תגובות: "מלחמה אינה בית משפט לצדק, מלחמה היא על אינטרסים, ומנצח הצד הנחוש יותר"

הירשפלד זאב, עמית כהן ומיקי מוטולה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
פרופסור עאדל מנאע
פרופסור עאדל מנאעצילום: אמיל סלמן
הירשפלד זאב, עמית כהן ומיקי מוטולה

עם המבט קדימה

סיפור הנכבה כפי שנשמע מפיו של עאדל מנאע הוא עצוב ומזעזע (דליה קרפל, "הסיפור של אלה שנשארו", מוסף "הארץ", 15.9). אבל היסטוריון אינו יכול לקטוע אירוע מתוך תהליך מורכב ולהציגו כסיפור המעשה. אני מציע להיסטוריון עאדל מנאע אתגר שבלי ספק יזכה אותו בפרס נובל — מצא לאורך ההיסטוריה מלחמה אחת שבה אזרחים לא נפגעו, לא ברחו או לא גורשו. מצא מלחמה אחת שבה הצד שהפסיד לא מבכה את גורלו ואת חוסר הצדק שבניצחון אויביו. מצא מלחמה אחת שבה יש סדר בקבלת ההחלטות ויישומן, ושאין בה חריגות התנהלות של כוחות מקומיים שיכורי כוח או שנאה.

מלחמת הקוממיות של היהודים בארץ היתה מלחמה צודקת מאין כמותה. התכנסו כאן פזורות מכל הארצות ששאפו להקים בית לעם היהודי וקיבלו לכך אישור של עמי העולם. הערבים ילידי המקום לא אהבו את הפתרון — מבחינתם ייתכן שצדקו. הם פנו למדיניות של התנגדות מזוינת, בעזרת שבע מדינות, והפסידו. מה מנאע מעלה בדעתו — שהישראלים יתארגנו, ייקחו את פקלאותיהם, יחזרו לפזורות ויוותרו על מדינתם? אולי כדאי לו למצוא דרך להשלים עם תוצאות המלחמה, למצוא פתרונות שיקום לשורדים ולהסתפק באבל פרטי וביום זיכרון לקורבנות הרבים. שאם לא כן, בהיעדר מדיניות שלום המלחמה נמשכת.

מלחמה אינה בית משפט לצדק, מלחמה היא על אינטרסים, ומנצח הצד הנחוש יותר. בדרך כלל הצד המובס נכנע ומקבל תנאים שמאפשרים לו להשתקם. הגירת ילדיו מהארץ הזאת ודאי כואבת לו. גם בני היגר מכאן. היא אינה בגדר אסון, היא מוכיחה שלאדם חופשי יש אפשרויות בחירה. את העבר לא ניתן לשחזר, בקושי לתקן. מוטב להתרכז בהווה ולהשלים עם המציאות, שאם לא כן המלחמה נמשכת. רצוי להתחיל לבנות דרך חדשה — כצעד לקראת העתיד.

הירשפלד זאב, תל אביב

הכחשת הפונדמנטליזם

טוב עשה ניסן שור שהבהיר, פירש, שיקף והסביר את חששותינו, החילונים, או לפי כינויו "בורגנים חילונים", מתהליך ההדתה שמתרחש במערכת החינוך ("מי מפחד מהדתה", מוסף "הארץ", 15.9). שור מתיימר להבין תהליכים אלו כחוקר, סוציולוג ופסיכולוג חינוכי — כל הדברים ששור הוא לא — ומצטרף לחבורת "מתנגדי מתנגדי ההדתה" שקמה לה לאחרונה במחוזותינו. אותה קבוצה שמה לה למטרה לנתח ולהסביר לנו, "החילונים חוששי ההדתה", כמה שאין לנו ממה לחשוש והכל סתם עורבא פרח.

שור מתעלם מתהליכי הפונדמנטליזם שמתרחשים בעולם כולו וגם בישראל, שבה למרבה הצער אין הפרדה בין הדת למדינה — מה שמקצין מלכתחילה תהליכים אלו. האם זו תמימות, עיוורון או סתם טיפשות — ההתעלמות ממה שקורה סביבנו, הרבה לפני שנכנסים בכלל לכיתת הלימוד: ביטול מתווה הכותל, ריבונות הרבנות על כל תהליכי הגיור, שיא של כל הזמנים בהקצאת תקציבים לישיבות, הכאת חיילים חרדים ברחובות בני ברק, הניסיון לסגור עסקים בשבת, מניעת תחבורה ציבורית בשבת ועוד.

שור מנתח את החשש (המוצדק) של ההורים מתהליכי ההדתה וכאן באה לידי ביטוי מומחיותו הרבה בפסיכולוגיה התפתחותית: ההורים חוששים לא מפגיעה בערכים שהם מאמינים בהם, ערכי החילוניות — שהרי הם חילונים ורוצים להמשיך לנהל אורח חיים חילוני — אלא זהו "פחד לאבד שליטה". הוא אף משווה זאת לפחד מפדופילים בארצות הברית — הדת כ"פדופיליה". וכל זה קורה כי "ההורה המודרני הסיר במידה רבה את האחריות שלו מילדיו" — לא פחות ולא יותר! "ילדים נמצאים יותר מתמיד במסגרות חינוכיות... מהבוקר ועד הצהריים המאוחרים". מעניין שאני, בת 60, בדומה לילדים היום, בארץ וברוב העולם — למדתי מהבוקר ועד הצהריים המאוחרים. דבר לא השתנה. לא זכור לי שסיימנו את הלימודים לפני שתיים. "בורגנים חילונים חששו תמיד מהשפעות זרות ומזיקות" — על קביעה כזו ממש מגיע פרס נובל למחקר מעמיק מאין כמותו! מה עם הורים לילדים חרדים שלא מאפשרים להם "השפעות זרות ומזיקות" מכל הסוגים שאינם מעולמם בלבד? מה עם רשתות חינוך חרדיות שלא מאפשרות לילדים ממוצא שאינו משלהם להשתלב בבתי החינוך שלהן? האם אתה זקוק לעוד דוגמאות של חשש מ"השפעות זרות ומזיקות" שלא קשור לחילונים? יש לי הרגשה שאם נגרד קצת לעומק (מה ששור לא טרח לעשות) נמצא עשרות דוגמאות לתופעה זו אצל דתיים וחרדים דווקא.

עמית כהן, הרצליה

חומר מסוכן לנשמה

אני אוהב לקרוא את הטור של עפרי אילני ולכן חשוב לי להגיב על הדברים שכתב על מרטין היידגר, שרבים רואים בו את גדול הפילוסופים של המאה ה–20 ("בעקבות הזהב האסור", מוסף "הארץ", 15.9). אילני מפספס את הנושא המרכזי. השאלה שדילמת היידגר מציבה היא לא מהו חרם, אלא מהי פילוסופיה (ומיהו פילוסוף). כשהיידגר הופיע על הבמה האקדמית בתחילת המאה ה–20 הוא נחשב לגורו וסחף סטודנטים צעירים, חלקם הגדול יהודים, שחיפשו פילוסופיה רעננה.

עולם הפילוסופיה היה בהלם כאשר גילו, אחרי מלחמת העולם השנייה, שהוא היה חבר במפלגה הנאצית החל מ–1933. החסידים הגיבו מיד ואמרו: מדובר בטעות, חוסר הבנה פוליטית של פילוסוף מרחף, וההוכחה היא שהוא התאכזב מיד ופרש מהמפלגה ב–1934. כשגילו אחר כך שהוא המשיך להחזיק בגאווה בתעודת חבר מפלגה עד סוף המלחמה, טענו המעריצים: בסדר, הוא היה נאצי, אבל הוא לא היה אנטישמי. כשבשנות ה–70 וה–80 הראו חוקרים שמחשבתו נגועה בלאומנות קיצונית ובשנאת היהדות, חזרה עדת המאמינים והגנה: אבל לא מדובר באנטישמיות ברברית ביולוגית, מדובר על ויכוח מטאפיזי בין הגרמניות והיהדות, שתי תפיסות עולם משיחיות. ולבסוף באו המחברות השחורות ובהן כ–12 עמודים (ולא, אילני, כמה פסקאות) של תוכן רווי סטריאוטיפים אנטישמיים אלמנטריים ופרימיטיביים, המהדהדים את הפרוטוקולים של זקני ציון.

היידגר ראה בהיטלר מנהיג גדול שעתיד להחזיר את רוח הגרמניות לתפקידה המטאפיזי כמחיה את רוח האדם המתנוונת בהמוניות וטכנולוגיה. הפנטזיה של הוגה הדעות היתה להיות היועץ הפילוסופי של המשטר הנאצי. כשהמשטר הנאצי לא קיבל את הצעתו לרפורמה של ההשכלה הגבוהה הוא פרש מהפעילות הציבורית. האכזבה שלו מהנאצים ב–1934, אילני, נבעה מכך שהוא רצה ללמד את הנאצים מהי נאציות רוחנית ולא הצליח, לא מאכזבתו מהנאציזם.

דילמת היידגר מאתגרת אותנו לא בשאלת החרם, כפי שכותב אילני, אלא בשאלה מהי פילוסופיה? אם הפילוסופיה נמדדת בווירטואוזיות לשונית, בהברקה אינטלקטואלית ובהשראה פיוטית, ללא קשר לאתיקת החיים והפרקטיקה, ניתן בהחלט לשמור להיידגר מקום של כבוד. אבל אם הפילוסופיה היא תורה המזמינה את האדם לחקור מהם החיים הטובים (במובן הערכי), אז הסיפור העצוב של היידגר, איש קטן, יהיר וברוך כישרונות, מציב תמרור אזהרה גדול. לסיום שתי בקשות: הראשונה, שכל דוברי העברית, מעריצי הפילוסוף שחטא בנאציזם, לא יפתרו את הדיסוננס הקוגניטיבי והרגשי שבו הם שרויים על ידי עיוות ההיסטוריה. זו פשוט הונאה עצמית. השנייה היא לנהוג בחומרים ההיידגרייניים כמו שמטפלים בסיגריות המרעילות. לא להחרים, זה לא יועיל וזה לא מוסרי, אני מבקש לעורר דיון. לפיכך אני ממליץ שלכל תרגום של היידגר תתווסף הקדמה שבה יוצג סיפור בגידתו ועל העטיפה יהיה רשום "זהירות, חומר מסוכן לנשמה".

מיקי מוטולה, דיקן הסטודנטים מכללת אורנים

כתבות מומלצות

נעה ודוד שיסל. בזכות הסרט צבי בהחלט מאוד נוכח

"שואלים אם יש קשר לשיסל. אני אומר שאני הבן שלו, וישר עולה חיוך"

ויטמינים ותוספים בחנות פארם

כן, מדובר בסוג של אובססיה. זו רשימת תוספי המזון שאני לוקחת

אלן קאמינג ב"החבר הגאון שלי מהתיכון". כל זיכרון ילדות מחייב בדיקת עובדות

מרענן לראות טאץ' קומי בז'אנר שלא מצטיין בחוש הומור

סופה בחצי הכדור הדרומי

מחקר: התחזקות סופות שמדענים חזו ל-2080 מתממשת כעת

מארק צוקרברג

בין פייסבוק למדינה, אני מעדיף לחיות במדינה ושיסגרו את פייסבוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"