זוגות חד־מיניים יכולים לאמץ ילדים בישראל. השאלה היא רק — אילו ילדים?

הסערה שהתעוררה לאחרונה בעקבות התנגדות המדינה לאימוץ על ידי להט"בים חשפה פרט שרבים לא היו מודעים לו: קיומו של מסלול מיוחד, שבו הורים שאינם זוגות צעירים הטרוסקסואלים יכולים לאמץ ילדים בישראל — בתנאי שמדובר בילדים גדולים יותר, שסובלים מקשת שלמה של בעיות. חמישה הורים מאמצים שעברו במסלול הזה מדברים

שני ליטמן
שני ליטמן
איור: יעל בוגן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איור אימוץ להט"ב
שני ליטמן
שני ליטמן
איור: יעל בוגן

בשבוע שעבר, בעקבות הסערה סביב התנגדות המדינה לאשר אימוץ לזוגות להט"בים, התראיינה אורנה הירשפלד, עובדת סוציאלית ראשית לחוק אימוץ ילדים, הממונה על השירות למען הילד במשרד הרווחה, בתוכנית רדיו, והגנה על עמדת משרד הרווחה ומשרד המשפטים כפי שהוצגה באותו שבוע בבג"ץ. "האימוץ הוא מציאות חיים מאוד מאוד מורכבת עבור הילד, שגם חברתית קשה לקבל אותה. מאוד חשוב שנעשה את המאמץ לאפשר לילד כמה שיותר לחיות בתוך סביבה שהיא פחות מורכבת... בתוך המציאות הקשה של ילד שלא גדל במשפחתו הביולוגית, חשוב שהוא יקבל משפחה שהיא לא מורכבת ושיש לה קשיים בתוך החברה".

נדמה שהמשוואה ברורה — הילדים הם "מורכבים", האימוץ הוא דבר "מורכב" ולכן המשפחות צריכות להיות "פשוטות", כלומר, שההורים יהיו זוג הטרוסקסואלים. אלא שבהמשך דבריה סתרה הירשפלד את העמדה הזאת לחלוטין, כאשר סיפרה שילדים גדולים יותר בכל זאת נמסרים למשפחות להט"ביות וחד־הוריות. היא הסבירה שמשפחות להט"ביות בודדות פונות אל השירות למען הילד, שכן רובן מעדיפות לממש את ההורות בדרכים אחרות. אלה שבכל זאת פנו, "נבחנה הכשרות שלהם לאמץ והם ממתינים בתור כמו כל המשפחות האחרות שממתינות לילדים גדולים. זה גם תלוי במידת הנכונות של ההורים לקבל ילד עם פרופיל יותר בעייתי. אלה ילדים שלנו קשה למסור. מי שפותח את לבו למצבים רבים יותר — באופן טבעי, ממתין פחות".

הפער בין התפיסה כפי שהיא מובעת בחוק לבין ההתמודדות עם נושא האימוץ בפועל — גדול. מה שנותר בעינו הוא אפליה מוצהרת, לא רק של זוגות חד־מיניים שמבקשים לאמץ, אלא של כל צורה משפחתית שאינה המשך מטאפורי של אדם וחוה מינוס הנחש. כלומר, אפליה שמתקיימת עד לרגע שבו צריך למצוא בית לילד שאף אחד אחר לא רוצה. או אז, פתאום, סוגיית ה"מורכבות" של המשפחה מוסטת הצדה, ונותרת רק העובדה שמדובר בזוג או ביחיד שמוכנים לקחת על עצמם את המשימה המאוד לא פשוטה, ההירואית והאצילית, של אימוץ ילד, שבמקרים רבים הספיק בחייו הקצרים לבקר בגיהנום.

סעיף 3 לחוק האימוץ משנת 1981, העוסק בכשירות ההורים המאמצים, קובע ש"אין אימוץ, אלא על־ידי איש ואשתו יחד". מה שאיפשר את מסירתם בפועל של הילדים הגדולים יותר לאימוץ של זוגות להט"בים היו הנחיות שפירסם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בשנת 2008, שבהן כתב: "אין מניעה חוקית לאשר לבני זוג מאותו המין, או למי מהם, לאמץ ילד זר, שאינו ילדו של אחד מבני הזוג, וזאת בנסיבות שבהן נשקלת בקשה לאימוץ על ידי אדם יחיד, ובכפוף לשיקולי טובת המאומץ כמקובל". כלומר, באותם מקרים שבהם מסכימה המדינה לאפשר אימוץ על ידי הורה יחידני, היא יכולה להסכים גם לאימוץ של זוגות חד־מיניים. אבל על אילו מקרים מדובר?

רק כמאה ילדים מוכרזים מדי שנה כבני אימוץ בישראל. בשנת 2016 המספר הזה כלל כ–20 תינוקות מתחת לגיל שנתיים, ועוד כ–80 ילדים גדולים יותר. כאשר מדובר בילדים גדולים יותר, ברוב המקרים אלה ילדים שהוצאו מחזקת הוריהם בצווי חירום, לאחר שהרווחה קבעה שסבלו מהזנחה או מהתעללות. במקרים קשים במיוחד, ולרוב אחרי תהליך ארוך, מחליטים שירותי הרווחה שטובת הילד היא שהקשר עם הוריו ינותק והוא יפתח בחיים חדשים, עם הורים חדשים. ילדים אחרים נמסרים לאימוץ מכיוון שהוריהם מתו ואין מי שיגדל אותם. בכל מקרה, אם להשתמש בהגדרתה של הירשפלד, מדובר תמיד במקרים "מורכבים". מורכבים יותר מתינוק בן יומו או בן חודשים ספורים, שלא הכיר את הוריו הביולוגיים, ואם הכיר היה קטן מכדי לזכור.

מכיוון שעל־פי חוק האימוץ בישראל, אסור לפרסם כל פרט מזהה לגבי מאומץ או מאמץ, ובנוסף הילדים שעליהם מדובר הם קטינים, כל המרואיינים בכתבה זו מופיעים בעילום שם ותוך טשטוש זהותם. מיכאל (שם בדוי) פנה אל השירות למען הילד כאב יחידני. הוא גמל בלבו להפוך להורה באמצעות אימוץ כבר לפני שנים, אבל לדבריו חשש לפנות לשירות כי ידע שכגבר חד־הורי, הסיכוי שיאפשרו לו לאמץ הוא קלוש.

הרצון של מיכאל לאמץ, במקום להפוך להורה בדרכים אחרות, נבע מתפיסה שהוא מכנה "הורות בת־קיימא", כלומר, העדפה להשתמש במשאבים קיימים. "מאז ומתמיד היה לי ברור שזו הדרך שבה אני רוצה להפוך להורה. מדי פעם מסקרן אותי מאוד לדעת איך ילד ביולוגי שלי היה נראה, אבל יש לי אחיין שמאוד דומה לי וזה נותן מענה לצורך הזה. ובכל מקרה, כאשר אתה מאמץ ילד, המושקעות בתהליך כל־כך גדולה, שאי אפשר שלא להרגיש את כל עוצמת הרגשות כהורה".

עם זאת, מיכאל מודה שאם היתה לו אפשרות לאמץ תינוק ולחוות את כל שלבי הגדילה של הילד, הוא היה מעדיף את האפשרות הזאת. אבל די מהר הבין שהדלת חסומה בפניו. הוא התייעץ עם עובדת סוציאלית מהשירות למען הילד, וזו עודדה אותו להגיש בקשה לאימוץ. הוא הניח שהתור יהיה ארוך מאוד, אבל הופתע לגלות שיש מסלולים שונים לאימוץ. במילים אחרות, לא כל הילדים שווים ולא כל ההורים שווים. "המשמעות של 'טובת הילד', כמו שהם רואים אותה, היא שעושים את כל המאמצים למצוא זוג הורים 'נורמטיבים', ואם לא מצאנו, נחפש בארגז של הכלים המקולקלים משהו אחר".

מיכאל מתאר את המפגש עם השירות למען הילד כחוויה חיובית. "העובדת הסוציאלית עשתה הערכה של המסוגלות שלי כהורה, בדקה איזו תמיכה יש לי מבחוץ ומה המצב הסוציו־אקונומי שלי. התהליך היה מהיר מאוד, ותוך כמה חודשים מיכאל הפך להורה מאמץ. המהירות, לדבריו, קשורה גם בעובדה שאנשים מסוגו, "פגומים", הוא אומר באירוניה, נכנסים למסלול אימוץ מקוצר. "יש מסלול אימוץ שמיועד להורים סטרייטים חשוכי ילדים. הם יכולים לאמץ תינוקות בריאים, מתחת לגיל שנתיים. המסלול המקוצר מיועד לכל הדפוקים. כאן מראש מדובר בילדים מעל גיל שנתיים. אני חושב שהמדרג הוא כזה: זוג סטרייטים צעירים חשוכי ילדים, אחר כך זוגות מבוגרים יותר, אחר כך אשה הטרוסקסואלית שרוצה לאמץ לבד, אחר כך אשה לסבית שרוצה לאמץ לבד, ואז זוג לסביות, גבר סטרייט יחידני ומתחתיו גבר הומו יחידני. יותר נמוך מזה זה רק זוג הומואים, שהזוגיות שלהם חושפת את נטייתם המינית. אני תמיד אומר שבמקרה שלי עשו שידוך בין מיץ של זבל למיץ של זבל ויצא זהב. נתנו לי לאמץ כי אף אחד אחר לא רצה, וגם אותי בעצם לא רצו. בדיעבד, לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב ממה שקיבלתי".

אחרי שעבר את בדיקת המסוגלות אצל העובדת הסוציאלית, קיבל מיכאל רשימה מוכנה מראש של מאפיינים, שבה התבקש לסמן עם אילו מצבים מיוחדים אצל הילדים יהיה מוכן להתמודד. גם כאן ישנו דירוג ברור. "אתה יכול לסמן למה אתה לא מסכים — צבע עור, מוגבלות שכלית התפתחותית, מחלות רקע של ההורים, אב ערבי, אם אלכוהוליסטית, ילד לאשה בזנות, נכות, מצבים נפשיים, ילדים שעברו התעללות, ילדים שמועמדים לאימוץ כאחים, אימוץ פתוח. ככל שאתה יותר בררן הסיכוי שלך לקבל ילד יורד".

הפגנה בתל אביב במחאה על אפליית הומואים ולסביות באימוץצילום: מוטי מילרוד

בחלק ממקרי האימוץ של ילדים מעל גיל שנתיים, האימוץ מוגדר כאימוץ פתוח, כלומר כזה שבו נשמר הקשר עם המשפחה הביולוגית. הורים פוטנציאליים רבים רואים בכך חיסרון בולט, בגלל הרצון להתחיל עם הילד המאומץ מקו אפס, ממקום שאין לו היסטוריה. אחרים דווקא סבורים שהקשר עם המשפחה הקודמת, הורים או אחים, יכולים לתת לילדים תחושת המשכיות וחיבור ולחסוך את תחושת התלישות וסימני השאלה שילדים מאומצים רבים חשים בבגרותם.

כשמדובר באימוץ סגור, ברגע שהוצא צו אימוץ, הקשר של הילד עם הוריו המולידים ניתק סופית. הוא מקבל מספר זהות חדש ותעודת לידה חדשה, שבה רשומים ההורים המאמצים כהורים מולידים. מיכאל מספר שלפי התרשמותו, מספר הילדים המיועדים לאימוץ הולך וקטן, בין היתר בגלל שינוי מדיניות שמביא לכך שיותר ויותר ילדים כיום מופנים לאופציות של אומנה, ופחות למסלולי אימוץ, מה שהופך את התור לארוך יותר. במשרד הרווחה מאשרים את ההתרשמות הזאת: אכן, בשנת 2016 היתה ירידה במספר הילדים שנמסרו לאימוץ, גם מפני ששירותי הרווחה מפנים יותר ויותר ילדים במצבי סיכון לפתרונות שנותנים סיכוי לשיקום הקשר עם המשפחה הביולוגית, מתוך תפיסה שבמרבית המקרים, זה הפתרון הטוב ביותר לילדים.

למרות שהרציונל העומד מאחורי השינוי הוא הרצון לתת סיכוי לקשר בין הילד לבין הוריו המולידים, לדעתו של מיכאל, הוא עלול לגרום לנזקים חמורים. "אני יכול להבין שרוצים לתת להורים הביולוגיים הזדמנות להשתקם. אבל אני חושב שהרבה פעמים זה לא לטובת הילדים לגור תקופות ארוכות במוסדות, וזמן יקר מתבזבז. אי אפשר גם להתעלם מהאינטרס — המוסדות שמחזיקים את הילדים הם מופרטים, ומקבלים תשלום גבוה מהמדינה לכל ילד".

במקלט החירום שבו שהה הילד שאימץ עד שהגיע אליו, נתקל מיכאל לראשונה בגישה מזלזלת וספקנית כלפי היכולת שלו להיות הורה. "ביום שבאתי לפנימייה לקבל מידע על הילד שהציעו לי לאמץ, היתה שם מטפלת שאמרה לי, 'אתה מודע לזה שאתה לא אמא'?"

מה ענית לה?

"הייתי המום. אני יודע שנעשו כל המאמצים למצוא לילד זוג הורים, ולכן לקח כמה חודשים עד שמסרו לי אותו, למרות שאני הבעתי רצון לאמץ אותו מיד כששמעתי עליו. אם הייתי זוג של גבר ואשה, האימוץ היה מהיר יותר".

בזמן שרשויות הרווחה המתינו לזוג המיוחל, הילד שהה בקלט חירום במוסד השייך לרשת פרטית.

למיכאל יש טענות קשות על הטיפול שקיבל הילד במעון. "במשך שנה שלמה הוא לא היה במסגרת חינוכית, עד שהועבר אלי. במשך שנת לימודים שלמה הוא בילה בגן משחקים. הוא שילם על זה מחיר יקר. גם היום, שנים אחרי, הוא עדיין מתמודד עם הפער שנוצר אז".

לדברי מיכאל, גם בריאותו של הילד הוזנחה. "הוא סבל מבעיה פיזיולוגית, שאותה חשבו בטעות לבעיה פסיכולוגית, כי אף אחד לא בדק אותו. הוא גם בכה הרבה שהוא מתגעגע לאמא שלו, אז נתנו לו תרופה אנטי־פסיכוטית עם תופעות לוואי קשות. זו תרופה שמחייבת בדיקות דם תקופתיות, שגם אותן לא עשו, והתרופה גם לא פתרה לו את הבעיה הרפואית. היתה כאן רשלנות".

סיפורן של יעל וחגית (שמות בדויים) מגלה שלעתים, היות הזוג המאמץ חד־מיני היא דווקא יתרון עצום, שמאפשר את עצם קיומו והצלחתו של האימוץ. הן פנו לשירות למען הילד בשנת 2010, אחרי ניסיונות להרות שלא צלחו. שתיהן היו אז בנות יותר מ–40. לדברי יעל, בת זוגה העדיפה לאמץ תינוק, אבל ברור היה שזה בלתי אפשרי, בגלל היותן זוג נשים וגם בגלל מגבלת גיל — הפער המקסימלי בין הורה לילד מאומץ יכול להיות 43 שנה. היא דווקא העדיפה ילד בוגר, מכיוון שלדבריה, ראתה באמהות עניין אידיאולוגי ולא צורך טבעי. "כל העניין היה סוג של שינוי ופשרה וחשיבה רציונלית ופחות רגשית. אני הייתי פחות נלהבת, אבל כשההריון הטבעי ירד מהפרק והתחלנו לדבר על אימוץ, מה שעזר לי להתחבר לנושא ההורות היה העניין הערכי. שתינו הרגשנו שזה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות בעולם. אימוץ יותר הלהיב אותי מלידה טבעית. זה דבר בעל משמעות עצומה. זה להוציא ילד מתופת ולתת סיכוי וחמלה".

גם כך, מספרת יעל, התקשו להאמין שמישהו יסכים לתת להן לאמץ ילד. "באנו עם רגשי נחיתות. הבנו שבעיני המערכת אנחנו לא ראויות. הפנמנו את הגישה ההומופובית. גם אנחנו שאלנו איך הילד יישא על כתפיו את החריגות שלנו, בנוסף לחריגות שלו. היתה בנו הבנה מסוימת לרציונל של החוק. אני עדיין חושבת שיש מקום לשאול את השאלות האלה. זה כמו שמנסים לא לתת ילד כהה עור למשפחה לבנה, בשביל לא להעצים את החריגות שלו בחברה שבה יגדל".

כשאת מגיעה עם נכונות כזו לאמץ, ועוד ילד שכבר עבר אירועים לא פשוטים בחייו, זה לא מקומם שמתייחסים אלייך בחשדנות? הרי ההיגיון אומר שילד "מסובך" נותנים למשפחה "פשוטה", ופה זה הפוך, נותנים ילד מורכב למשפחה שלפי תפיסת הרווחה היא משפחה מורכבת.

"זה נכון שזה הפוך על הפוך. יש בזה הרבה דברים מקוממים. אבל היתה בנו תמימות פוליטית וגם היה לנו מספיק חשוב לאמץ ולא רצינו להתווכח עם התהליך. לי התאימה האפשרות של אימוץ ילד בוגר, שבדיעבד התבררה כמשימה מאוד מורכבת ובעייתית".

בסופו של דבר נתנו לכן לאמץ למרות שלכאורה לפי החוק זה לא אפשרי.

"יש הבדל בין מה שבחוק לבין מה שקורה בשטח, וזה לא בריא. הם לא עבדו לפי פרוטוקול. הרגשנו שזה בלון ניסוי. בכל התהליך היה משהו מאוד לא פורמלי. אמרו לנו שלפי החוק זה אסור, אבל אנחנו מקבלות ילדה בכל זאת. עם זאת, לא היתה להם שום ביקורת על אורח החיים שלנו. דיברנו על הכל בחופשיות. דווקא אנחנו היינו אלה ששאלנו מה עושים עם החריגות שלנו, והעובדות הסוציאליות עודדו אותנו לא לעשות מזה עניין. אמרו שאנחנו עושות את העבודה, אנחנו אמהות, וככל שנהיה יותר טבעיות, גם הילד יחוש בזה. היחס לא היה פוגעני בשום מובן".

אורנה הירשפלד, עובדת סוציאלית ראשית לחוק אימוץ ילדים. אימוץ זה מורכב, אז המשפחה צריכה להיות פשוטהצילום: אמיל סלמן

יעל לא זוכרת בדיוק באיזה שלב בתהליך נדרשה לפרט עם אילו "מורכבויות" היא תהיה מוכנה להתמודד, אבל היא זוכרת שהשאלות נשאלו בעל פה — אם הן יהיו מוכנות לקחת ילד או ילדה נכים, עם גנטיקה של מחלות נפש, והיא זוכרת שנשאלו גם על צבע עור. "לא הציעו שניקח אחים, וגם לא שאלו על אימוץ פתוח. אחים לא היינו לוקחות, אבל היום, אחרי שאני מכירה יותר את הנושא, אני חושבת שאימוץ פתוח עדיף כמעט בכל המקרים. גם במקרה שלנו. בארצות הברית, 95% מהאימוצים כיום הם פתוחים. וגם באירופה זו הנטייה הרווחת. יש לזה המון גרסאות, זה יכול להיות גם בצורה של חליפת מכתבים ותמונות. העיקר הוא שיש כתובת ולילד יש מידע על המקום שממנו הוא מגיע".

שנתיים אחרי שפנו לשירות למען הילד, קיבלו יעל וחגית ילדה לאימוץ, בגיל בית ספר, ששהתה במשך חמש שנים וחצי במעון ילדים. למרות שהועברה למעון כתינוקת, כלומר, שיכלה להימנות על הקבוצה ה"מבוקשת" יותר לאימוץ, במשך שנים לא הוצא לה צו אימוץ, והיא גדלה בבית הילדים. בגיל שש הוצא לה צו אימוץ והיא נמסרה למשפחה מאמצת, אך כמו שקורה לעתים, הניסיון כשל והיא הוחזרה למעון אחרי חצי שנה. הזמן הרב שעבר מרגע שהוצאה מביתה ועד שהוצא לה צו האימוץ, הקשה על מציאת משפחה חדשה. "עם כל יום שעובר, הילד הופך לסחורה פגומה", אומרת יעל באירוניה, "אחרי הכל זה שוק ויש עניין של היצע וביקוש. אי אפשר להתעלם מזה".

אבל משהו בילדה הזאת, חשבו בשירות למען הילד, התאים במיוחד ליעל וחגית. "עברנו קורס הכשרה לקראת האימוץ ובאו נציגים מבית הילדים שהציגו את מאגר הילדים המועמדים לאימוץ. אחרי שבועיים דיברו איתנו על ילדה מסוימת שמתאימה לנו. אנחנו חשבנו דווקא על ילד אחר, אבל הם התעקשו על הילדה. בגלל דברים שהיא עברה לפני שהוצאה מהבית, ובגלל האימוץ הכושל, הם חשבו שבמצבה עדיף לה לא להגיע למשפחה שיש בה גבר, ולכן החליטו שהיא ואנחנו זה זיווג משמים, ולא כל כך נתנו לנו אפשרות להתלבט. הם הציגו את זה כהכל או כלום. לא כעסנו, ובדיעבד אני מבינה למה שלחו אותה אלינו. לא במקרה הניסיון הראשון כשל והיא לא הצליחה להחזיק מעמד במשפחה 'נורמטיבית'. העובדה שאנחנו משפחה שיש בה שתי אמהות איפשרה לה לפתח קשר. אני מתארת לעצמי שיש הורים טובים יותר מאיתנו, אבל ה'חריגות' שלנו לדעתי רק עשתה לה טוב. זה הקל עליה את ההיקשרות".

יעל לא ציפתה לקושי שחיכה לה מצדו השני של תהליך האימוץ, כאשר הילדה סוף־סוף הגיעה. "אם הייתי קוראת היום את הטקסטים שנתנו לי לקרוא אז, הייתי מבינה שזה לא הולך להיות סיפור שמח. אבל אז חשבתי שהאהבה מרפאת הכל. אני עדיין חושבת שיש לה כוח, אבל היא לא מרפאת כלום. הילדה ואנחנו קשורות. זה נוצר ונהיה. זו משפחה עם המון קשיים וסבל, אבל זה קשר שהוא בלתי הפיך. בסופו של דבר הוא מיטיב איתה, עם כל הסבל שלה, ואני לגמרי לא מתחרטת".

אני מנסה לחשוב על יצירת קשר עם ילד זר שמגיע אלייך יום אחד הביתה, והוא כבר לא תינוק. זה נראה לי מאוד קשה. אפילו ברמה הפיזית. מיד רצית לחבק אותה וזה הרגיש לך טבעי?

"זה לא קרה ביום אחד וגם לא בחודש. זה תהליך שיש בו רמייה עצמית והרבה רצון טוב, משחק דיאלקטי בין השניים, עד שמשהו נהיה אמיתי ואוטומטי. באיזשהו שלב תפסתי שיש לי חובה לאהוב אותה. כמו דתייה שמתחתנת בשידוך. בסוף זה עבד, אבל זה גם יכול היה לא לקרות והאפשרות הזאת מאוד מפחידה. אני זוכרת שבהתחלה היה המון 'FAKE IT UNTIL YOU MAKE IT'. זו היתה המנטרה שהסתובבה לי בראש. הילד הרך, התינוק, מצויד במנגנונים שהופכים אותו לחמוד וחביק. ואני הייתי צריכה קצת לטשטש את עצמי עד שזה יקרה לי באופן טבעי. גייסתי מנגנוני הישרדות ובסוף משהו קרה. זה הנס. גם הילדה נלחמה לייצר משהו, להאהיב את עצמה. גם לה היו חושים של הישרדות".

ואחרי שזה קורה, זה כמו הורות רגילה?

"להורות מאמצת קוראים הורות כמו למצב הטבעי, אבל זו חיה אחרת. יש שם משהו שאת ממציאה. אין מודלים. העובדה שהרבה שנים בכלל לא רציתי להיות אמא עזרה לי דווקא, כי לא ציפיתי מעצמי להיות אמא מושלמת. חשבתי, יש ילדה וננסה לעשות שיהיה לה טוב".

איך התרשמת מבית הילדים שבו היא התגוררה עד שאימצתן אותה?

"זה היה מקום עם אנשים טובים, אבל בסופו של דבר — מוגבל. עד היום אנחנו בקשר עם חלק מהצוות שם, הילדה עדיין קשורה אליהם. זה היה מקום חומל, אבל הם לא הצליחו לשמור מספיק טוב על הילדים והיו שם מקרים שילדים פגעו זה בזה".

נעמה (שם בדוי), שפנתה לשירות למען הילד כאם יחידנית, אימצה את בתה הראשונה לפני 15 שנה, ואת בנה השני שלוש שנים לאחר מכן. בגלל שניגשה לאימוץ לבדה, גם עבורה האפשרות היחידה היתה המסלול המיוחד. בתה היום כבר חיילת, והבן תיכוניסט. נעמה זוכרת את הרשימה שמיכאל מדבר עליה, אבל מתייחסת אליה באופן שונה. "הציגו לי את זה בצורה שנראתה לי הגיונית. העובדת הסוציאלית אמרה לי לסמן עם אילו מאפיינים אני חושבת שאוכל להתמודד, ועם אילו לא. היו שם גם סעיפים שנגעו למראה הרצוי של הילד. אני מורה לחינוך מיוחד, אז כל העניין של ילדים היפר־אקטיביים ולקויי למידה לא היה בעייתי מבחינתי, אבל העדפתי לא לאמץ ילד עם בעיה רפואית. אמרו לי שככל שהרשימה תהיה מצומצמת יותר, כך זה עלול לקחת יותר זמן עד שאקבל ילד.

"כשחיכיתי לאימוץ של הילד השני, הציעו לי ילד בן שנתיים בערך שסבל מתסמונת גמילה מאלכוהול. חשבתי קצת ואחרי שעה אמרתי שזה לא מתאים. היה לי קשה להגיד את זה, אבל זו היתה בעיה מורכבת והוא גם היה הרבה יותר צעיר מהילדה שלי, שכבר היתה בת שבע, ולא רציתי פער כל כך גדול".

לא הרגשת שמדובר בתהליך פוגעני כלפייך וכלפי הילד?

"אני חושבת שזה נורא תלוי בעובד הסוציאלי שעובדים מולו. לי היתה מלאכית. היא הציגה את זה באופן כל כך נכון. אני לא חושבת שיש הרבה כמוה. אני לא חושבת שזה היה קורה בצורה כל כך מוצלחת אלמלא הליווי שלה. העובדות הסוציאליות שפגשתי אחרי שהיא פרשה לגמלאות, כבר היו משהו אחר. דור אחר, מנטליות אחרת".

כשפנית לראשונה לשירות למען הילד ידעת שאין לך שום סיכוי לקבל תינוק?

"כל הזמן דיברו איתי על ילד בגיל בית ספר, אבל בפועל קיבלתי ילדה בת ארבע. אני הייתי מוכנה לקחת ילד גדול יותר. גיל ארבע היה הפתעה גדולה מבחינתי. זה היה גיל מדליק. היו גם יתרונות לכך שזה גיל שעוד אפשר לפתור בו כל מיני בעיות בריאותיות, שבגילים מבוגרים יותר כבר קשה יותר להתמודד איתן".

נעלבת מכך שבתור יחידנית את לא מקבלת הזדמנות שווה למאמצים אחרים?

"לא היה דחוף לי שזה יהיה תינוק, וגם מראש אמרו לי שזה מה שהחוק מאפשר. לא התווכחתי. ויתרתי בלבי על השלב של הטיטולים והמטרנה. זה לא הטריד אותי. באתי לסדר לעצמי את המשפחה שלי, לא חיפשתי מלחמות".

כשנעמה פנתה לשירות למען הילד, היא היתה בת 36 — גיל שנחשב צעיר להורה מאמץ. לדבריה, החליטה מראש שהיא לא מעוניינת ללדת. "שלחו אותי לפסיכולוג שיאשר שאני מבינה מה אני עושה. הם רצו להיות בטוחים שאני בטוחה, ולכן התהליך לקח זמן. לאורך כל הדרך הבנתי מנציגי השירות למען הילד, שילד זכאי לזוג הורים, ורק אם אין זוג הורים שמתאים מפנים אותו לאימוץ חד־הורי".

מה היתה המורכבות במקרה של הילדה שלך?

"בעצם קיבלתי אותה כילדת אומנה, למטרת אימוץ, אבל ללא צו אימוץ, כי בית המשפט עדיין לא החליט סופית אם יאפשר למסור אותה לאימוץ. היא הוצאה מבית החולים שבו נולדה ישר למשפחה אומנת והיתה שם עד גיל ארבע, אבל לא הוחלט עדיין למסור אותה לאימוץ. זה מצב משפטי מורכב וזה סיכון שלא כולם מוכנים לקחת — לאמץ ילדה שבסופו של דבר אולי יצטרכו להחזיר. אחרי שנה וחצי זה הסתדר. מיד אחרי שאימצתי אותה, ביקשתי לאמץ ילד נוסף".

נעמה חיכתה עוד כמה שנים עד שנמצא הילד בגיל המתאים. הילד שהוצע לה בסופו של דבר אומץ באימוץ חצי פתוח, והוא שומר על קשר עם אחיותיו הביולוגיות. "אם הייתי מתבקשת לשמור על קשר עם ההורים הביולוגיים לא הייתי מסכימה לאמץ אותו, אבל קשר עם האחים נראה לי לגיטימי. יש לנו קשר נחמד איתם ואנחנו סוג של משפחה".

ענת (שם בדוי), שאימצה יחד עם בן זוגה את אחת מאחיותיו של הבן המאומץ של נעמה, החליטה לאמץ בגיל מבוגר יחסית, כשכבר היו לה שלושה ילדים ביולוגיים בוגרים. בתור זוג מבוגר, היה להם ברור שהכיוון יהיה אימוץ ילד עם צרכים מיוחדים, שיהיה מעל גיל שנתיים. גם במקרה שלה, הבחירה לאמץ נבעה מצורך לתת בית לילד שזקוק לכך. "המניעים הם מאוד אישיים ורגשיים. בסופו של דבר, כל אחד מגיע לזה מהמקום שלו. אבל את רואה ילדים בגילים שאם לא יאמצו אותם, הם בעצם יגדלו כל חייהם במוסדות. לא יהיה להם לעולם בית. ואני חושבת שזה נורא לגדול במוסדות האלה".

כבר בפגישה הראשונה, מספרת ענת, העובדת הסוציאלית הניחה על השולחן כרטיסיות, שעל כל אחת מהן רשום מאפיין אפשרי של הילדים המועמדים לאימוץ: ילדים שעברו הטרדה מינית, אלימות במשפחה, הזנחה, סינדרום גמילה, ילדים מדתות או מלאומים שונים. "היו שם המון כרטיסיות עם המון בעיות. הם מנגישים את זה מאוד יפה, אבל את מבינה שזה מה שאת הולכת לקבל. לא מסתירים את זה. יש ילדים שלא ישנים בלילות, או שיש להם פחדים מבעלי חיים. במפגש הראשון מסבירים לך שאלה ילדים שכבר חוו דברים קשים בחיים שלהם. גם אם זה ילד בן שנתיים וחצי, הוא בא עם קשיים מאוד גדולים, עם זיכרונות ושריטות".

ענת משוכנעת שהתהליך הגון והגיוני, ומשדר מסר מחזק להורים שפונים לאימוץ. "בעצם הם אומרים: אתם הורים יותר טובים מאחרים, כי אנחנו נותנים לכם ילדים שמלכתחילה יש להם בעיות. כשיש ילד כזה, שעבר משהו נורא קשה, שלא מסכים לחצות כביש ולא עוזב לך את היד לרגע, את מצמידה אותו לאנשים עם יכולת הכלה מאוד גדולה ועם סבלנות. האופציה האחרת היא איומה — לומר שיש פה ילדים סוג ב' אז ניתן אותם להורים סוג ב'. התהליך עצמו נעשה עם המון קשב, אבל הטמטום הוא להחליט מראש מי יכול ומי לא יכול להיכנס אליו".

לענת יש השערה מעניינת לגבי הסיבה שבגללה לא מאפשרים לזוגות להט"בים לאמץ תינוקות מתחת לגיל שנתיים. מכיוון שממילא התורים לאימוץ תינוקות ארוכים מאוד ויכולים להגיע אפילו לשבע שנות המתנה, כפי שציינה הירשפלד באותו ראיון ברדיו, אם יצטרפו גם זוגות חד־מיניים לתור, הרי שהוא יתארך פי כמה. "הם יגיעו לתור צעירים יותר, כי לפחות כשמדובר בזוגות של גברים, אין להם אפשרות ביולוגית להרות בעצמם".

אחד הדברים המטרידים שעולים מהסיפורים של ההורים המאמצים, הוא הזמן הרב שחולף במקרים מסוימים מהרגע שבו ילד נלקח מחזקת הוריו המולידים, ועד שהוא נמסר לאימוץ. התוצאה היא שלעתים ילדים גדלים אפילו כמה שנים במוסדות, ולפעמים הם נשארים בהם כל כך הרבה זמן עד שכבר אי אפשר לאמץ אותם. כאשר מדובר בעיכוב שנובע מתקווה שהילד יוכל לשוב אל חיק הוריו המולידים, עוד אפשר להבין את זה. אבל שלומית (שם בדוי), שאימצה לפני 16 שנים, מציינת סיבה אחרת, מטרידה הרבה יותר, לכך שילדים, בהם גם תינוקות (כלומר, הסוג ה"מבוקש" לאימוץ) מבלים את שנותיהם הראשונות במוסדות או במשפחות אומנה.

גם שלומית פנתה לאימוץ עם בן זוגה לאחר שכבר היה לה ילד ביולוגי, ולכן מראש הופנתה למסלול המיוחד. "ידעתי שבארץ יש מעט מאוד תינוקות לאימוץ והרבה אנשים שרוצים אותם. היה ברור שלא נלך על תינוק בן יומו בריא ושלם. לא בשביל זה עשינו את זה". רשימת המאפיינים של הילדים לא הפריעה לה, למעט פרט אחד — העובדה שלא איפשרו לה לאמץ ילדים שיש ספק לגבי יהדותם. "אלה ילדים שנרקבים במוסדות, כי מסיבות שונות, כמו למשל ילדים מהעלייה הרוסית או ממזרח אירופה, הם נחשבים לחסרי דת. בגלל שהם צריכים לעבור גיור כהלכתו, הם נמסרים רק למשפחות דתיות אורתודוקסיות, שמבטיחות את כל התנאים שדורשת הרבנות. ואם אין משפחה כזאת בנמצא, הם ימשיכו להמתין למשפחה גם אם מדובר במועמדים קוסמים מאוד לאימוץ, כמו תינוקות או ילדים שאין להם בעיות רקע אחרות מלבד סוגיית הדת".

חוק האימוץ קובע ש"אין מאמץ, אלא בן דתו של המאומץ". זהו כלל ייחודי לחוק האימוץ הישראלי, שלא קיים במדינות אחרות. שלומית היא אשה דתייה, אבל היא שייכת לקהילה הרפורמית, ולדבריה, הרפורמים הם בבחינת סדין אדום בעיני הרבנות הראשית, בעלת סמכות הגיור במדינת ישראל.

בסופו של דבר, שלומית אימצה ילדה בת שנתיים ושלושה חודשים, שהיתה במסלול המיוחד מכיוון שסבלה מעיכוב התפתחותי. ברשימת הבקשות שלה, הדבר היחיד ששלומית ביקשה להימנע ממנו היה ילד שסובל מליקוי שכלי. זמן מה אחרי שאימצה את בתה התברר שהעיכוב ההתפתחותי שממנו היא סובלת הוא למעשה מוגבלות שכלית התפתחותית. "לא שיקרו לי לגבי המצב שלה, פשוט לא העריכו נכון. מי שבדק אותה אז טען שהיא תסגור את הפערים. זה משהו שחשבתי שלא אוכל להתמודד איתו, אבל צחוק הגורל, זה מה שקיבלתי, והתמודדתי עם זה. עכשיו זה כבר לא משנה, היא הבת שלי ואני אוהבת אותה".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה לכתבה, ש"בכל שנה נמסרים עד 100 ילדים לאימוץ בלבד. זמן ההמתנה כיום עומד על כשבע שנים. על כן משרד העבודה והרווחה פועל ליישם את מסקנות ועדת גרוס, שהמליצה לערוך רפורמה מקיפה בשירותי האימוץ, לקצר את זמני ההמתנה לטובת כלל האזרחים הרוצים לאמץ במדינת ישראל.

"חוק האימוץ קובע תנאי סף לאפשרות של קבלת ילד לאימוץ ובכלל זה הפרש גיל של לפחות 18 שנה בין המאמץ למאומץ ושהמאמץ יהיה בן דתו של המאומץ. החוק הקיים קובע שהעדיפות באימוץ ילדים הוא אימוץ הילד על ידי איש ואשתו, אך האפשרות ניתנת גם למשפחות חד־הוריות ומשפחות חד־מיניות.

"באשר לבדיקת האימוץ, בקשת הפונה הספציפי נבחנת על־ידי השירות למען הילד: נבחן מצבו הרפואי של המועמד, הגיליון הפלילי שלו, היכולת לפרנס את הילד המאומץ. נעשית הערכה פסיכוסוציאלית של המועמד: התרשמות מהאדם, המוטיבציה לאמץ ועוד. נדגיש כי מדיניות משרד העבודה והרווחה היא להפנות כמה שיותר משאבים לקהילה, כדי שכל ילד וילדה יוכלו לגדול עם הוריהם הביולוגיים בסביבה בטוחה ומאושרת".

כתבות מומלצות

נעה ודוד שיסל. בזכות הסרט צבי בהחלט מאוד נוכח

"שואלים אם יש קשר לשיסל. אני אומר שאני הבן שלו, וישר עולה חיוך"

ויטמינים ותוספים בחנות פארם

כן, מדובר בסוג של אובססיה. זו רשימת תוספי המזון שאני לוקחת

אלן קאמינג ב"החבר הגאון שלי מהתיכון". כל זיכרון ילדות מחייב בדיקת עובדות

מרענן לראות טאץ' קומי בז'אנר שלא מצטיין בחוש הומור

סופה בחצי הכדור הדרומי

מחקר: התחזקות סופות שמדענים חזו ל-2080 מתממשת כעת

מארק צוקרברג

בין פייסבוק למדינה, אני מעדיף לחיות במדינה ושיסגרו את פייסבוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"