מרדנות, יחסי מרות וצילום אחד של מרילין מונרו. כך הקים יו הפנר את אימפריית "פלייבוי"

בעקבות מותו של יו הפנר, אנו מביאים פרק מהספר "אשת רעך" שפורסם לראשונה ב–1981

יו הפנר
איור: רותם פיגדור
גיי טליז
איור: רותם פיגדור
גיי טליז
איור: רותם פיגדור

כשיו הפנר ישב לשולחנו במשרד "פלייבוי" ביום חורף אחד ב–1955 וניסה להחליט איזו מתמונות העירום של דיאן וובר תהפוך לכפולת האמצע של גיליון מאי, הגיע לאוזניו קול צלצול פעמוני הכנסייה מקתדרלת "השם הקדוש" שמעבר לרחוב. היה זה הפעמון הקורא לתפילת אנגלוּס של שש בערב ומזכיר למאמינים, כמנהגו שלוש פעמים ביום, את הודעתו של המלאך גבריאל למרים הבתולה כי באמצעות נס של אי מעורבות מינית היא תהיה לאמו של המשיח.

כך הפכה הקתוליות את הסקס לדבר מביש, כשהיא שוללת אותו לחלוטין בקרב צדיקים גמורים. דוקטרינת ההימנעות הזאת תימשך מאות שנים שבהן תתבע הכנסייה את נדר הפרישות מכוהניה, תדרוש מחבריה הרווקים להצניע לכת, תקדש את מעשה ההזדווגות בין בני הזוג בעיקר לשם הפצת האמונה ותכריז על קדושתן של נשים דוגמת אגנס הקדושה, שבמקום להיכנע לתשוקה הגברית העדיפה למות כמרטירית בבתוליה.

הסגפנות הזאת עמדה בסתירה בסיסית, בלשון המעטה, לסגנון החיים ששלט ברחובות שבקירבת מגזין "פלייבוי", ואילו היה הפנר מקדיש לכך מעט מחשבה מלכתחילה, ייתכן שהיה ממקם את משרדיו הרחק מהקתדרלה הגותית האימתנית, שהתנשאה מעל השכונה והטילה צל של אי שביעות רצון על בניין "פלייבוי" האפור, בן ארבע הקומות, ברחוב סופיריור מזרח מספר 11.

אבל מכיוון שלא ניתן לבנות ולתחזק קתדרלות גדולות ללא חוטאים גדולים שיצדיקו אותן, אולי זה היה בדיוק המקום הנכון להפנר. אלא שכמו מרבית החוטאים חסרי החרטה, איש מהמאמינים לא זיכה אותו בתפילה, והוא כבר הספיק לעורר את חמת הקרדינל כמה חודשים קודם לכן, עם הדפסה מחודשת ב"פלייבוי" של האגדה הימי־ביניימית מ"דקאמרון" של בוקצ'יו, המתארת את חיי הבשרים של גנן המנזר הנופל קורבן לפיתוייהן הבלתי נלאים של נזירות אגרסיביות מינית.

הפנר ושפנפנת פלייבוי בשנת 1961צילום: Ed Kitch/אי־פי

אותה כנסייה שהוקיעה את הסיפור באמצע המאה ה–16 לא ראתה אותו בעין יפה יותר כששב והופיע בגיליון "פלייבוי" של ספטמבר 1954, ואחרי שיחת נזיפה מלשכת הארכיבישוף ביקש הפנר ממפיציו בחברת קפיטול להוריד את הגיליון מדוכני העיתונים בשיקגו, אף על פי שהמגזינים הופצו מחדש בערים אחרות. הפנר לא רצה להעצים את ההתנגדות הדתית בשלב כה מוקדם בקריירת המו"לות שלו, כשממילא כרע תחת עומס הבעיות העסקיות הרגילות וכמי שכבר נכווה בעבר מתגובות שליליות שייתכן שהתעוררו בעקבות תלונות של חברי כנסייה.

הדוורים של שיקגו, למשל, נהגו לדחות בכמה ימים את מסירת הדואר לבניין "פלייבוי", מעכבים את הזמנות המינויים החדשות של המגזין, ומנכ"ל משרד הדואר בוושינגטון שלל מ"פלייבוי" את זכויות הדיוור המוזל שניתנו על פי רוב לפרסומים משום שראה ב"פלייבוי" שיקוץ. המשטרה אכפה את תקנות החניה מול משרדי "פלייבוי" בהקפדה מרובה יותר מאשר בכל מקום אחר בשיקגו, קונסת וגוררת מכוניות מכל הבא ליד — מה שיום אחד הביא את אחד מעובדי "פלייבוי", אנסון מאונט, להסב את תשומת לבו של שוטר למכונית שחנתה שלא כחוק בצדו השני של הרחוב. זו היתה הלימוזינה של הארכיבישוף של שיקגו, סמואל סטריץ'.

למרות ההתנגדות, הלך "פלייבוי" מחיל אל חיל והציג את קצב הצמיחה המהיר ביותר של מגזין באמריקה. הצלחתו היתה כה פתאומית, שדוכני עיתונים ברחבי הארץ בקושי עמדו בביקוש ומפרסמים שבעבר ראו ב"פלייבוי" מצע לא ראוי לקידום מוצריהם שקלו כעת מחדש את עמדתם, לא מעלים בדעתם שאם יפנו אל הפנר עם מודעותיהם הוא עוד עלול לדחות אותם.

הפנר סירב להדפיס פרסומות שעסקו בבעיות או דאגות גבריות, כגון התקרחות, חולשה פיזית או השמנה. לאחר שעשה את הונו בדוכני העיתונים ממכירת מגזינים שהדגישו את ההנאה, שקישרו בין נשים עירומות לגברים צעירים ונאים שנסעו במכוניות ספורט וחיו בדירות רווקים בכחנליות עם ספות עור חומות, לא היתה להפנר שום כוונה לחלל את החלום הזה בפרסומות שיזכירו לקוראים את פצעוני האקנה, את ריח הפה, את פטרת הרגליים או את הבקע בבטן שלהם. הפנר האמין בבריאות על דרך הנהנתנות. הוא היה אופטימיסט ובעל חשיבה חיובית. אלמלא כן, לעולם לא היה משיג את מה שהשיג בשנתיים האחרונות.

עיר החטאים

הפנר הקים את "פלייבוי" ב–1953 בהשקעה פרטית של 600 דולר. את הכסף השיג באמצעות הלוואה בבנק, שכעירבון העמיד לה את הרהיטים בדירתו שבהייד פארק. הוא היה אז בן 27, חי עם אשתו נטולת המיניות ובתו התינוקת הצווחנית ונסע בשברולט מקרטעת מודל 1941, אבל נישא על גבן של פנטזיות מוזהבות.

שנה קודם לכן הוא עזב משרה של 80 דולר בשבוע בהוצאה של ג'ורג' פון רוזן לטובת עבודה משתלמת יותר ופחות מעניינת במגזין ילדים, שאיפשרה לו זמן פנוי לתכנן מגזין משלו. כמי שבמשך שנים קרא וניתח כל מגזין, משבועוני רכילות צהובים ועד ירחוני איכות מתוחכמים, היה הפנר משוכנע שהרעיון שלו שונה מכל השאר, אפילו ממגזיני העירום שהפיץ פון רוזן.

המאמרים ב"Modern Man" של פון רוזן, למשל, כמו גם אלה שהופיעו בעיתוני גברים כמו "True" ו"Argosy", נכתבו לגברים חובבי אקשן שהתעניינו בציד ובדיג, באיסוף רובים ובצלילת עומק, בטיפוס הרים ובפעילויות נוספות בחיק הטבע שחיזקו את תחושת האחווה הגברית שגברים כה רבים חוו במלחמת העולם השנייה. המגזינים האלה התעלמו מתחומי העניין של טיפוסים עירוניים וביתיים כמו הפנר, ששנאו לצוד ולדוג וחלמו לגור יום אחד בדירת רווקים מודרנית עם מערכת סטריאו נוצצת, בחורה חדשה ומכונית חדשה. הפנר קישר בין הרפתקנות רומנטית לניידות חברתית ושגשוג כלכלי והאמין שגברים שקצרו הצלחות במיטה יצליחו גם בעסקים. ואף על פי שמבחינתו זו היתה רק תיאוריה, הוא תיכנן לקדם אותה במגזין שלו כפי שאיש מהמו"לים לא עשה באותה עת.

במגזינים אחרים הוצג הסקס על פי רוב באופן נלוז, כמידה מגונה או כשערורייה. מגזין גברים בשם "Male" הדפיס בכל חודש מאמר תחת הכותרת "עיר החטאים" ובו דיווח בעצב על חיי הלילה בשלל ערים ועיירות אמריקאיות, על מופעי הקברט, מועדוני הלילה ובתי הבושת שלהן — מגזין שתמיד ליווה את הטקסט בכמה תמונות של רקדניות אקזוטיות או חשפניות.

מגזיני העירום של רוברט הריסון הציגו סקס כהתנהגות ביזארית, והגיבורות שלו, בעקבים גבוהים, עם שוט והבעה זועפת, הציעו, כמיטב המסורת הפוריטנית, ענישה על עונג. מגזיני הנשים כתבו על סקס כבעיה, העסיקו רופאים או יועצים משפחתיים שסיפקו פתרונות או נחמה. המגזין שמשך את הפנר יותר מכל, "אסקווייר", התעלם מסקס באותה עת, והמגזינים שהיו שטופי סקס — כתבי העת הנחותים והזולים והצהובונים שחיקו את "אסקווייר" — הציגו אותו כתועבה שיש לרדת לחקרה עד בלי די עם כותרות כגון: "כמה פרועות הן הבחורות מהעיירות הקטנות?" או "האמת העירומה על עסקי ההפלות" או "תעשיית הזימה השווה מיליונים".

"זימה" (smut) היתה גם מילת הכותרת החביבה על עורכי הטקסטים בעיתוני הכרך הגדול, לרבות "ניו יורק טיימס", שכן היא התאימה בקלות למגבלת המקום, עוררה את עניין הקוראים ורימזה על הסתייגות אדיטוריאלית. דבר לא שימח את העורכים יותר מידיעות שאיפשרו להם לבטא את סלידתם המוסרית תוך השֹבעת צדדיהם התאוותניים. בזמן שהפנר עמל על תכנון המגזין שלו, הוקדשו כותרות העיתונים לתגליות מיניות, ובהן ניתוח שינוי המין של כריסטין יורגנסן; רשת הזנות היוקרתית של יורש עסקי המרגרינה מיקי ג'לקי; ודוח קינסי מ–1953 על האשה האמריקאית. נתוניו של קינסי הראו כי כ–50% מכלל הנשים, ו–60% מהנשים בוגרות הקולג', קיימו יחסי מין לפני נישואיהן וכ–25% מכלל הנשים הנשואות עשו סקס מחוץ לנישואים. יותר ממחצית מאוכלוסיית הנשים אוננו, 43% ביצעו סקס אוראלי בגברים ו–13% מהנשים חוו לפחות חוויה מינית אחת עם אשה שהובילה אותן לאורגזמה.

בעוד העיתונות הארצית דיווחה בהרחבה על ממצאיו של קינסי, היו פרשנים שראו את קינסי כלא יותר מפורנוגרף ו"שיקגו טריביון" השמרני כינה אותו "סכנה אמיתית לחברה". כמה עיתונים, שחשו כי הנתונים עלולים לפגוע בקוראיהם, החליטו לצנזר את הדוח מעמודי החדשות שלהם ועיתונים אחדים שתיכננו לפרסם פרקים מהדוח שוכנעו על ידי קבוצות מחאה דתיות לגנוז את הפרסום. למרות המחלוקות, מחקרו של קינסי התקבל בכבוד רב בקרב הקהילה המדעית והאקדמית.

מבחינת הפנר, הדוח אישר את מה שחשד בו זה כבר — נשים נעשות יותר ויותר מיניות, והדור שלאחר המלחמה שהוא עצמו נמנה עמו התמרד בשקט נגד הסטנדרטים שנהגו כשהוריו היו צעירים. כמעט בערגה ראה הפנר את הוריו כשרידים אוהבים מהתקופה הוויקטוריאנית, מונוגמיים וצפויים, וייתכן שאמו נמנתה עם קומץ הכלות הבתולות האחרונות. רעייתו של הפנר לא ניחנה בטוהר המידות, או במגבלה, של אמו, והפנר עצמו היה אמביוולנטי מעט ביחס למגמה הנשית של הרפתקנות מינית רבה יותר. במובן מסוים הוא קידם זאת בברכה, הספיק כבר ליהנות מכך ותיכנן לנצל את המצב ככל הניתן. ולמרות זאת נעצב בגלל הרומן של אשתו מילדרד במהלך אירוסיהם — זה גרם לה להיות פחות מיוחדת בעיניו, הכתים אותה. משום שנישואיהם לא קיימו מבחינתו את ההבטחה הרומנטית של תקופת חיזורם, היה נראה שבלתי נמנע אלא להתגרש.

הפנר לא היה היחיד שהתפכח ממוסד הנישואים — מילדרד היתה שותפה להשקפתו, וכמוה גם כמה זוגות נשואים צעירים שהכירו בימי הקולג' ושהחלו אף הם להתגרש ולהיפרד באותה תקופה. זוגות רבים כל כך בני דורו של הפנר נראו חסרי מנוח ומשועממים, לא מאושרים בחליפות הפלנל האפורות שלהם ובבתיהם הפרבריים, צעירים מכדי להתמסד, בשנות ה–50 הקונפורמיסטיות, ולהצטרף לקאנטרי קלאב, לשאוב את השראתם מהנהגתו הנשיאותית של גנרל זקן שפיטרל במגרשי גולף בעגלה.

גברים צעירים רבים ששרדו את מלחמת העולם השנייה התרפקו על תהילתה והפכו לקורבנותיה הרומנטיים. בשבילם היתה המלחמה הרפתקה גדולה כמו גם כורח, בריחה מהשכונה לאירוע בינלאומי. מששבו לחיים האזרחיים חשו מאוכזבים בשל שיממון משרותיהם, חסרי התלהבות מהנשים שאיתן התחתנו בחופזה בעת חופשה משירותם או כמימוש מתבקש של חליפת מכתבים אוהבת, ארוכה וצייתנית, שאולי הקלה על הבדידות בבסיס אך יצרה תחושה כוזבת של קירבה והתאמה.

יו הפנר על רקע המטוס של פלייבוי Big Bunnyצילום: ASSOCIATED PRESS

המלחמה ייצרה מוסר משלה, כפי שייצרה מפציצים ואוניות קרב. כה צודקת נראתה מטרתן של בעלות הברית, עד כי הקרדינל ספלמן מניו יורק התיז מים קדושים על מטוסי צבא אמריקאיים לפני שפשטו על ערי האויב, וכה דלפוניות היו הנשים הזרות באותם אזורי לחימה עד שמכרו את גופן לחיילים הפולשים תמורת קופסאות שימורים וסיגריות. כה רבת עוצמה היתה הממשלה בוושינגטון עד כי, בשם הביטחון הלאומי, הפכה את העיתונות לשופר תעמולה, שתיאר את ההפצצות בהירושימה כשואה קדושה, ושנים רבות יחלפו עד שהעיתונות תתעלה מעל אמונתה העיוורת בממשלה ותנתח בביקורתיות את תככי המלחמה הקרה של הבירה ואת ההתערבות האמריקאית באסיה.

אבל סופה של מלחמת העולם השנייה שם קץ במהרה לתפקידי הניצחון שלקחו על עצמם כמה אלפי אמריקאים בעיירות קטנות ובערים — גברים צעירים שנסוגו לאטם לבעיות הפחותות יחסית של ימי שלום ולקרבותיהם הפרטיים. הם איפסנו את מדיהם כמזכרות לפיתויים ולמכתבים המתוקים שקיבלו מעבר לים ולכבוד שחלקו להם ברחוב הראשי, ושבו לכיתות כתלמידים מבוגרים, או תבעו לעצמם את העבודות שייתכן שנשים עשו טוב יותר בתקופת המלחמה.

לגברים אלה היתה זו תקופה של הסתגלות מחדש למדינה המשתחררת מצבאה, המפעילה עליהם לחץ להתמסד, לקחת משכנתה, להקים משפחה. גברים רבים הסתגלו לכך במהירות ובשמחה. מחוזקים במיני גאדג'טים להרכבה עצמית וסמלי סטטוס של כלכלת אחרי המלחמה, הם הסתערו על הפרברים והתוודעו לראשונה למדשאות ולנסיעות יומיות ברכבת ולאלחוש הנעים בחסות מרטיני יבש. אבל גברים כמו הפנר רצו משהו נוסף, משהו אחר, מסלול חלופי בחיים האזרחיים, הרחק ממסילות הברזל לעבודה והדרכים שישרטט ג'ק קרואק. הפנר לא רצה לנוע קדימה עם ההמונים אלא אל תוך עצמו, ולהתחיל את החיים מחדש בסגנון ייחודי משלו.

הוא ראה את חייו עד כה כטעות. הוא שיחק לפי הכללים והפסיד. הוא גדל בבית שמרני והפך לתלמיד מהשורה בבית הספר, נטמע בקבוצה. אחרי הצבא השלים ביעילות את לימודי הקולג' בשנתיים וחצי, התחתן עם חברתו לקמפוס, הוליד בת. משלא הצליח כמאייר, ניאות לעבוד בשורת עבודות שגרתיות בחברת קופסאות קרטון, במשרד פרסום, בחנות כלבו ובשלושה בתי הוצאה לאור של מגזינים. ב–1953, והוא בן 27, מצא את עצמו בנישואים כושלים, עם שברולט מודל 1941.

בעוד בני דורו נראו כמתקרבים לשֹיבה מוקדמת בתאגידים שקטים, הפנר שב וקרא סיפורים מתקופת הג'אז מאת הסופר האהוב עליו, פ' סקוט פיצג'רלד, וחשב על עושר החיים ועל הדברים הנוצצים ועל שלל הנשים שעמן יוכל לחלוק שוב ושוב את נקטר האהבה החדשה. הוא רצה כסף, כוח ופרסום ללא המגבלות שליוו בדרך כלל את השגת המטרות האלה. הוא דימיין הרפתקאות ללא גבול בעסקים ובאהבה, ובשיטוטיו הליליים בעיר, בעודו נושא את עיניו אל בנייני הדירות הגבוהים והיוקרתיים של שיקגו לאורך האגם, רואה את נשות העיר משועממות במרפסות הדירות, הוא חש עצמו ממריא באותה תחושת נעורים אופטימית שהיה חש כסדרן בחופשת הקיץ בקולנוע רוקני, כשהוא שקוע בסרט והכל נראה לו אפשרי.

מרילין ב–500 דולר

אפילו הרגעים מרוממי הנפש ביותר באותם טיולים לא יכלו לרמז על האפשרות שבתוך מעט יותר מעשור, אחד מגורדי השחקים המרהיבים ביותר של שיקגו יהיה שלו — וסמל של שפנפן "פלייבוי" יתנוסס על בניין של 37 קומות המתנשא גבוה מעל צלב הזהב של קתדרלת השם הקדוש הסמוכה. מחשבות כאלה היו מעבר לדמיונו, כי בעת שעמל על תכנון מגזין "פלייבוי" הראשון בקיץ 1953, לא היה לו מושג שגברים כה רבים בני דורו חולקים את חלומותיו ותשוקותיו. בתחילה העריך שקהל הקוראים של "פלייבוי" ימנה כ–30,000 איש, וזאת בעקבות זריקת העידוד שקיבל לאחר רכישת הזכויות לפרסום תמונת העירום הנודעת של מרילין מונרו.

תמונה זו היתה אחת מכמה תמונות דוגמנות — ושלוש תמונות עירום — שלהן דיגמנה ב–1949 בהיותה שחקנית חסרת כל בהוליווד. אחרי שהפנר קרא ב"Advertising Age" כי התמונות היו בבעלותו של יצרן לוחות שנה בפרברי שיקגו, הוא מיהר ונסע למפעל, וללא הודעה מוקדמת נכנס כדי להיפגש עם הבעלים ולרכוש, תמורת 500 דולר, את התמונה שנחשבה בעיניו למינית ביותר. היא נראית בה שרועה למלוא אורכה על רקע קטיפה אדומה, מביטה מעלה, למצלמה, בחוסר צניעות, עיניה עצומות למחצה, בלי כלום עליה, כפי שסיפרה מאוחר יותר, "פרט לרדיו".

בעוד 500 דולר נראים, בדיעבד, כמחיר מציאה, הצעתו של הפנר באותה עת היתה היחידה שקיבל יצרן לוחות השנה, כפי הנראה משום שהפנר היה היחיד שהיה מוכן אז לקחת את הסיכון ולפרסם על פני עמוד מלא תמונת צבע של שחקנית קולנוע שהארוטיות שלה בפירוש חצתה את רף הסטנדרטים המיושבים של דוגמניות העירום במגזיני הצילום האמנותי. למעשה, רכישת תמונתה של מונרו הותירה את הפנר עם 100 דולר בלבד מתוך ההלוואה שנטל בסך 600 דולר. אבל היא סיפקה לו נקודת מוקד מדהימה שסביבה יצר את המגזין שלו, ויחד עם התלהבותו המידבקת הפיקה לו עד מהרה הכנסות ממשקיעים נוספים.

אחד מהמשקיעים הראשונים, שרכש מניות בשווי 2,000 דולר בתאגיד החדש של הפנר, היה טייס לשעבר בחיל האוויר וחבר קרוב בשם אלדון סלרס, שבעבר שיתף פעולה עם הפנר בצילומי סרט סקס. בתקופת הסרט היה סלרס פרוד מאשתו ועבד כחוקר אשראי בחברה גדולה. לאחר רכישת המניות הוא הפך למנהל העסקי של הפנר והיה זה שהציע לקרוא למגזין "פלייבוי", על שם המכונית האופנתית בעלת אותו שם שהיתה לאמו שנים רבות קודם לכן. הפנר כבר הכריז שהמגזין שלו ייקרא "Stag Party" (מסיבת רווקים) — וייתכן שהיה מתעקש על כך אלמלא קיבל מכתב מאיים מעורך דין שייצג את מגזין הכוכבניות "Stag", כך שלא היתה לו ברירה אלא לקבל את הצעתו של סלרס, מתוך תקווה שהשם "פלייבוי" מרמז על רוחן העליזה של שנות ה–20 של פ. סקוט פיצג'רלד שעמן הזדהה מאוד.

מרילין מונרו על שער הגיליון הראשון של "פלייבוי"

משקיע נוסף בשלב הראשוני, שתרם 500 דולר, היה אחיו הצעיר של הפנר, קית, חובב נלהב של מגזיני עירום לא פחות מיו. אמם של השניים נתנה לבנה הבכור 1,000 דולר, אף שבסתר לבה הזדעזעה מהקריירה שבחר. אביו שימש בהמשך כרואה החשבון של המגזין.

טרם יציאתו בפועל של "פלייבוי" הספיק הפנר לגייס קרוב ל–10,000 דולר ממכירת מניות, וכמה כותבים, מאיירים וחרט אחד הסכימו לקבל מניות בתמורה לעבודתם במגזין. לאחר שקראו את פירוט תוכניתו של הפנר ואת תיאור התמונה של מונרו, עשרות סיטונאי משנה של מגזינים מרחבי המדינה, שרבים מהם הכיר מתקופת עבודתו עם פון רוזן, החליטו להזמין עותקים רבים של הגיליון הראשון. בקיץ 1953 כבר הספיקו הזמנות אלה לחצות את יעד 30,000 הגיליונות שהפנר קיווה לו. בסתיו כבר התקרבו המספרים ל–70,000. אף על פי שניתן היה להחזיר את כל המגזינים שלא נמכרו בדוכנים, המספר המרשים של הזמנות מראש היה אינדיקציה להצלחה עתידית, וזה מה שאיפשר להפנר לקבל אשראי נדיב מחברת הדפוס שתפיק את "פלייבוי" במפעל ששכן כ–130 ק"מ צפונית־מערבית לשיקגו.

הגיליון הראשון, שעל שערו התנוססה תמונתה של מרילין מונרו הלבושה, כלל 48 עמודים, וכצפוי, היה ערוך למען הגבר העירוני הביתי, שכמו הפנר נהנה מרווקותו ופיקפק במוסד הנישואים. הכתבה הראשית, למעשה, נשאה את הכותרת "מיס גולד־דיגרית 1953", והביעה הזדהות עם גברים גרושים שנאלצו לשלם סכומים לא הוגנים בהסכמי המזונות. היו גם הדפסה מחודשת של סיפור של בוקצ'יו על ניאוף; איורים נועזים בהשראת דוח קינסי על נשים; וכתבה מצולמת שהציגה זוגות צעירים מתפשטים בסלון תוך כדי משחק "חידון סטריפטיז", שלפי הכיתוב של הפנר היה הבילוי המושלם לאנשים "משועממים וחסרי עניין". הפנר עצמו ניסה לשחק את המשחק הזה עם מילדרד וזוגות נוספים בדירתם, אך הסרת הבגדים לא הגיעה לרמה כזו שתרגש אותו. לאחרונה חשב על חילופי זוגות עם מילדרד וזוג נוסף, אך עוד לפני שהציע לה את הרעיון ידע שנכונותו לחלוק בה עם גבר נוסף היא הוכחה לתום רכושנותו כלפיה, וכמו כן קץ לקנאתו ולאהבתו העמוקה אליה.

בנוסף לתמונת העירום הצבעונית של מרילין מונרו, שהאירה את כפולת האמצע, הכיל הגיליון איור מעשה ידיו של הפנר; עמוד של בדיחות למסיבה; קובץ תמונות בשחור־לבן של נשים משתזפות בעירום בקליפורניה; כתבה על פוטבול וכתבה נוספת על האחים דורסי, להקה שזכתה לתהילתה הגדולה לראשונה כשהפנר היה בתיכון. הטקסטים המקצועיים ביותר בגיליון היו פרי עטם של סופרים שמתו זה כבר — סר ארתור קונן דויל ואמברוז בירס, שאת סיפוריהם לא נדרש הפנר לרכוש, שכן זכויות היוצרים שלהם נרשמו לפני 1900 והם נחשבו לנחלת הכלל.

לא היה זה רק התקציב הדחוק שאילץ אותו להדפיס מחדש יצירות ישנות של סופרים נודעים; הוא היה שמח לפרסם סיפורים של סופרים מודרניים יותר, אך הסוכנים והמו"לים שלהם דחו אותו. כשביקש את רשות "ניו יורקר" להדפיס שוב את "The Greatest Man in the World" של ג'יימס תרבר, הוא נדחה מפני שהמגזין שלו לא היה בעל "מוניטין מבוסס". הוצאת סקריבנר סירבה לבקשתו לפרסם את סיפורו הקצר של המינגוויי "Up in Michigan", שכן "פלייבוי" עדיין לא "הפגין את אופיו". כשביקש מרנדום האוס את זכויות ההדפסה המחודשת לסיפורו של ג'ון אוהרה "Days", דרש ממנו המו"ל 1,000 דולר, הרבה יותר ממה שיכול היה הפנר לשלם — אם כי בהמשך, כשהפך למו"ל משגשג, היה מציע לכותביו תשלום גבוה יותר מכל מגזין אחר באמריקה, אולי פרט ל"ניו יורקר".

יו הפנר הצעיר בחברת שפנפנות פלייבויצילום: Helmut Kretz / Getty Images

טרם יציאת הגיליון הראשון, עם זאת, היה הפנר שותף לתחושת אי־הוודאות של המו"לים המבוססים ביחס למגזין שלו, ובעיקר לחשש מהתגובה המשפטית והציבורית שתתעורר; ואין ספק שהדבר השפיע על החלטתו להשמיט את שמו שלו מעמוד הקרדיטים של המגזין, וגם את התאריך הסיר מעמוד השער. אם המגזין לא יימכר בחודש הראשון, הוא קיווה להשאיר אותו בדוכנים חודש נוסף, עד שרוב העותקים יימכרו.

"פלייבוי" היה מוכן להדפסה באוקטובר 1953, והפנר, אלדון סלרס וארט פול — שקיבל מניות במקום שכר על עיצוב המגזין — נסעו לבית הדפוס ברושל, אילינוי, כדי להכניס תיקונים אחרונים ולצפות בעותקים הראשונים מתוך ה–70,000 היוצאים מהמכבש. הפנר היה אחוז טירוף, שילוב של התרוממות רוח ועייפות — והוא גם היה בדיכאון: המגזין יצא לחלוטין משליטתו. מי שהיה אחראי להפצתו ברחבי המדינה, עובד לשעבר של פון רוזן בשם ג'רי רוזנפילד — שאף הוא השקיע כסף בהפנר — הביע אופטימיות שהמגזין יימכר, אבל גם הוא, כמו הפנר, לא ידע למה לצפות בדיוק. אם יימכרו רק 10,000 או 15,000 עותקים, ויותר משני שלישים יוחזרו, הפנר יפשוט רגל באופן מיידי וסופו של "פלייבוי" יגיע לאחר גיליון אחד. הפנר יצטרך למצוא עבודה. יידרשו לו שנים להחזיר הלוואות אישיות והבנק יעקל את רהיטיו. הפנר חזר אותו ערב לביתו, מנסה לא לחשוב על כך.

הוא היה חייב להניח שיהיה גיליון שני, ובהמשך השבוע עבד על תכנונו בדירתו. כבר היה לו צילום עירום צבעוני של דוגמנית מושכת למדי, אם כי אלמונית, לכפולת האמצע החדשה. הוא גם רכש כמה צילומי עירום אמנותיים בשחור־לבן מאנדרה דה דיאנס. היה לו מבחר נאה של סיפורים שהיו ברשות הכלל, כמה מאמרים שנכתבו בכישרון רב וכמובן, אספקה בלתי נדלית של איורים פרי עטו.

מילדרד עודדה אותו וגילתה סבלנות רבה באותה עת; היא לא התלוננה לרגע, אף על פי שרצפת הסלון בדירתם היתה מכוסה בתמונות עירום, ושותפיו של בעלה נכנסו ויצאו מהמטבח מדי יום ביומו, מדברים על סקס ונשים, בזמן שהיא מנסה לטפל בתינוקת.

באותו חודש הגיע הגיליון הראשון לדוכני העיתונים של שיקגו, והפנר יצא מהדירה העירה, הסתובב במכוניתו וסקר את הפעילות העסקית בדוכנים שלצד הכביש. לאחר שהחנה את מכוניתו צעד מדוכן אחד לאחר וצפה ממרחק דיסקרטי בגברים המעלעלים בעיתון שלו. מפעם לפעם ניגש לדוכן, נטל עותק של "פלייבוי" ובחן אותו כאילו לראשונה. אם המוכר לא הסתכל, היה מזיז את המגזינים שלו למיקום מוצלח יותר, קרוב יותר לחזית, או ליד גיליונות "ניו יורקר" או "אסקווייר", והרחק מ"Modern Man". מפעם לפעם היה מבחין בגבר שלוקח עותק ומדפדף בו. אם היה קונה את העותק, היה הפנר נתקף בפרץ התלהבות חרישית.

כעבור שבוע נדמה היה להפנר שערימות ה"פלייבוי" הולכות וקטנות במרבית הדוכנים שפקד. כעבור שבועיים קיבל שיחת טלפון נרגשת מג'רי רוזנפילד, שאמר כי הגיליון נמכר במהירות ברחבי המדינה וכי הפנר צריך בהחלט להמשיך עם הגיליון השני. להפנר נודע אז כי ב"טיים" וב"ניוזוויק" שיבחו את הגיליון הראשון, וכי ה"סטרדיי ריוויו" דיווח שהמגזין החדש "גורם לגיליונות ישנים של 'אסקווייר', בימיו הפרועים ביותר, להיראות כמו עלונים של איגוד הנשים הנוצריות להתנזרות". בסוף החודש, עם יותר מ–50,000 עותקים שנמכרו, התפגרה מכוניתו הישנה של הפנר. אבל הוא הרגיש עשיר לפתע ורכש לעצמו סטודיבייקר חדשה ובוהקת, וכשהביא את הגיליון השני לבית הדפוס ברושל הוא הוסיף את התאריך על השער — ינואר 1954 — והדפיס את שמו בעמוד הקרדיטים. הוא היה העורך והמו"ל של "פלייבוי", והוא רצה שכולם יידעו זאת.

ילדות טובות וילדות רעות

עלייתו המטאורית של המגזין הרחיקה את הפנר מנישואיו וסחפה אותו אל המפלט המפתה והתביעות המאתגרות של מועדי סגירה חודשיים. מילדרד ראתה אותו לעתים נדירות אחרי שיצא הגיליון הרביעי, כשהעביר את צוותו בן שבעת העובדים לבניין שממול לקתדרלה. הוא ללא ספק היה עסוק במגזין באופן כפייתי, עמל עליו יומם ולילה וישן בשעות לא שעות בחדר השינה שמאחורי משרדו. כשמילדרד הודיעה לו שהיא שוב בהריון, נראה היה שכמעט אינו מתעניין, אם כי כן דאג ושכר דירה גדולה וחדשה בבניין ליד האגם. אבל הוא לא עבר לשם איתה.

הוא כבר לא שוטט ברחובות בלילה. הפנר נשאר בבניין "פלייבוי" ימים ושבועות בלי לצאת. בגדיו היו שם, האוכל היה נשלח אליו, נשים נשלחו אליו, הוא התעלס איתן בחדר השינה של משרדו ואז חזר לשולחנו לקרוא כתבי יד, להכין כיתובים, לנסח כותרות ולבחון את שקיפויות הצבע של נערות אמצע פוטנציאליות.

באחד הימים צולם הפנר ליד שולחנו בצילום בזק, בוחן תמונות, והוא נראה בו חיוור ומורעב. פניו, עם עצמות הלחיים הגבוהות, היו רזות, עיניו הכהות היו מוקפות עיגולים ונראה היה שלא ישן כל הלילה. אף על פי ששערו השחור היה קצוץ בסגנון המנהלים הצעירים של שנות ה–50, בגדיו לא הלמו אותו, ואף שבאותו צילום ענד עניבה, לבושו המשרדי כלל לרוב חולצת ספורט, מכנסיים כהים, מוקסינים וגרבי צמר לבנים. חלק מחברי הצוות הניחו שהמוקסינים והגרביים היו דרכו להמשיך את המראה הזרוק של ימיו הסטודנטיאליים, אך גרבי הצמר הלבנים נגרבו בגלל פטרת כף הרגל, שבה לקה בעת שירותו הצבאי. באותו צילום הוא נראה כנציג עלוב למדי של המגזין, המנסה למשוך מפרסמים של אופנת גברים. למרות זאת הופיע הצילום בגיליון יום השנה הראשון של "פלייבוי" בדצמבר 1954, אירוע שנחגג בהדפסת 175,000 עותקים.

הפנר המתבודד התחיל לחשוף את עצמו כעת בין דפיו שלו, לא רק בצילומי הבזק שפורסמו, או בטורים הדעתניים שכתב, אלא מאוחר יותר על ידי החדרת ראיות לקיומו ברקעיהן של תמונות עירום שצולמו עבור "פלייבוי". בתמונה של צעירה מתקלחת נראו מברשת הגילוח והמסרק שלו בכיור האמבטיה. העניבה שלו היתה תלויה ליד המראה. אף על פי שהפנר הציג כעת רק את האשליה של עצמו כמאהבן של הנשים שבתמונות, הוא חזה מראש את היום שבו, עם כוחו העולה של המגזין שלו, הוא אכן יכבוש את הנשים הללו, מינית ורגשית. הוא יגשים את חלומות הקוראים שלו, וגם את שלו, על ידי נגיעה, חיזור ולבסוף חדירה אל נערת האמצע הנחשקת של החודש.

תחילה היה עליו להפוך אותן לנחשקות יותר בעיניו, ליצור בתוך כפולת האמצע מראה והתנהגות שיעוררו את חיבתו המיוחדת לבתולות, הודאה שמיד זוהתה אצלו כסתירה, שכן היא יצרה קשר מוזר בינו ובין באי הקתדרלה שמעבר לרחוב, שהסתייגו ממנו. ולמרות זאת, הסתירות והתשוקות המורכבות הללו היו חלק ממנו. הוא אמנם תמך בתפיסת עולם של שחרור מיני, אך היה גם נגוע בתסביך המדונה, ובמובן זה הוא דמה לגברים רבים בתקופתו.

איור: רותם פיגדור

הם רצו נשים בתוליות, מסורות, נאמנות לנצח, ומנגד המשיכו לחשוב על נשים אחרות, לצפות בהן בחוף הים, בפארק, ברחוב, להתעלל בהן במחשבותיהם. או להציץ בהן מעבר לחצר, או בחלון הבניין, למסגר אותן בפנטזיות של סיפוק אקסצנטרי. הפנר גדל באמריקה שחילקה את הנשים הצעירות לשתי קטגוריות — "ילדות טובות" שלא היו מיניות, ו"ילדות רעות" שכן היו. ובעודו מתאווה לאחרונות, לא העלה בדעתו שיוכל לנהל איתן קשרים רומנטיים. אבל בתקופת חיזוריו אחרי מילדרד, בזמן הלימודים, הוא נאלץ להגדיר מחדש את טיבה המיני של האשה המודרנית. הוא ידע שסטודנטית נאה יכולה — כפי שעשתה מילדרד — לדגמן בעירום, לבצע מין אוראלי באוטובוס ולנהל רומן מיני חשאי עם גבר אחד בעודה מאורסת לאחר.

זו היתה האשה החדשה של שנות ה–50, מוסרית למראית עין אך בלתי צפויה מבחינה מינית, והוא קיווה לחשוף אותה בתמונות כפי שעשה קינסי עם נתוניו — הוא רצה ש"פלייבוי" יערטל את ה"ילדות הטובות" וייפטר, אם אפשר, מהכוכבניות המרודות, הדוגמניות המקצועיות והנשים המפוקפקות.

למרות הצלחתה, תמונתה של מונרו נתפסה בעיני מבקרים רבים של "פלייבוי" כמעשה נואש של שחקנית מרוששת. וב–15 הגיליונות הבאים של "פלייבוי" נדיר היה שהפנר הכיר את שמותיהן של דוגמניות האמצע, אם כי לרוב ידע מי הן. אחת מהן היתה ג'יין מנספילד, בלונדינית־פלטינה חושנית שרצתה להיות מונרו הבאה. אחרת היתה בטי פייג', בעלת שיער שחור ופוני כמו של מילדרד, אך בעיני הפנר היתה מכובדת יותר מהצילומים המחתרתיים שראה פעם והיה מאונן עליהם כשהיה לבד בחדרו.

כעת הוא רצה את נערת האמצע שתוכל להיות חלק מחייו הציבוריים, מישהי שהוא עשוי ליהנות גם בחברתה ולא רק במיטה. הבעיה היחידה היתה למצוא את הצעירה הממוצעת עם המראה הנכון שתסכים להתפשט בשביל "פלייבוי". מראה האוויר הפתוח הקליפורני שהיה לדיאן וובר בשפע היה הטוב ביותר שמצא עד כה, והיא היתה אמורה להופיע בכפולת האמצע של מאי לצד שמה ותיאור ביוגרפי קצר. אבל הפנר ידע שדיאן וובר כבר הופיעה במגזינים אחרים. היא לא היתה בתולת המצלמה שחיפש.

הפנר רצה לגלות מישהי חדשה, לשכנע אותה לדגמן אחרי שיזכה באמונה, ואז, אם יצטרך, יעצב אותה מחדש באופן שיזוהה עם הטעם שלו. כמו "נערת גיבסון" משנות ה–90 של המאה ה–19; "נערת זיגפלד" משנות ה–20 של המאה ה–20; "נערת גולדווין" משנות ה–30; ו"דוגמנית פאוורס" משנות ה–40, הוא קיווה כעת ליצור את "נערת הפנר" של שנות ה–50. היא תהיה חסרת יומרה, בריאה ולא מאיימת, הנערה היפה הרגילה שגברים ראו מדי יום בערים הגדולות ובעיירות הקטנות: המזכירה החייכנית, דיילת האוויר, בת הבנקאי, המעודדת בקולג', המתוקה מאחוות הסטודנטים, בת השכנים — והוא רצה להרגיש שהיא שייכת לו.

אחרי הופעת הבכורה שלה בעירום ב"פלייבוי", הוא לא רצה שתדגמן למגזינים אחרים. הוא רצה שתקיים מונוגמיה עם המגזין שלו, והיה מוכן לשלם על כך ברוחב יד. כדי להבטיח את בלעדיותה הוא בנה תוכנית שלפיה ישלם לכל נערת אמצע חדשה בצ'קים חודשיים שיישלחו אליה במשך שנתיים. באותה תקופה היא, ואחרות כמוה, יישארו קשורות ל"פלייבוי", אולי ירוויחו סכומים נוספים על הופעות פומביות לעיני מפרסמים ומנויים, וישוו אמינות לסגנון החיים הנלהב שניסה הפנר לייסד סביבו.

נערת "פלייבוי" המושלמת

לנערת האמצע הנבחרת הראשונה שלו כבר היתה לו מישהי בראש. היא היתה אחת מהעובדים החדשים שלו. היא עבדה בקומה השנייה, במחלקת ההפצה. בלונדינית בת 20 עם עיניים כחולות־ירוקות ועור חלק. היא היתה עליזה וערנית, ואף על פי שהתלבשה בצניעות, להפנר היה ברור ממבט ראשון שיש לה גוף מדהים. שמה היה שרליין קראלוס. היא הצטרפה ל"פלייבוי" מוקדם יותר באותו חודש, בעקבות מודעה שפירסם המנהל העסקי, אלדון סלרס. לאחר הראיון עם סלרס, הפנר הציג את עצמו ועד מהרה הבהיר לה את העניין האישי שגילה בה. הוא הזמין אותה לארוחת ערב ולקח אותה למסעדה בקאדילק פתוחת גג בצבע ברונזה שזה עתה רכש תמורת 6,500 דולר במזומן.

הם נהנו זה בחברת זה והחלו לצאת בקביעות, וגם התעלסו בחדר השינה שבמשרדו. שרליין השתוקקה לסייע למגזין בכל דרך, ובמיוחד ביקשה לרצות את הפנר. היא הוחמאה מתשומת לבו, סגדה להצלחתו וחששה לאכזב אותו כשביקש ממנה להיות נערת האמצע שלו בגיליון יולי. הוא, מצדו, הבטיח לפקח באופן אישי על סשן הצילומים ולאפשר לשרליין ולאמה לראות את התמונות לפני פרסומן. הוא גם סידר לאמה עבודה במחלקה העסקית ואמר שלא ישתמש בשמה של שרליין בכיתוב התמונה. תחת זאת יזהה אותה כ"ג'נט פילגרים" (ג'נט הצליינית), עקיצה קלה ל"אבות הצליינים" שהגיעו על ה"מייפלאוור" והביאו את הפוריטניות לאמריקה.

בהקדמה לתמונתה בגיליון יולי כתב הפנר: "אנו מניחים שטבעי לחשוב שנערות האמצע יפות התואר מתקיימות בעולם נפרד. למעשה, נערות אמצע פוטנציאליות מקיפות אתכם מכל עבר: המזכירה החדשה במשרד שלך, היפהפייה בעלת עיני האיילה שישבה מולך בארוחת הצהריים אתמול, הנערה שמוכרת לך חולצות ועניבות בחנות האהובה עליך. את מיס יולי מצאנו במחלקת ההפצה שלנו, עמלה על מינויים, חידושים והזמנות. שמה ג'נט פילגרים, והיא גם יעילה וגם יפה. ג'נט לא דיגמנה באופן מקצועי לפני כן, אבל אנחנו חושבים שהיא אינה נופלת מנערות האמצע הטובות ביותר של העבר". בכפולת האמצע היא נראתה יושבת ליד שולחן בחדר השינה, כותונת הלילה שלה פתוחה מלפנים וחושפת את שדיה הגדולים, ורודי הפטמות. ברקע, מטושטש ובגבו למצלמה, נראה גבר לבוש טוקסידו ומחזיק מגבעת. היה זה יו הפנר.

ג'נט פילגרים, התגלמות השלמות על פי הפנר

צילומי הבכורה של ג'נט פילגרים זכו לכמה מאות מכתבי שבח והלל, והפנר מיהר ולחץ עליה לדגמן שוב לגיליון חג המולד הקרב. הפעם היתה הססנית יותר, לא רק משום שקרובי משפחתה הביעו את מבוכתם לאחר שראו את המגזין, אלא גם משום שהיא עצמה הוטרדה מהטון האישי מאוד של כמה מהמכתבים ששלחו לה גברים זרים. אבל קסמו של הפנר וכוח השכנוע שלו היו עזים מנשוא, והיא ניאותה להופיע פעם נוספת.

הפעם הציב אותה הפנר תחת עץ חג מולד וקישט את גופה העירום בתכשיטים בוהקים והדגיש את שדיה בצעיף מינק לבן שעטף ברפיון את כתפיה. הוא הדפיס גם כמה תמונות טבעיות שלה בשחור־לבן, כשהיא נחה לבדה בדירה, מאזינה לתקליטים של פרנק סינטרה, קוראת את "מרג'ורי מורנינגסטאר", מתפשטת ונכנסת למיטתה, ודיווח בטקסט המצורף כי ג'נט פילגרים מעדיפה ללבוש פיג'מה גברית — אבל רק את החולצה, כי את המכנסיים השליכה מעליה.

אחרי שעובדה זו התפרסמה החל המגזין לקבל חולצות פיג'מה מגברים שביקשו לקבל תמורתן את מכנסיה, והיא גם קיבלה הצעות לדגמן, להופיע בטלוויזיה ולשחק על במות ברודוויי. אבל היא העדיפה להישאר עם "פלייבוי", שב–1957, גם הודות לפעילויות השיווק שלה, הגדיל את מספר העותקים שלו מ–600,000 בחודש ל–900,000.

במסגרת גימיק שיווקי של "פלייבוי", היא התקשרה באופן אישי לכל גבר ששילם 150 דולר על מינוי לכל החיים וגם סיירה ברחבי המדינה וייצגה את "פלייבוי" בוועידות עסקים, ירידים, מירוצי מכוניות ספורט ואירועים מיוחדים בקמפוסים. היא בילתה סוף שבוע כאורחת של כבוד בדרטמות קולג', שם השתתפה במופע כישרונות סטודנטיאלי וחתמה על תמונות האמצע שלה, נהנית פי כמה מהופעותיה בדרך כלל, לפני קבוצות של גברים מבוגרים בוועידות עסקים. אלה האחרונים הניחו, בגלל תמונותיה, שהיא פנויה מבחינה מינית והלכו אחריה במבואות בתי מלון ומסדרונות, מציעים הצעות, או שנצמדו אליה בכוח כשהסכימה לרקוד עמם. אם דיגמנה לתמונה ונענתה לנשיקה, היו שניסו לתחוב את לשונם לתוך פיה.

מה שהוסיף על מורת רוחה הפעם היה הידיעה כי בעת שערכה את סיורי קידום המגזין, יו הפנר היה בשיקגו, מפתה נשים חדשות בחדר השינה שבמשרדו. היא נשברה ורתחה מזעם לאחר ששמעה על כך מעמית במשרד. כמי שגדלה בבית לא מאושר עם הורים פרודים, ובגיל 18 נמלטה לנישואים אומללים וקצרי מועד משל עצמה, היא טעתה לחשוב שהרומן שלה עם הפנר יספק לה, לראשונה, ביטחון ויציבות. אלא שהיא דווקא חשה יותר פגיעה, לכן ניסתה לנהוג כלפיו באדישות ולא ענתה לטלפון בלילה — רק כדי שיפריע את שנתה בדפיקותיו הרמות על דלת דירתה עד שתסכים להכניס אותו. הוא רצה לוודא שאינה מבלה בזרועות מאהב אחר. ערב אחד בבר "איסט אין", ליד המשרד, שם ישבה לכוסית עם גבר צעיר, הפנר הופיע פתאום, אחז בזרועה וגרר אותה משם. היא היתה, כמו שמה החדש, יציר כפיו, והוא נטל לעצמו את הזכות להשיבה לבעליה בכל עת שירצה בכך.

פעמיים עזבה את המגזין, אך בכל פעם התפתתה לחזור בשל התעקשותו. היא אפילו דיגמנה פעם נוספת לכפולת האמצע, נהנית וסובלת בו זמנית מהאושר שהסבה לו כשצפה בה באולפן. הוא היה מתבגר אנוכי, מטריד אך תמים, איל הון חובב פפסי בגרביים לבנים שבנה אימפריה מתוך תחושת מציאות מתעתעת. הוא אמנם לא שיקר לה, אבל אורח חייו בילבל אותה. אחרי שסיפר לה שנישואיו הסתיימו לפני יותר משנה — ובני הזוג אכן חיו בנפרד — נודע לה שאשתו ילדה זה עתה את צאצאם השני, בן. יום אחד קראה ג'נט בטור בעיתון כי סעדה עם הפנר ערב קודם לכן במסעדה במלון, אך למעשה ידעה שהיה שם עם בלונדינית שדמתה לה מאוד ושזה עתה הופיעה על שער "פלייבוי", לבושה כמעודדת בקולג'.

זמן קצר אחר כך עזבה ג'נט פילגרים את עולמו התזזיתי של הפנר, שבו לקחה חלק במשך שנתיים, בהחלטיות שמעולם לא הפגינה קודם לכן. היא פגשה איש עסקים צעיר ומצליח שערכיו תאמו יותר את שלה, ולאחר גירושיו נישאה לו ולבסוף עברה איתו לניו יורק, וגידלה את ילדיהם בפרבר אלגנטי.

הפנר, שהיה בן 31 באותה עת, המשיך לרדוף אחרי נשים בזו אחר זו, כמעט כולן היו קשורות למגזין כנערות שער או חברות צוות. והרומנים האלה במשרד לא רק שלא הסיחו את דעתו מהעבודה, הם אף הפיחו בו רוח נעורים, ניפחו לו את האגו ודחפו אותו לקחת סיכונים עסקיים גדולים יותר, שהגדילו את הונו וקידמו אותו כדמות ציבורית. בהשפעת מנהל קידום המכירות שלו, גרוש שובה לב בן 29 בשם ויקטור לונס — שנכנס בתחילה לעולמו של הפנר כדוגמן בסדרת צילומים של "פלייבוי" על מנהלים צעירים — החליף הפנר את מלתחתו בבגדים מוקפדים ויקרים יותר, זנח את גרביו הלבנים ורכש לעצמו מרצדס בנץ לבנה.

הפנר רואיין לכתבי עת חדשותיים ארציים והופיע בטלוויזיה כשהוא מעשן את מקטרתו ומפריך את הרעיון הפוריטני שהצלחה גדולה מושגת באמצעות הימנעות מהנאה. במסעותיו ברחבי המדינה ראה כי "פלייבוי" לא רק נמכר היטב אלא גם שכבר לא היה מוצר הנמכר מתחת לדלפק, וכי גברים נראו פחות מובכים לשאת אותו מדוכן העיתונים — הם לא מיהרו לקפל אותו או להטמין אותו בתוך עיתון. ייתכן שהתנחמו בכך שקרוב למיליון בני אדם בחודש רכשו כעת את "פלייבוי", בנוסף לכמה מגזינים שחיקו אותו, ובכך שאמריקאים בכל מקום הלכו ונעשו סובלניים יותר כלפי צורות שונות של ביטוי מיני, שלא לומר עסוקים בכך יתר על המידה.

___________________________

תרגום: מרב שמב

הפרק מתפרסם באדיבות הסופר

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"