–2003 הציבו בני הזוג בכיכר מרכזית בווינה שבאוסטריה מבנה זמני, שבישר לעוברים ושבים כי בקרוב ישונה שמה הרשמי של הכיכר ל״NikePlatz״, לאחר שחברת הנעליים המצליחה רכשה את השטח הציבורי מידי העירייה. במסגרת המיצב נכללו תמונות שהדגימו כיצד תיראה הכיכר לאחר שיוצב בה פסל אדיר ממדים של סמל הברק המזוהה עם נייקי ומוצריה. באופן לא מפתיע, אנשי נייקי סירבו להשתעשע או להעריך את המחווה האמנותית ואיימו על בני הזוג בתביעה של עשרות אלפי יורו.

״אחרי שלושה ימים נייקי נתנו לנו אולטימטום״, משחזר פרנקו. ״הם ביקשו שנסיר את המיצג באופן מיידי, כדי להימנע מתביעה על הפרת זכויות יוצרים. החלטנו לא להסיר את המיצג וניסינו להסביר להם שמדובר בעבודת אמנות. כתבנו להם שאין כאן שימוש בשמם למטרות רווח, אלא מחווה למותג בינלאומי. זה לא ממש עזר — הם תבעו אותנו בבית המשפט האוסטרי״.

ונאלצתם לשלם להם?

אווה: ״לא, בית המשפט דחה את התביעה על הסף וניצחנו. לא שילמנו להם גרוש. לשמחתנו, אנחנו עדיין חיים בעידן שיש בו חופש ביטוי, הכולל את הזכות לבקר תאגידי ענק. בקריירה שלנו קיבלנו אינספור מכתבי איומים בתביעה, אבל מעולם לא נתבענו ונדרשנו לשלם״.

בדיעבד, נראה כי הניצחון המתוק נגד אחת מחברות ההלבשה וההנעלה הגדולות בעולם פתח לשניהם את התיאבון. בתערוכה נוספת המוצגת בימים אלו בניו יורק תחת השם The Others, מציגים אווה ופרנקו עשרת־אלפי תמונות וסרטונים שהם גנבו ממחשבים פרטיים של גולשים שהשתמשו באתרי שיתוף קבצים — ללא הסכמתם וללא ידיעתם. התוצאה, המוצגת בחודש הקרוב במרכז האמנות Abrons Art Center שבדרום־מזרח מנהטן, היא אלפי תמונות מחיי היום־יום של משתמשים אנונימיים: חתולים מנומנמים, מגדל אייפל, אירועים משפחתיים, עוגת יום־הולדת בצורת רובוטריק, בחורה שחושפת את שדיה למצלמה, זוג מתנשק במטבח. עשרות אלפי עדויות אקראיות באיכות נמוכה של הצורך הבלתי פוסק לתעד כל רגע נתון בחיינו.

״מדובר באנשים שעשו שימוש באתרי שיתוף קבצים ולמעשה, בגלל פירצת אבטחה, שיתפו את כל התוכן של ההארד־דרייב שלהם ולא רק את קובצי המוזיקה שהם רצו או התכוונו לשתף״, אומר פרנקו. ״מטרת העבודה היא לעורר מודעות לאופן שבו התכנים שלנו חשופים. חצי מהסטודנטים שלי חושבים ש׳ענן׳ זו תוכנה שמותקנת במחשב ולא מבינים שלמעשה המידע הכי אישי שלהם מאוחסן באינספור שרתים מאובטחים־למחצה בכל מיני חוות שרתים בטקסס או במקסיקו. כשמדובר באובייקטים, כמו אלבומי תמונות או יומנים, את יודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא, אבל כשמדובר בשירותי ענן, אין לנו מושג מי עלול לקבל גישה לתכנים שלנו״.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהבעייתיות הטמונה בפריצה למחשביהם של גולשים. האם התביעה בדרך? ״יכול להיות״, אומר פרנקו בחיוך ממזרי. ״הצגנו את העבודה הזאת לראשונה ב–2011 בגלריה קטנה בשפילד שבבריטניה, ויום אחרי הפתיחה בעלת הגלריה התקשרה אלי בפאניקה, כי מתברר שמישהו זיהה את עצמו. היא היתה בטוחה שהוא הולך לתבוע אותה, את הגלריה ואותנו, אבל בסוף קרה משהו אחר לחלוטין: למחרת הבחור הזה הגיע עם כל המשפחה והחברים שלו כדי להראות להם את העבודה. מבחינתו הוא היה מפורסם — מראים אותו בגלריה נחשבת לאמנות״.

למרות הסיום האופטימי, קשה להתעלם מהבעיות האתיות והמוסריות שהעבודה מעלה. בדומה לעבודה אחרת בשם No Fun מ–2010, שבמסגרתה ביימו בני הזוג התאבדות בתלייה בתוכנת הצ׳אטים האנונימית ״צ׳אט־רולט״ וגרמו למשתמשיה להאמין כי הם צופים בגבר מתאבד בשידור חי, לפעמים נדמה כי אווה ופרנקו נהנים קצת יותר מדי מהפלרטוט שלהם עם הצדדים האפלים של הקיום האנושי. תחושת חוסר הנוחות מתעצמת כאשר מתברר כי העבודות הללו — ובהן תיעוד של תגובות הגולשים בצ׳אט־רולט ל׳פרפורמנס׳ שנעשה ללא ידיעתם — מתומחרות בעשרות אלפי דולרים.

כשהם נשאלים אם שקלו את האפשרות שגולשים עלולים להגיב לסרטון ההתאבדות באופן טראומטי, פרנקו עונה: ״אני חושב שסף הסיבולת של אנשים הרבה יותר גבוה ממה שנהוג לחשוב. אנחנו לא יצורים כאלו עדינים. בנוסף, אנחנו תמיד חושפים את העובדה שמדובר בפרפורמנס במוקדם או במאוחר. במקרה הספציפי של צ׳אט־רולט, מדובר באנשים שצפו בי ׳מתאבד׳ לכאורה במשך כמה שניות ולא יצרו איתי שום קשר. אני זוכר שאחד מהם היה עסוק בלאונן מול המסך ובכלל לא שם לב מה קורה בצד השני, והיו כאלו שצחקו״.

בהתחשב בתגובות האלו, האם עדיין יש לכם אמון במין אנושי?

״כן״, הם צוחקים. ״אנחנו מתעסקים בתכנים מאוד אפלים, אבל מתייחסים אליהם בהומור. בני אדם הם יצורים מורכבים, סוטים, דפוקים, פנטזיונרים. כולנו כאלו במידה כזו או אחרת״.

אז אתם מאמינים שהאינטרנט צריך לתת ביטוי לכל סוגי הסטיות והיצרים האנושיים, אפילו אם הם סדיסטיים?

אווה: ״בעולם אידיאלי אין צורך באנשים שעובדים כ׳ממתני תוכן׳. אמורה להיות לנו יכולת להתמודד עם תכנים שונים״.

ובכל זאת, בתור הורים לילד בן שנתיים, אתם לא חושבים שיש תכנים שעדיף שהוא לא ייחשף אליהם?

פרנקו: ״בוודאי. באופן אישי, יש הרבה תכנים שאנחנו לא רוצים לראות, אבל אנחנו רוצים לדעת שהתוכן הזה נמצא במקום שבו אנשים שמעוניינים בכך יכולים לקבל אליו גישה. קודם כל, גם אם תסירי כל סרטון פדופילי מעתה ועד עולם, באופן מצער זה לא יפתור את בעיית הפדופיליה או יוריד את אחוזי הפשיעה. בנוסף, מדובר במדרון חלקלק: ברגע שיש מערכת גלובלית ממוסדת — אבל נטולת פיקוח או שקיפות — שמאפשרת לצנזר תכנים, כל מי שיש לו מספיק כסף או השפעה פוליטית יכול להסיר תכנים מהאינטרנט. פייסבוק לא מוכנה לאשר תמונות של חזה נשי, ויש הרבה אתרים שמצנזרים תמונות של זוגות חד־מיניים במדינות כמו רוסיה או סין. אין שום שקיפות, לא ברור מה קורה לתכנים שמוגדרים כ׳פוגעניים׳, ולעובדים שמצנזרים אותם אין שום אחריות משפטית או מוסרית כלפי הגולשים״.

״הבעיה העיקרית היא שאין שום דיון ציבורי בנושאים האלו״, מסכמת אווה. ״גם אם נסכים שיש צורך במשטור ובפיקוח של העולם הדיגיטלי — האופן שבו זה נעשה והשימוש בחברות קבלן ובעובדים בעולם השלישי מונע כל אפשרות לדיון פומבי. צריך לחשוב על סטנדרטים וקריטריונים שכולנו נוכל להסכים עליהם. אם חופש הביטוי כל כך חשוב לנו, צריך לחשוב איך להגדיר מחדש את הגבולות שלו ברשת״.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

ח"כ רינאוי-זועבי ולפיד בפגישה, היום

חדשות היום, 22 במאי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"