עיתונאי המלחמות ארקדי בבצ'נקו יודע בדיוק איזו מחאה דרושה כדי להפיל שלטון מושחת

רק אחרי שחזר מהחזית בצ'צ'ניה הבין העיתונאי הרוסי ארקדי בבצ'נקו עד כמה מעוות השלטון ששולח את בניו למלחמות מיותרות ומחזיר אותם בשקי גופות. מאז הוא הפך לאחד ממתנגדיו הבולטים (והבוטים) ביותר של ולדימיר פוטין - ולמבקר חריף לא פחות של האופוזיציה בארצו. פוסט שפירסם בפייסבוק אילץ אותו להימלט מהמדינה, וכעת הוא מסביר מה באמת צריכה לעשות האופוזיציה בארצו, ומדוע הנשיא הרוסי עוד עלול לסיים את חייו כמו סדאם חוסיין

ליזה רוזובסקי
ליזה רוזובסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ליזה רוזובסקי
ליזה רוזובסקי

בסוף חודש יוני התפרסמו כמה ידיעות שלפיהן חייל רוסי, ויקטור אגֶיֶיב, נפל בשבי הצבא האוקראיני. רוסיה דוחה באופן ברור את הטענות למעורבותה בקרבות במזרח אוקראינה, והדיווח הזה — כמו ידיעות דומות, בדבר מותם של חיילים רוסים שנפלו בקרבות באזור דונייצק ולוגנסק — פוגע במאמצי ההכחשה.

משרד ההגנה במוסקבה הכחיש גם הפעם כי אגייב, בן 23, היה חייל שכיר של הצבא הרוסי, וטען כי הוא התנדב, על דעת עצמו, לשורות הבדלנים. אבל גם אגייב וגם אמו, בשיחות עם כלי תקשורת ברוסיה ובאוקראינה, אמרו כי הוא התגייס לצבא הרוסי כשכיר, ושירת באזור העיר רוסטוב.

ארקדי בבצ'נקו. בחודש שעבר בתל אביב. לא זקוק לבוחריםצילום: תומר אפלבאום

אמו של אגייב, מורה לאנגלית מאזור אלטאי שבדרום סיביר, פנתה לממשלת רוסיה בבקשה שתסייע לחלץ את בנה מהשבי. היא גם פנתה לנשיא אוקראינה, פיוטר פורושנקו, בבקשה לחון את בנה. שתי הפניות נעשו בראיונות לאתר של "נובאיה גזטה" — אחד מכלי התקשורת האופוזיציוניים האחרונים שנותרו ברוסיה, שבין היתר חשף השנה את רדיפת ההומואים בצ'צ'ניה ואת החשדות בדבר הוצאתם להורג. באפיזודה מכמירת לב סיפרה האם, סבטלנה, כי היא שואבת את המידע על הסכסוך באוקראינה מהערוצים הרוסיים הממלכתיים, וכי היא מאמינה — או לפחות רוצה להאמין, כלשונה — לטענת השלטונות, ולפיה חיילים רוסים אינם נלחמים באוקראינה.

מי שלא העניק לגב' אגייב אפילו רגע אחד של חסד היה הבלוגר, העיתונאי והסופר הרוסי ארקדי בבצ'נקו. בפוסט שפירסם בפייסבוק בעקבות דבריה של האם, כתב בבצ'נקו: "את מורה לאנגלית — כל האינטרנט מולך, כל כלי התקשורת העולמיים, תקראי מה שאת רוצה". הוא לעג להסתמכותה הבלעדית של האם על התקשורת הממלכתית, וחיקה אותה: "פוטין, תעזור לי, האמנתי שאנחנו לא שם. הבן שלי נסע לאנשהו... עכשיו הוא בשבי, ואני לא יודעת איך זה קרה, תעזרו. אף אחד לא אוהב אצלנו את 'רוסיה המאוחדת' (מפלגת השלטון — ל"ר), אבל היא כל הזמן מנצחת. איך היא מנצחת? אף אחד לא יודע. אני מורה פשוטה, אני פשוט עובדת בקלפי בבית הספר".

הפוסט הנוזף של בבצ'נקו, שגם סנט באופוזיציה הרוסית על תמימותה, זכה לכמעט 10,000 לייקים. בבצ'נקו נוהג לעשות זאת לעתים קרובות: לגעור במתנגדי השלטון על "ריחוקם מהעם", ולנזוף בהם על היעדר ההיגיון ו"הטיפשות הילדותית הצלולה" של אנשים שאינם מתבגרים, כדבריו, אפילו בגיל 60. בפוסט שפירסם, הוא כתב כי העיתונאי של "נובאיה" לא ריאיין רק את האם, אלא "את כל רוסיה בבת אחת". "התרנגולות האלה", כתב, "מגדלות בשר תותחים ואפילו לא מבינות בכלל איך הילדים שלהן נהרגים ונופלים בשבי. זוהי רוסיה".

זו לא הפעם הראשונה שבבצ'נקו שוחט פרות קדושות. בשנים האחרונות הוא הפך לאחד המבקרים המוכרים והחריפים ביותר של ולדימיר פוטין בפרט, ושל רוסיה בכלל. בגל ההפגנות ששטף את רוסיה בסוף 2011 במחאה על תוצאות הבחירות לפרלמנט, ושנמשך ב–2012 לאחר שובו של פוטין לתפקיד הנשיא, קרא בבצ'נקו לחברי האופוזיציה לפתוח במרי אזרחי ולצאת להפגנות גם ללא אישור הרשויות. קריאתו לא נענתה.

הדמות שמצטיירת מהפוסטים של בבצ'נקו היא של חברמן וגבר־גבר, של חייל לשעבר ושל עיתונאי צבאי למוד קרבות, שניסיון החיים שלו מאפשר לו להטיח את האמת בפרצוף, אך גם של אדם שיודע לצחוק על עצמו ושאינו מגביל את עצמו לעיסוק יבש בפוליטיקה או במלחמה. הוא מפרסם את הפוסטים שלו בחמש פלטפורמות שונות, ובעמוד הפרופיל של אחת מהן, LiveJournal, הוא מעיד על עצמו: "אני גברבר זקן קירח עם אף גדול, שני מטרים גובה. משקל — 100 קילו. שיער לא היה לי מעולם, ואני לא יודע מה זה שמפו. את הקרחת אני שוטף בסבון כביסה מעורבב בקוטל חרקים. את הגב — בפומפייה לגבינה. שיניים אני מצחצח עם חוטר של רובה 9 מ"מ. מורח עליו שמן סינתטי לדיזל. את הגבות אני מורט בצבת. אני מתבלט בשכלי ובתושייתי. לכן בצבא שירתי פעמיים".

הפרסונה האינטרנטית של בבצ'נקו שונה מאוד מהדמות שנגלית מולי בפגישתנו — אדם קריר, סגור, שומר על ריחוק ושוקל את דבריו, שליתר דיוק נוטה לחזור באופן ברור על נוסחאות שכבר השתמש בהן בראיונות קודמים. הוא מגדיר את עצמו אדם זהיר ומחושב, ולצד זאת הוא גם מצא את עצמו בלב המאבק בשלטונו של פוטין.

בתחילת השנה הוא נאלץ לגלות מרוסיה בעקבות פוסט שפירסם בפייסבוק. הפוסט — שהפך אפילו ליותר פופולרי מהרשימה שכתב נגד אמו של החייל השבוי — נכתב בדצמבר, יום אחרי התרסקות המטוס הרוסי שהיה בדרכו לסוריה ובו 92 בני אדם, בהם עשרות חברי "להקת הצבא האדום" (להקת הצבא על שם אלכסנדרוב). בבצ'נקו כתב שאין בו חמלה על ההרוגים, משום שחברי המקהלה היו אנשי משרד ההגנה של "כאילו־אימפריה", והיו בדרכם לרקוד בפני טייסים "כדי שיפציצו טוב יותר". על העיתונאים שהיו במטוס, שנספו אף הם — ערוץ 1 הממלכתי, וערוץ "זבזדה", השייך למשרד הביטחון — כתב כי מדובר בעובדי תעמולה, המפיצים שקרים בנוגע ל"חונטה" האוקראינית, בנוגע לצליבת ילדים ועד לטיוח עינויים של פעילי אופוזיציה.

"התקשרו והזהירו אותי יותר מפעם", סיפר בבצ'נקו בראיון למוסף "הארץ" שנערך לאחרונה בדירתו בתל אביב, אחת התחנות שאליה הגיע במסעותיו בגולה. "בפעם הראשונה הזהירו שתהיה רדיפה בעקבות הפוסט שלי — והכל פעל לפי הלו"ז: בסוף השבוע התחילה מתקפה (תקשורתית — ל"ר) נגדי, עם ירי מכל התותחים והצעות 'לירות בנו כמו בכלבים משוגעים'. בפעם השנייה הזהירו אותי שב–7 בפברואר עלולות להיות פרובוקציות, והפעם ייתכן גם שימוש בכוח. ושוב הכל פעל לפי הלו"ז — באותו היום היו חיפושים בחמישה מוקדים, פרצו לדירתו של פעיל בשם מרק גלפרין, הוא קפץ מהחלון, תפסו אותו ולקחו אותו לבית הסוהר, הכל כמו שצריך. אלי, באותו יום, לא באו".

הנשיא ולדימיר פוטין סוקר מצעד צבאי, השבוע בסנט פטרסבורג. "הכלכלה תחסל את המשטר"צילום: Maxim Shipenkov/אי־פי

בבצ'נקו סיפר כי הוא החל להתארגן לעזיבה, אך התעכב לאחר ניסיון התנקשות נוסף, לכאורה, שבוצע בעיתונאי והפעיל האופוזיציוני ולדימיר קארה־מוּרזה, שאושפז בפעם השנייה זה שנתיים עם תסמינים של הרעלה חמורה. "חשתי התנגדות פנימית: לא אסע, וזהו. יומיים לפני כן הייתי נוסע, יומיים אחרי כן הייתי נוסע, ועכשיו לא אסע". שיחה נוספת שקיבל, ושבה הוזהר כי מתקרבת ההכרעה אם לפתוח נגדו בחקירה פלילית, שיכנעה אותו לעזוב. "הפעם כבר לא חיכיתי לתוצאה. אספתי את החפצים ונסעתי לפראג. אם תחליטו לא לעשות כלום — אשב בפראג, אשתה בירה ואחזור. אם תחליטו לפתוח נגדי תיק — עוד יותר טוב, אשאר שם".

מאז הספיק בבצ'נקו, שהוכתר בתקשורת האופוזיציונית ברוסיה כ"מהגר פוליטי", לחיות בפראג, לבקר בישראל ולנסוע לאוקראינה — כל זה בעזרת אשרת תייר, ובתקווה להסדיר מעמד קבע בצ'כיה. תיק פלילי עדיין לא נפתח נגדו, אך אחד מכלי התקשורת שעובדיו נהרגו בהתרסקות המטוס הגיש נגדו תביעת דיבה, שנדחתה באחרונה. לעת עתה אין בכוונתו לשוב לרוסיה, על אף שאשתו ובתו עדיין גרות במוסקבה.

למחרת הביאו לנו גריסים

ארקדי בבצ'נקו התפרסם בחוגים הספרותיים ברוסיה ב–2001, זמן קצר אחרי חזרתו ממלחמת צ'צ'ניה השנייה. הוא זכה בפרס מיוחד של התחרות "דביוט" (בכורה) בשל "אומץ בספרות" על הנובלה "עשרה פרקים על מלחמה". אחד הפרקים הקצרצרים בנובלה עוסק בשַריק, כלב שהצטרף לקבוצת חיילים שהוצבה אי שם וניצבה על סף רעב.

"לא שיכנענו אותו בכלום — מספיקה מילה אחת, גם ככה הכל ברור. הזהרנו אותו. הוא הבין והלך. אבל אחר כך חזר. הוא רצה להיות איתנו. הוא עשה את הבחירה שלו בעצמו. ואף אחד לא גירש אותו" (תרגום — ל"ר). כעבור כמה ימים, כשהמזון נגמר, הטבח אנדריוחה אזר אומץ, ירה לשריק באוזן והרג אותו מיד: "אפילו יללות לא היו". החיילים הורידו משריק את העור ואכלו אותו לאחר בישול ארוך. "למחרת הביאו לנו גריסים", מסתיים הפרק.

אחרי המלחמה הוא עבד ככתב צבאי בכמה עיתונים וערוצי טלוויזיה. בשנים האחרונות עבד עם "נובאיה גזטה", ובמקביל הוביל פרויקט תחת הכותרת "עיתונות ללא מתווכים", הפועל על פי העיקרון של "אני כותב על מה שאני רואה, ואתם מעבירים לחשבון שלי כמה שנראה לכם ראוי".

כתבותיו מצ'צ'ניה בתחילת שנות ה–2000, מהמלחמה בין רוסיה וגיאורגיה ב–2008 ומהפרעות באוזבקים בעיר אוש בקירגיזסטן ב–2010 הן המשך ישיר של סיפוריו, ובחלקן הוא אף שילב את זיכרונותיו מהמלחמות, שבהן לחם כחייל. כיום, אחרי שעזב את רוסיה והפסיק את עבודתו ככתב צבאי, בבצ'נקו מתאר את עיסוקו כ"כותב פיליטונים".

הספרים של בבצ'נקו גדושים תיאורי קרבות, אך אחד המוטיבים המרכזיים בהם הוא חוסר האונים, ההשפלה, אי־הידיעה, הרעב, הפחד והסבל של החיילים בצבא הרוסי, גם כאשר סכנה מיידית אינה נשקפת להם. באחד הסיפורים באסופה "מלחמה" — ספרו הרביעי, שראה אור ב–2015 — מתאר בבצ'נקו מסלול המראה בעיר מוזדוק, ששימשה מוקד מעבר לכוחות הרוסיים בדרך לצ'צ'ניה. חיילים בני 18, שהגיעו מורעבים, קפואים ולמודי מכות שספגו ממפקדיהם בטירונות, שוכבים על הדשא תחת השמש של אוסטיה הצפונית ומחכים לגורלם. הם צופים במסוקים שמורידים שקים כסופים עם גופות וממריאים מחדש, כשבבטנם מטען חדש — חיילים צעירים, ומקווים שתורם יגיע כמה שיותר מאוחר: "הנה שוב מניחים חמישה שקים כסופים בשורה על המסלול, בזה אחר זה. השקים הזוהרים בוערים כדי סנוור בשמש, כמו סוכריות. הם כל כך בוהקים, שקשה להאמין שבתוך העטיפות החגיגיות האלה מגולגלים שרידים קרועים לחתיכות של בני אדם".

שיקום בלחימה

במציאות, כמו בסיפור, כשבבצ'נקו התגייס ב–1995 התמזל מזלו, והוא — יחד עם עוד עשרה חיילים מתוך 1,500 — נשאר בנקודת המעבר, במוזדוק. הוא הוטס לצ'צ'ניה לסירוגין, שלושה שבועות בפנים, שלושה שבועות בחוץ. ב–1996 מת אביו ("היה לו מזל", כפי שאומר אחד הגיבורים בסיפור), והוא קיבל חופשה. אחריה כבר לא חזר לצ'צ'ניה: תחילה חלה, אחר כך פיספס את מועד החזרה לחזית, נשפט, ישב בכלא וניסה להשתחרר על סעיף נפשי — ניסיון שלא צלח, למרות השוחד שסבתו העבירה לרופאים בבית החולים בתוך קופסת בונבוניירה. בהמשך באו אמו וסבתו ללשכת המפקד הצבאי במוסקבה, ואמרו שלא יתנו לארקדי לחזור לצ'צ'ניה. "לא ניתן לו ללכת. נישן כאן ונקשור את עצמנו אליו ולהסקה באזיקים", הוא מצטט אותן. "וכל הכבוד להן — ככה צריך לפעול". כשהשתחרר, ב–1997, סיים את לימודי המשפטים, אבל לדבריו, ביום סיום הלימודים חזר הביתה, פתח טלוויזיה, ראה שהחלה מלחמת צ'צ'ניה השנייה — ומיד התגייס שוב, הפעם כשכיר.

חייל אוקראיני בדונייצק, בחודש מאי. ידיעות על מות חיילים רוסים הוכחשוצילום: STRINGER/רויטרס

כשנשאל מה גרם לו לשוב למלחמה, הוא משיב בפשטות: פוסט־טראומה. "ברוסיה אין שיקום. כל חייל אחרי לחימה חייב לעבור שיקום. גם אם נראה שזה לא עשה לך כלום, בפועל הראש שלך מסובב לגמרי. אבל אין שום דבר. אתה נתון לעצמך. אתה חוזר, אבל המוח שלך נשאר שם. אתה מודד דברים בקנה מידה של מלחמה. אם שרדת, אתה מתחיל להתגעגע למלחמה. המלחמה נראית לך התקופה הטובה בחייך. שם הכל פשוט, הכל ברור, היחסים בין בני האדם נורמליים. העולם שחור ולבן שם, ויש מטרה. המלחמה היא סם מאוד חזק, היא מושכת מאוד", הוא מספר ומוסיף: "היו שם (במלחמת צ'צ'ניה השנייה — ל"ר) אלפי אנשים ששירתו במלחמה הראשונה כחיילי סדיר וחזרו כחיילים בחוזה".

לדבריו, המלחמה השנייה שיחררה אותו מהצורך לחזור במדים לשדה הקרב. הוא אומר שהצורך להילחם עבר לו, אך בפועל, המלחמה ממשיכה ללוות אותו בכתיבתו. כשחזר למוסקבה הוא פתח שוב את הטלוויזיה, ראה שבאף ערוץ לא מספרים את האמת על המלחמה — בין אם מתייחסים אליה מנקודת מבט ביקורתית לשלטון או להפך, והחליט לכתוב את האמת בעצמו.

"את המדינה כולנו שנאנו שם", הוא מספר. "כי אי אפשר ככה. זרקו בחורים בני 18 אל תוך מטחנת בשר. זה לא היה צבא — זה היה המון של ילדים בני 18 עם רובי סער. הם לא היו מוכנים, לא היה אוכל, לא היו בגדים, לא היה אפילו מה לירות. חיסלו את האוכלוסייה האזרחית. אתה חוזר משם עם עיניים מרובעות ואומר: אי אפשר ככה. פשוט אי אפשר".

כשבאת לשם בפעם הראשונה לא ידעת לירות?

"יריתי במטווח פעמיים, 12 קליעים בכל פעם, וזהו. אבל קוד מורס ידעתי מצוין. הייתי קשר ושיננו אותו כמו שצריך, יכולתי לדקלם אותו. אבל כשהגענו, התברר שאף אחד לא צריך את זה שם — כבר עברו למכשירי קשר אחרים".

איך השתקמת בפעם השנייה?

"השיטה הטובה ביותר להיפטר מעברך היא לספר עליו", הוא מצטט חבר שנלחם באפגניסטן ואיבד את שתי רגליו. "אף אחד כמובן לא מקשיב לך. יש קטע נפלא אצל סולז'ניצין, מדויק במאה אחוז, שבו הוא נוסע למשפט חוזר או משהו, מסיעים אותו מהגולאג למוסקבה ברכבת, והוא אומר לעצמו: עכשיו אספר לכולם. הוא נוסע ברכבת עם אנשים רגילים, מנסה להתחיל לספר ורואה שהם לא מבינים. שזה עולם מקביל. והוא משתתק. אותו הדבר כאן. אבל עדיין יש אפשרות לכתוב. ופשוט התחלתי לשפוך את עברי על הנייר".

וזה עזר?

"כן, זה עוזר מצוין. אני חושב שהכתיבה היא השיקום הטוב ביותר. כמו אלכוהול".

עדיף כבר קלצ'ניקוב

בבצ'נקו דוגל בעמדה אנטי־מלחמתית ברורה, ומאמין שרוסיה היתה צריכה להעניק עצמאות לצ'צ'ניה ולא להיגרר למלחמה — לא לראשונה ולא לשנייה. מבחינתו, שתי המלחמות בצ'צ'ניה הן קולוניאליסטיות, כמו גם המלחמה בגיאורגיה ב–2008 והמלחמה הנמשכת במזרח אוקראינה. עם זאת, הוא תומך נלהב בזכות לאחזקת נשק.

אתה חושב שברוסיה, בהתחשב ברמת האלימות שם ובהרכב בחברה, זה רעיון טוב?

"אני לא שם על רוסיה, על רמת האלימות ועל החברה. כשגרתי ברוסיה הדבר היחיד שעניין אותי זה שכשאתה מפחד לצאת מהבית — שיהיה לך בכיס אקדח גלוק 17. כל השאר בכלל לא מעניין אותי. עדיף שאוכל לקחת איתי גם קלצ'ניקוב. זה עוד יותר טוב".

אבל אם גברים צעירים יתחילו לשאת נשק, זה עלול לפגוע בכל השאר — בכל מי שאין לו נשק, בכל החלשים.

"החלשים רק ירוויחו מזה שהם יוכלו לשאת נשק בדיוק כמו החזקים. זה ישווה את ההזדמנויות שלהם, חד־משמעית".

לדברי בבצ'נקו, הוא ידע תקופות של היעדר ביטחון אישי. כפי שכתב באחד הפוסטים, היו זמנים שבהם הוא לא היה חוזר הביתה לפני שהיה מתקשר למישהו ומוודא שזה בטוח. "זה היה בשנת 2012 בערך", הוא מספר. "השתתפתי באופן פעיל בתנועה האופוזיציונית. הרי אז ניסינו לארגן שם מאידאן (הפגנות כמו בקייב — ל"ר) במלוא מובן המילה — עם אוהלים, מדורות, באמת הכנו אותו. וכן, היו תקופות שאדוארד לימונוב (סופר, מנהיג תנועת הנציונל־בולשביקים ועד לא מזמן אחת הדמויות הבולטות באופוזיציה — ל"ר) סיפק לי אבטחה, לבשתי שכפ״ץ. זה היה לא נעים. הם היו מפטרלים מתחת לחלונות שלי, הייתי נתקל בהם בכניסה לביתי. פעם יצאתי החוצה, לחדר המדרגות, ונתקלתי פנים אל פנים בשני בריונים ענקיים שניסו לעשות משהו עם המנעול של הדלת שלי. לא הם ולא אני ציפינו למפגש".

ומה עשית?

"הסתכלתי עליהם. הם ירדו קומה אחת למטה. הסתכלתי עליהם עוד קצת, הם הלכו. לקחתי מצלמת וידיאו וצילמתי אותם מסתכלים על הבית שלי מצד אחד, אחר כך מצד אחר. כשהם ראו שאני מצלם אותם, הם הלכו. ולא הבנתי אם אלה פושעים או אנשי FSB (שירות הביטחון הפדרלי — ל"ר)".

המנהיג הפוליטי אדוארד לימונוב. הביא לבבצ׳נקו שכפ״ץצילום: Rodrigo Fernandez

בבצ'נקו משוכנע שב–2011 פיספסה האופוזיציה הרוסית את ההזדמנות לחולל מהפכה "כוחנית לא־אלימה", כלשונו. לדבריו, אם הציבור, שיצא אז לרחובות בדרישה לבחירות הוגנות על רקע עדויות לזיופים נרחבים בבחירות לפרלמנט, היה מסרב לעזוב את הכיכר עד שדרישותיו ייושמו — כפי שקרה בכיכר מאידאן בקייב ב"מהפכה הכתומה" ב–2004, ושוב ב–2013, הרי שלשלטון לא היתה ברירה אלא להתקפל.

כיום, לדבריו, אין אופוזיציה ברוסיה ושבביה התפזרו "מתל אביב ועד ניו יורק". "ב–2012 זו היתה אופוזיציה. היו שם אנשים משמעותיים ומעניינים למדי — אבל גם אוסף של אנשי שוליים, כמו בכל תנועת מחאה. אבל בכל זאת היתה אופוזיציה כתנועה, והיא היתה רבת משתתפים: נמצוב, קסיאנוב, יאשין, יבלינסקי, קספרוב", הוא מונה את הדמויות הבולטות שהנהיגו את המחאה נגד שלטונו של פוטין. "היו מפלגות. וגם לימונוב (מנהיג הנציונל־בולשביקים), איך שלא תתייחס אליו, זה היה הלהט, הלהט המרגינלי, שמוכן לפעול, מוכן לבריקדות, שהיה יכול לפוצץ את החברה. כי כל המהפכות האלה לא מתחילות בלי שכבת השוליים הזאת, בלי האנשים שמוכנים באמת לצאת ולפעול. בזמנו, כל הגורמים השתלבו. היתה גם התרוממות ציבורית, גם את הלהט הזה, השלטון היה חלש וכוחות הביטחון שנאו את השלטון. לא בדיוק שנאו, אבל לא היו נאמנים לו".

מדוע?

"מסיבות כלכליות. לא הפנו אז תשומת לב מיוחדת — לא לצבא ולא למשטרה, והמשכורות שם היו מינימליות. הם אולי לא היו עניים מרודים, אבל היו עניים. עכשיו, אחרי רפורמה של הצבא ושל המשטרה — הוזרמו לשם כל כך הרבה ג'ובות, עד שמשטרת התנועה במוסקבה הפסיקה לקחת שוחד. את מתארת לעצמך? לכן גם המשטרה, גם הצבא וגם הגווארדיה של רוסיה נאמנים לשלטון לחלוטין. אם תהיה פקודה לשחזר את טיאננמן, הם ישחזרו בלי לחשוב שנייה".

בבצ'נקו, חסיד של ראייה קפיטליסטית, מאמין שהכלכלה — ליתר דיוק, מחירי הנפט והגז — יהיו אלה שיחסלו בסופו של דבר את המשטר של פוטין. "50 דולר לחבית הוא המחיר שיאפשר למשטר הזה להתקיים עשרות שנים. אבל חיים יחסית נורמליים יהיו רק בערים הגדולות. כל יתר רוסיה תגסוס — וזה לא יספיק לשאר חלקיה", הוא אומר. "עבור רוסיה, התסריט הכי סביר הוא זה של עיראק, שבה הכל גסס במשך עשרים שנה, ובסוף הגיע עד לתוכנית 'נפט תמורת מזון'. הילדים מתו מרעב בזמן שסדאם חוסיין המשיך לבנות לעצמו ארמונות זהב. בסוף הכל התפוצץ. אני חושב שגם ברוסיה הכל יגסוס במשך 15–30 שנה ובסוף יתפוצץ".

"לילה טוב, זאטוטים!"

לצד התובנה על התחזקות המשטרה והצבא ועל נכונותם לירות במפגינים, בבצ'נקו ממשיך לבקר את אופי המחאה בחודשים האחרונים ברוסיה — ובין היתר את המפגינים בעקבות חשיפתו של מנהיג האופוזיציה,אלכסיי נבאלני, על אודות השחיתות של ראש הממשלה והנשיא לשעבר דמיטרי מדבדב, ואת אלה המוחים על הכוונה לערוך "פינוי בינוי" המוני במוסקבה: להרוס אלפי בתים ושכונות היסטוריות בלי שלתושבים יובטח שיוכלו לשוב ולהתגורר במקום.

דמיטרי מדבדב וולדימיר פוטין. בסוף הכל יתפוצץצילום: AP

"מי שמוחה נגד הרנובציה, אני לא מדבר עליהם רעה, חלילה. אנחנו ללא ספק באותו צד של המתרס. אבל אני אומר שנפנוף בבלונים (סרטים ובלונים לבנים, שהפכו לאחד מסמלי המחאה החל מ–2011 — ל"ר) לא מוביל לשום מקום. לא יכולה להיות שום מחאה מוסכמת. אם אתה רוצה למחות, המחאה יכולה להיות רק לא־מוסכמת. השלטון שם קצוץ על כל העצרות השקטות שלכם, על העצומות שלכם, על כל הבקשות והתחינות. בשבע השנים האחרונות זה הוכח לא פעם, לא פעמיים ולא מאה. לכן אם אתם פשוט שוב רוצים לצאת להפגנה נגד הריסת הבתים שלכם, ועוד ללא פוליטיקה, אז חבר'ה, אני מבטיח לכם, הבתים שלכם ייהרסו, ואתכם ישימו בקרון ויובילו לאן שצריך".

אבל מתפרש שאתה קורא לאלימות.

"אני לא קורא לאלימות. אני קורא להתנגדות כוחנית, אך לא אלימה".

מה זה אומר?

"זה כמו במאידאן. גם שם היתה התנגדות כוחנית, אבל לא אלימה. לא היה שם נשק, אבל היה שם כוח. כשהמשטרה ניסתה להיכנס לכיכר, אנשים אחזו ידיים ולא נתנו להם להיכנס, בכוח".

ואם המשטרה תתחיל לירות?

"כשהמשטרה התחילה לירות, התחילו לירות בחזרה (כוונתו לקרבות הרחוב בין כוחות הביטחון האוקראיניים למפגינים בתחילת 2014 — ל"ר). אבל המשטרה התחילה ראשונה. אני לא קורא לירות. אני קורא רק לפעולות תגובה. אני קורא להתנגדות, להגנה. אם אתה הולך ברחוב ומתנפלים עליך חמישה בריונים, אני גם ממליץ להילחם בבריונים האלה. ואם יהיה לך בהישג יד נשק או מוט ברזל, אני קורא להכות אותם, אם אתה מותקף, ובמקרים קיצוניים גם להרוג".

אלכסיי נבאלני. מנהיג האופוזיציה שחשף את השחיתות של דמיטרי מדבדבצילום: IlyaIsaev

הבעיה היא שכך אתה יכול בעקיפין להפוך לאחראי למותם של האנשים שלהם אתה קורא לצאת למחאה.

"אני לא קורא לאף אחד. קראתי רק כמה פעמים בחיי, ואז גם יצאתי בעצמי", רומז בבצ'נקו לניסיון הלא־מוצלח שלו לארגן מחאה לא־חוקית במאי 2012. "אני לא פוליטיקאי. אני לא זקוק לאנשים שילכו בעקבותַי. זה לא מעניין אותי. אני עיתונאי. אני לא זקוק לבוחרים. אני אומר: חבר'ה, אני עומד לצאת ואם אתם רוצים אתם יכולים לעמוד לימיני, לשמאלי, כתף אל כתף. אל תלכו אחרי, בואו נצא ביחד, כולנו אותו הדבר. הגעתי למסקנה שהאסטרטגיה הטובה ביותר להשגת המטרה הזאת היא זו. אסטרטגיה אחרת לא תשיג את המטרה. אם אין אסטרטגיה אחרת מלבד בקבוקי תבערה ושריפת צמיגים — אז היא לא קיימת. אפשר כמובן לצאת עם נעלי ספורט ועם ברווזים (המסמלים ברוסיה את השחיתות המיוחסת למדבדב, בעקבות חשיפת ביתן מיוחד לברווזים שנבנה באגם במעון הקיט שלו — ל"ר). אבל אני בספק אם זה יוביל למטרה".

אתה הרפתקן?

"ממש לא. החלום שלי זה לכתוב טקסטים לתוכנית הילדים 'לילה טוב, זאטוטים!' כל המדינה הזאת מפריעה לי להגשים את החלום הזה שלי. אני פשוט מסיר חסמים בדרך להגשמתו".

כתבות מומלצות

מסעדת קוקו תאי

זו לא באמת מסעדה. זה מקום בחוף הים שבו מופיעים כוכבי ריאליטי

זירת הפיגוע ברחוב דיזינגוף בתל אביב, בתחילת אפריל

חברת מטא סירבה לחסום דף פייסבוק שביהמ"ש קבע כי הסית לטרור

ריקי ג'רווייס במופע החדש שלו בנטפליקס. פאנצ'ים צפויים ורעילים

אין סיבה להיעלב ממנו. בסוף הוא קומיקאי שמספר בדיחות וזהו

מבט מאחור על שלושה ילדים, בן ו בת קטנים ו בת מתבגרת, עם תיקי גב בדרך ל בית הספר
Royalty-free stock photo ID: 1792161653

Happy school children going to school outdoor at sunny autumn day. Rear view of teen girl and two toddler preschoolers with backpack go to the kindergarten.

I
By Inna Reznik

תלמידים
אחים
אחיות
ילקוטים
ילקוט
תיק
ביס
לימודים

במודעת הדרושים נכתב "לא נדרש ידע קודם". לשם תשלחו את הילדים?

קניות בגדים באינטרנט

אייפון בשקל: איך זה ששיטה של האקרים מהניינטיז עוד עובדת?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"