ישראלי, דבר רוסית: העולים שרוצים שילדיהם ישמרו את השפה שעליה גדלו

הערב יורד על מחנה חג הסוכות בבית נחמיה. בכניסה לקמפינג הפרטי במושב שבמרכז הארץ כבר נישא ריח של בשר הנצלה על האש, ובפנים, בין אוהלי הנופשים לאוהל הגדול המשמש חדר אוכל, הורים וילדים מתכוננים למופע. הבמה מאולתרת והשחקנים הם גם הקהל. רובם יושבים על מחצלות או על מעקים, אבל יש גם כמה כיסאות מתקפלים, עבור הסבים והסבתות שבאו לבקר. המופע מוקדש לארצות המגרב, והמשתתפים — הורים יוצאי ברית המועצות, בני 30 ו–40 פלוס, וילדיהם שנולדו בישראל — לובשים פריטים אוריינטליים שונים. "יָה ניֶה משתתף", אומר לאמו נער ללא חולצה, עם צל של שפם המבצבץ מעל שפתו העליונה, וממשיך להסביר בהתלהבות, בערבוביה של רוסית ועברית, מדוע החליט לא להשתתף במופע.

"בין הילדים אנחנו מדברים בעיקר עברית, אבל כשיש משימות למשל, זה רק ברוסית", אומרות לי בעברית צחה האחיות מאיה ואיריס ליפשיץ, בנות 12 ו–9, ולאל פרי, בת 9. "כשאני במחנות האלה אני מרגישה במקום אחר", מעידה מאיה, תושבת קדימה, "כי בשכבה שלי אף אחד לא מדבר רוסית". ולאל מוסיפה: "לי אין בעיה עם הרוסית. בבית אני מדברת רוסית, אבל זה קצת שונה כשכולם מדברים רוסית". אחת הבנות גם מודה שבשכבה שלה אף אחד בכלל לא יודע שהיא דוברת רוסית.

"בבית אני לא מדבר בדרך כלל רוסית, אבל פה אני מדבר הרבה", אומר תום ואק, בן 12. חברו, בן פולונסקי, גם הוא בן 12, אומר שדווקא במחנה יוצא לו לדבר הרבה עברית עם החברים. הוא מדבר בדרך כלל רוסית בבית, אך תום מודה שהוריו פונים אליו רק ברוסית, ואילו הוא משיב להם בעברית.

כמו הסבים והסבתות, גם אני באתי לביקור קצר במחנה חג הסוכות של "שביל המשפחה" — מיזם שהוקם לפני שלוש שנים, ומנוהל בידי שלוש נשים: ולריה פרי, בת 40 ואם לשלושה, שסיימה דוקטורט לספרות צרפתית באוניברסיטת בר־אילן והחליטה להפוך את הפרויקט, שהתחיל כתחביב, לעיסוק המרכזי שלה; אולגה בירקו, בת 37, צלמת בוגרת בצלאל, מחנכת בשיטת ולדורף ואם לשניים; וטניה קרפין, מתכנתת בחברת היי־טק, העובדת במיזם בזמנה הפנוי. כל השלוש נשואות לגברים דוברי רוסית וזאת השפה שהן מדברות בביתן.

לדברי ולריה ואולגה, המודל של מחנות למבוגרים ולילדים נפוץ מאוד ברוסיה ובקרב דוברי רוסית בעולם. ולריה אומרת שהרעיון לארגן גרסה ישראלית של הפורמט נולד אצלה עוד כשבתה הגדולה — לאל — היתה תינוקת, בעיקר כבילוי עבור משפחתה וחבריה. כדי להיענות לביקוש הגובר, מפעילות הנשים מחנות בישראל בשני מועדים — בפסח ובחגי תשרי — ומחנה קיץ המתקיים מדי שנה בחו"ל. מחנה הקיץ האחרון, שנערך בלטביה, אירח כמאה הורים וילדים.

"כשהתחלנו, השאלה מדוע לא לעשות את זה בעברית בכלל לא היתה על הפרק עבורי", אומרת ולריה בשיחה משולשת עמה ועם אולגה בבית קפה בגבעתיים. "אני אפילו לא יכולה לומר אם חשבתי על זה או לא, זו פשוט לא היתה שאלה. בהמשך, כשחברים שלנו, דוברי עברית, התחילו להגיד: 'גם אנחנו רוצים, למה שלא תעשו את זה בעברית?' התחלנו לנסות לענות על השאלה הזאת. באותו רגע הבנתי שאני לא רוצה לעשות את זה בעברית, כי יצרנו סביבה שבה הרוסית חיה". ואולגה מוסיפה: "אני רוצה שלילדים שלי תהיה האפשרות לחיות את השפה הזאת, כי אחרת היא מאבדת כל משמעות. אפשר ללמוד 'קולטלקה (קציצה), רבוטה (עבודה) ועוד כמה מילים, וללמוד לדבר עם סבא ועם סבתא, וכולם יהיו מרוצים. יש משפחות שעבורן זה לא חשוב. אני מבינה שעבורי זו לא אופציה. מאוד חשוב לי שהילד ידבר רוסית. אבל עם זאת, ככל שהוא גדל וככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שאני לא רוצה שזו תהיה רוסית של זיכרונותַי. המטרה היא לא להראות לו את כל הסרטים הישנים ולקרוא לו את הספרים שאנחנו קראנו, אלא שהשפה תהיה בסיס להכרה של התרבות הענקית הזאת. באיזו מידה וכיצד הוא יעשה הזאת — זו כבר בחירה שלו".

כשאני שואלת אותן על קהל היעד של הפרויקט, הכולל בילוי משותף בקמפינג פרטי עם טבח ונסיעות ממושכות לחו"ל, אומרות ולריה ואולגה שמטרתן להפוך את המחנות לנגישים ככל האפשר. "אין לנו אנשים פנויים", הן אומרות, "יש הרבה הייטקיסטים, הרבה אנשי צבא. כולם עסוקים מאוד. מה שכנראה מאחד את האנשים האלה הוא ההבנה שצריך להשקיע בילדים ובמשפחה. לא תמיד יש לזה קורלציה עם כסף".

פאן טהור

"שביל המשפחה" הוא חלק מגל של יוזמות פרטיות שקמו בשנים האחרונות בקהילת דוברי הרוסית בישראל, שאחת ממטרותיהן היא לשמר את השפה הרוסית אצל הילדים. סביב היוזמות הללו מתקבצים גם עולים טריים שילדיהם הספיקו ללמוד רוסית עוד בארץ המוצא, אך הגרעין הקשה של המשתתפים הוא הורים שבעצמם הובאו לישראל בתור ילדים. הם גדלו בישראל והקימו כאן משפחות, וכעת הם מבקשים להעביר לילדיהם את השפה ואת התרבות, או לפחות חלק ממנה. מה שמייחד את המחנות של "שביל המשפחה", הן בנוף היוזמות העכשוויות והן על רקע המסורת שעליית שנות ה–90 הספיקה ליצור בישראל, הוא שלא עמדה מאחורי הקמתם שום יומרה חינוכית, אלא בילוי משותף של הורים וילדים — פאן טהור.

"לבת הגדולה שלי יש חברה שלא דיברה רוסית לפני שהתחלנו לנסוע למחנות", מספרת ולריה. "היא הבינה, היא יכלה לענות לסבתא, אבל לא יותר מזה. במחנה האחרון היא דיברה רוסית. היא התחילה גם ללמוד אותיות כדי לקרוא. יש עוד ילדים כאלה, שמתחילים לדבר יותר או לדבר טוב יותר בזכות המחנה". אולגה מספרת כי החברים שבנה הגדול רכש בזכות המחנות מדרבנים אותו לקרוא ברוסית. "את כל הספרים שמקובל לקרוא בכיתה שלו — 'הארי פוטר' ו'פרסי ג'קסון' — הוא כמובן קורא בעברית", היא אומרת, ומוסיפה שהיא גם מעודדת אותו לקרוא ספרים כאלה בעברית, כדי שיהיה לו נוח יותר לדבר עליהם עם חבריו. אבל קלאסיקות כמו "שרלוק הולמס", "שלושת המוסקטרים" או "רובינזון קרוזו", או ספרים חדשים שתורגמו בינתיים רק לרוסית, קורא בנה ברוסית. "יש בזה עניין שאפתני עבורו", היא מניחה. "הוא אוהב את העובדה שהוא יודע יותר, שהוא למד לקרוא אנגלית מהר יותר מילדים אחרים. הוא נהנה מכך שהוא יכול להבין מה כתוב אפילו אם זה בשפה זרה כלשהי, למשל אוקראינית. הוא אוהב את זה שיש לו יותר קלפים פתוחים".

עם הזמן, הרחיב "שביל המשפחה" את פעילותו, וכיום מארגן המיזם גם פסטיבלים משפחתיים יומיים בנושאים שונים. לא מזמן חברו שלוש הנשים לאתר בשפה הרוסית, וערכו תחרות תרגום מרוסית לעברית לילדים ולבני נוער. בסוף אוקטובר נערך במרכז לתרבות רוסית בתל אביב, הפועל בחסות השגרירות הרוסית, פסטיבל של יומיים לספרות ולדו־לשוניות תחת הכותרת "פרו צְ'טֶניֶה" (משחק מילים המשלב את המשמעויות "קריאה" ו"פרשנות").

"אנחנו לא בעניין של היבדלות ושל 'רק רוסית'", מדגישה ולריה. "יש לנו חברים דוברי עברית, הילדים שלנו חיים בסביבה דוברת עברית לחלוטין, והסיפור שלנו הוא לא רק לשמור על השפה הרוסית, אלא להפוך את הילדים לדו־לשוניים".

אני עצמי בת 37. לישראל עליתי ב–1990, כילדה. אני לא חושבת שבחוג החברים דוברי רוסית שלי יש הורים לילדים קטנים שנושא השפה אינו מטריד אותם, או לכל הפחות אינו מעסיק אותם. אני אמא לשני ילדים, בת שבע ובן שלוש. עם הגדולה נקטנו מדיניות רוסית קלאסית: עד גיל שנתיים היא היתה עם מטפלת דוברת רוסית, ואחר כך, עד גיל ארבע, למדה בגן רוסי. למעשה, הילדה הצברית שלי התחילה ללמוד עברית רק בגיל ארבע. קל זה לא היה — היא שתקה במשך כמעט שנה בגן העירייה הראשון שהיא פקדה. עכשיו, בכיתה ב', ולמרות שנדמה לי שאוצר המילים שלה ברוסית עדיין עשיר יותר, היא מעדיפה לדבר איתנו רוב הזמן בעברית, ואנחנו ויתרנו על ההפצרות לדבר רוסית בבית. את הקטן החלטנו לשלוח ישר למשפחתון שבו ישמע רק עברית — כדי שלא ירגיש מהגר בארצו, אבל גם מפני ששמענו שזה יותר טוב לדו־לשוניות. בסוף הוא לא דיבר בכלל עד גיל שנתיים, וגם עכשיו אומר מעט מאוד, בערבוביה חסרת פשר של שתי השפות שאמורות להיות לו שפות אם.

את הכתבה הזאת החלטתי לכתוב כמעשה של אקטיביזם. כבת לאחת הקהילות הגדולות בישראל ששומרת לעת עתה על שפתה, אני חושבת שישנו צורך קריטי שמערכת החינוך הפורמלית, הממלכתית, תכיר בחשיבות שימור שפות המורשת של קהילות שונות בישראל. משימה חשובה לא פחות בעיני היא הטמעה של לימוד יסודי ומעמיק של השפות המדוברות בישראל בקרב ילדים שאינם שייכים לקהילות מיעוט. ברור שהבכורה צריכה להינתן לערבית, שעליה להפוך למקצוע חובה בבית הספר היסודי, ושהוראתה צריכה להיות איכותית ומשמעותית. אבל גם שפות כמו רוסית, אמהרית וצרפתית צריכות לקבל מקום של כבוד עוד בבית הספר היסודי, לפי מודלים המוכרים היטב בעולם המערבי.

תבוסת הצרפתית

החינוך הדו־לשוני בישראל נמצא בחיתוליו. את בתי הספר המגדירים עצמם כדו־לשוניים ניתן למנות על אצבעות כף יד אחת. כולם, מלבד אחד, פרטיים. יש כמה פרויקטים, המיועדים בעיקר לילדי דיפלומטים או לאזרחים זרים ברילוקיישן, שההוראה בהם מתקיימת באנגלית או בצרפתית, אבל הרוב המוחלט של בתי הספר הדו־לשוניים הוא עברי־ערבי, מבית היוצר של עמותת "יד ביד". לדברי פרופ' שרון ערמון־לוטם, פסיכו־בלשנית מאוניברסיטת בר־אילן, בתי הספר האלה בעיקר מיועדים ליצור דיאלוג בין־תרבותי. "יש שם פחות דגש על הדו־לשוניות", היא אומרת, "ואם מסתכלים על יוצאי המערכות האלה, אז הילדים דוברי הערבית אכן יודעים עברית טוב יותר — אבל אצל הילדים דוברי העברית, הערבית היא פחותה". ערמון־לוטם מסבירה את הפער בכך שמבחינת הילדים הערבים והוריהם, ללימוד העברית יש ערך חברתי־כלכלי, בעוד ההורים דוברי העברית ששולחים את ילדיהם לבתי הספר הדו־לשוניים מונעים בעיקר מאידיאולוגיה.

"לילדים דוברי רוסית יש יותר מוטיבציה ללמוד עברית מאשר לילדים דוברי אנגלית", מסבירה ערמון־לוטם. "בקונטקסט הישראלי של היום, עבור האוכלוסייה הרוסית עברית היא מפתח להשתלבות חברתית־כלכלית. עבור דוברי האנגלית, האנגלית שלהם יכולה לסדר אותם לא רע. ללימוד העברית עבורם יש פן אידיאולוגי, אבל פחות חשיבות חברתית. יש הקבלה בין זה לבין מה שקורה בבתי הספר הדו־לשוניים עם הערבית".

לימודי רוסית קיימים במערכת החינוך הפורמלית, והם הפכו עם השנים לחלק משמעותי בלימודי השפות הזרות בבתי הספר הממלכתיים — במגמה שמצביעה על ביקוש גבוה מחד גיסא, ועל מצבה העגום של הוראת השפות האחרות מאידך גיסא. כ–5,500 תלמידים לומדים בשנת הלימודים הנוכחית רוסית כשפה זרה שנייה, בכ–130 חטיבות ביניים ותיכונים ברחבי הארץ. מתוכם ייגשו לבגרות ברוסית כ–1,150 תלמידים. כמעט כל מי שמתחיל ללמוד רוסית בכיתה ז' ייגש בתיכון לבחינת הבגרות בשפה, וזאת בניגוד לשיעור הנמוך יחסית של הנבחנים בערבית מקרב התלמידים שנחשפו לשפה בחטיבת הביניים. למעשה, הרוסית הפכה השנה לשפה השנייה במספר הנבחנים לבגרות, אחרי ערבית (כ–2,500 נבחנים בשנה), אך לפני צרפתית (פחות מאלף נבחנים).

הוראת הרוסית בבתי הספר נתקלת בכמה מכשולים: לא מעט מנהלים מתנגדים נחרצות לרעיון, ומונעים מתלמידיהם את האפשרות ללמוד רוסית. מנגד, גם כשיש ביקוש מצד המנהלים, המערכת נתקלת לפעמים במחסור במורים: מורים רבים לרוסית שעלו לישראל בשנות ה–90 יוצאים בימים אלה לפנסיה, וקשה לאתר להם מחליפים. יתר על כן, מעמדה הרשמי של הרוסית במערכת החינוך רעוע מאוד: על פי כללים שנקבעו בעבר ומעולם לא שונו, לימודי השפה מיועדים רק לעולים חדשים, למרות שבפועל לומדים אותה בעיקר ישראלים צברים. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שרוב הילדים במערכת החינוך בישראל נחשפים לראשונה לשפה זרה (שאינה אנגלית) רק בחטיבת הביניים — אחרי שרבים מהם הפסידו שנים קריטיות ללימוד ופיתוח השפה.

מלחמת השפות

החינוך הדו־לשוני פורח בעשורים האחרונים במדינות מערביות רבות, בין אם הן קולטות מהגרים או מבוססות זה שנים על קהילות רב־לשוניות. בגרמניה, לדוגמה, החל החינוך הדו־לשוני להתפשט בבתי הספר בשנות ה–70 בעקבות הסכם לשיתוף פעולה שעליו חתמה המדינה עם צרפת השכנה. כיום פועלים במדינה כ–600 בתי ספר דו־לשוניים, 150 מהם יסודיים, והם מלמדים באיטלקית, בספרדית או בטורקית. בקנדה אימצה הממשלה מדיניות רשמית של דו־לשוניות כבר לפני 50 שנה, והיא מעודדת תוכניות שונות של לימוד צרפתית החל מבית הספר היסודי באזורים דוברי האנגלית. חלק מבתי הספר מציעים מודל של "צלילה אל תוך שפה" (immersion), שבו הילדים מוקפים כל היום בצרפתית ולומדים איתה חלק ניכר מהמקצועות הכלליים, ומסגרות אחרות מציעות לימודים מוגברים של צרפתית כשפה שנייה. אך למרות העידוד הממשלתי, המאמצים להפוך את דוברי האנגלית, הנמנים עם רוב תושבי קנדה, לדו־לשוניים, לא הניבו תוצאות מרשימות: לפי הסוכנות הממשלתית לסטטיסטיקה, שיעור הדו־לשוניים במדינה אפילו הצטמצם מעט בעשור הקודם.

בארצות הברית נמצא החינוך הדו־לשוני בלב מחלוקת חריפה זה שנים. במדינה פועלים בתי ספר ציבוריים דו־לשוניים שבהם לומדים עברית (המוכר שבהם, "סלע", נמצא בשכונת עוני בוושינגטון, וניתן לפגוש בו ילדים אפרו־אמריקאים, שטרם הגעתם לבית הספר לא היה למשפחתם כל קשר לשפה העברית). ישנם גם בתי ספר שבהם הילדים "מוצפים" ברוסית, בגרמנית או במנדרינית, ותוכניות חינוכיות שונות אף מנסות להחיות את שפות האמריקאים הילידים. אך השפה השנייה הנפוצה ביותר בבתי ספר דו־לשוניים בארצות הברית היא ספרדית. למעשה, התפתחות החינוך הדו־לשוני באמריקה התאפשרה לא מעט בזכות הישגי מאבק ההיספנים נגד האפליה בשנות ה–60, כחלק מתנועת זכויות האזרח. בשנת 1968 אושר חוק החינוך הדו־לשוני, שעודד לשלב את שפת האם של ילדים יוצאי קהילות מהגרים מוחלשות בחינוכם.

בשנים שלאחר מכן התפתח החינוך הדו־לשוני במדינות שונות בארצות הברית והתעצם, אך גם ספג ביקורת ומהלומות, שהתחזקו בשנות ה–90. בשנת 1998 נאסר החינוך הדו־לשוני בבתי ספר ציבוריים בקליפורניה, ואחר כך נאסר גם באריזונה ובמסצ'וסטס. בתחילת שנות ה–2000 אימץ ממשלו של ג'ורג' וו. בוש חוק חינוך חדש, שביטל למעשה את חוק החינוך הדו־לשוני והציב דרישות שעודדו הוראה באנגלית בלבד. בשנים האחרונות התהפכה המגמה: ממשל אובמה החליף את החוק בחוק אחר, וקליפורניה ומסצ'וסטס ביטלו את ההגבלות על החינוך הדו־לשוני. כך או כך, לפי נתוני המרכז לבלשנות יישומית בארצות הברית (CAL), מספר בתי הספר המציעים "צלילה" לשפה זרה גדל מאז תחילת שנות ה–70 מבודדים לקרוב לכ–450 בשנת 2011.

המחלוקת סביב החינוך הדו־לשוני באמריקה אינה מסתיימת בשאלה אם לימודים בשתי שפות מאפשרים למהגרים לשפר את הישגיהם בלימודים. זהו ויכוח אידיאולוגי, הנוגע בדילמות הרגישות ביותר של הדמוקרטיות המערביות — ריכוזיות מול ביזור סמכויות, והשרשה של תרבות־דגל אל מול רב־תרבותיות. בישראל, שמלחמת השפות והסיסמה "יהודי, דבר עברית!" עדיין טבועות בדנ"א שלה, ושאידיאולוגיית כור ההיתוך עוד זורמת בעורקיהם של רבים מאזרחיה ופקידיה, קשה לדמיין כרגע חינוך דו־לשוני מובנה במערכת החינוך הממלכתית.

הכל נשאר בקהילה

חינוך הילדים בפרט, והשכלה בכלל, היו ונותרו ציפור הנפש של קהילת דוברי הרוסית בישראל. זו מורשת של 70 שנות יהדות בברית המועצות, שעבורה ההצטיינות המקצועית היתה דרך המלך לאינטגרציה. ירושה נוספת שקיבלו היהודים הרוסים ממולדתם, לטוב ולרע, היא חוסר האמון המובנה במוסדות המדינה וביכולתו של האזרח הקטן לבוא בדרישות אל המנגנון הביורוקרטי.

הפעילות החינוכית של העולים בישראל נשענה מלכתחילה על יוזמה פרטית וניזונה מהעניין הפנימי שהנושא עורר בקהילה. הכל התחיל בעמותת "מופת" (ראשי תיבות של מתמטיקה, פיזיקה ותרבות) שקמה בתחילת שנות ה–90 ביוזמת המחנך והפיזיקאי יעקב מוזגנוב. "מופת", שכיום מוכרת בעיקר בזכות בית הספר שנקרא על שמה בתל אביב, קמה כמעין רשת תמיכה משולשת: למורים עולים שלא היתה להם תקווה למצוא עבודה בארצם החדשה; להורים שדאגו לחינוך ילדיהם; ולילדים עצמם, ששאפו להיפגש עם מהגרים כמוהם. עם הזמן שינתה העמותה את פניה, אומצה בידי מערכת החינוך הפורמלית — ועברה ללמד בעברית. תחת מטרייתה קמו בבתי הספר הממלכתיים כיתות ללימודים מוגברים במתמטיקה, בפיזיקה ובאנגלית. במקביל, במקומות רבים בארץ ממשיכים לפעול גם מרכזי ההעשרה — חוגים פרטיים של מתמטיקה, פיזיקה, אנגלית וגם רוסית. אבל גם במרכזי ההעשרה, פרט לשיעורי הרוסית, ההוראה מתקיימת בעברית בלבד.

מופת אמנם ידועה כחלוצת החינוך ה"רוסי" הבלתי־פורמלי בישראל, אבל לצדה ואחריה קמו מיזמים רבים אחרים, שרבים מהם שומרים על הגחלת של השפה הרוסית. רשת איגום (ארגון מורים עולים), לדוגמה, שנוסדה גם היא בתחילת שנות ה–90, מפעילה כיום מרכזי העשרה בשעות אחר הצהריים וגני ילדים פרטיים ברחבי הארץ, שהלימודים בהם, לפי אתר האינטרנט של הארגון, מתקיימים בשתי שפות — עברית ורוסית. זו רק טיפה בים של חוגים, קבוצות לימוד, גני ילדים פרטיים ומסגרות נוספות, כולם על טהרת היזמות הפרטית שפועלת בתוך הקהילה, לרוב ברוסית (או ברוסית ובעברית במקביל). על אף ההיצע הרב, לכולן נמצא ביקוש.

הכל חוץ מגטו

זויה גמבורג, בת 58, ובתה, מאשה גמבורג, בת 36, עלו לישראל מלטביה ב–1990. היום, כמעט שלושה עשורים לאחר מכן, הן מגלמות שני דורות של מחנכות לילדים דוברי רוסית. זויה, מורה לשפה ולספרות רוסית, החלה ללמד בבית הספר שבח מופת בתל אביב מיד עם הקמתו. בית הספר, שאינו קשור כיום לעמותת מופת אך הפך לסמל של המותג, אירח תחילה קבוצות של בני נוער שבאו לחוגי העשרה, ובשנת 1993 קלט כמה כיתות של דוברי רוסית. במהרה הוא הפך מבית ספר מקצועי לבית ספר עיוני המלמד פיזיקה, כימיה וביולוגיה, ומכין תלמידים לבגרות בשפה הרוסית.

במשך שנים רבות היה שבח מופת בית ספר דו־לשוני הלכה למעשה. "בשנת 1993 רוב הילדים היו עולים שרק באו לא מזמן", מספרת זויה. "הם קראו וכתבו ברוסית, והרמה היתה גבוהה. הבגרות כללה בזמנו בחינה רצינית מאוד ברוסית ובספרות. הם כתבו חיבורים על יצירות ספרות. היום הם נבחנים על רוסית כשפה זרה, ובספרות נבחנים רק תלמידים שנמצאים פחות משלוש שנים בארץ".

לדבריה, בתחילת דרכו של בית הספר היו מקרים שבהם שיעור שנערך באופן רשמי בעברית התנהל בפועל עם תרגום סימולטני לרוסית, כיוון שהתלמידים התקשו להבין מונחים ספציפיים רבים. גם המורים חשו יותר בנוח להסביר את החומר בשפתם. "האולפן שלנו מאוד חכם, ואת כל מקצועות הרוח התלמידים לומדים בשנה הראשונה שלו. אם הם לומדים על מדינות טוטליטריות בהיסטוריה, מסבירים להם את החומר ברוסית, אבל מתרגמים להם חלק מהדברים, ואחר כך, לאט לאט, מתחילים לתת להם גם טקסטים בעברית. גם ספרות הם לומדים בעצם בשתי השפות — תחילה מסבירים להם הכל על ביאליק, על לאה גולדברג או על אנטיגונה ברוסית, ואחר כך — בעברית".

גם מאשה, אחרי לימודים קצרים בגימנסיה הרצליה, עברה ללמוד בתיכון שבח מופת. "היה שם סיפור של אינטגרציה", היא מספרת על התיכון הראשון שבו למדה. "כל החבר'ה של רמת אביב הכירו זה את זה, וגם לחבר'ה מדרום תל אביב היתה חבורה סגורה משלהם. אני לא בדיוק השתלבתי, והסתובבתי באופן מאוד נחמד עם עצמי".

בעלה של זויה — אביה של מאשה — היה יבגני גמבורג, השחקן המנוח של תיאטרון גשר. חיי הנערה המתבגרת נסבו סביב התיאטרון והיא גם שיחקה בהצגה "אדם בן כלב", שבגינה הפסידה כמה ימי לימודים והתעמתה עם ההנהלה. העימות הזה נתן תמריץ נוסף להחלטה להעביר את מאשה לבית הספר שבו עבדה אמה.

אנחנו יושבות בבית קפה בתל אביב, כמה מאות מטרים מבית הספר. רוב המלצרים דוברי רוסית. אני שואלת את מאשה אם הלימודים בתיכון הכי רוסי בישראל לא השפיעו לרעה על העברית שלה. "אני בין הבודדים שעליהם זה לא השפיע", היא אומרת. "אני לא מאלה שספגו יותר מדי תרבות ושפה רוסית ואיבדו את העברית. אצלי הכל הסתדר יופי. היה לי מדהים בצבא, יש לי חברים שונים (דוברי עברית ודוברי רוסית — ל.ר.), ויצא לי לטעום היטב משתי התרבויות".

כיום, מאשה מנהלת בעצמה גימנסיה בתל אביב. "גימנסיה מס' 1" היא מיזם לחינוך בלתי־פורמלי שהוקם תחילה בלונדון על ידי יוליה דסיאטניקוב, ישראלית לשעבר יוצאת רוסיה. היום זו אימפריה בינלאומית, עם סניפים בפריז, בתל אביב, במוסקבה, בסנט פטרסבורג ובריגה. בתל אביב מתקיימים הלימודים, המיועדים לגילי 3 עד 10, בימי שישי אחר הצהריים. המחיר — כ–1,500 שקל בחודש — לצד ראיונות קבלה ומיקום בסמינר הקיבוצים, הופכים את הגימנסיה לתענוג שרק חוג מוגבל של הורים וילדים יכולים ליהנות ממנו. "המטרה שלנו היא לעשות לילדים יום מעניין בתחומים שונים — אמנות מעניינת, מוזיקה מעניינת, דרמה מעניינת, מתמטיקה מעניינת, מדעים מדויקים וכמובן רוסית", אומרת מאשה. "וכל זה בצורת משחק. אנחנו רוצים שלמרות הכל, הילדים ילמדו לדבר נכון וילמדו לכתוב ולקרוא, כי לדבר הם מדברים גם ככה. אנחנו מלמדים גם את זה בהדרגה, כי אנחנו רוצים שהשפה שלהם תהיה שלמה".

"אנחנו מדברים ברוסית גם בשיעורים וגם בהפסקות", היא מספרת. "במקרים נדירים, אם צריך, אנחנו מתרגמים משהו בשקט, אבל משתדלים שלא לעשות את זה כדי שעדיין תהיה צלילה אל תוך הרוסית. הילדים מבינים מהר מאוד שבימי שישי מדברים רוסית, ואפילו כשהם הולכים אחר כך לטייל בגינה, הם ממשיכים לדבר רוסית, וזה מגניב מאוד". לעומת פרויקטים כמו שבח מופת ואיגום, בגימנסיה מלמדים — בהגדרה — מורים לא־מקצועיים, והשאיפה היא שכל מורה יהיה מומחה בתחומו. אמן ילמד את הילדים אמנות ומתמטיקאי יגלה להם את רזי המספרים. הילדים גם מקבלים שיעורי בית בכל מקצוע מדי שבוע ועל ההורים מוטל לסייע להם במשימה.

"גם פעם וגם היום יש אנשים שחושבים שהשפה הרוסית והשמירה עליה מזיקות באיזשהו מובן להשתלבות בחברה הישראלית וללימוד העברית", אומרת זויה. "חושבים שהיא מרחיקה את הילד, ומכניסה אותו ל..." ומאשה מתערבת ומשלימה: "גטו רוסי". "כן, משהו כזה, אני לא אוהבת את המילה הזאת", אומרת אמה. "היו לנו דיונים ארוכים עם המורה לספרות בבית הספר שלנו, שבהתחלה התנגד נחרצות לכך שאנחנו בכלל מלמדים רוסית. 'למה?' הוא שאל 'למה?' זה מפריע להם'". אחר כך, לדבריהן, הוא ראה שהתלמידים עוברים בהצלחה את בחינות הבגרות, ושהכל בסך הכל בסדר — ושינה את דעתו".

"הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם זה מועיל או מזיק", אומרת זויה. "ובכל זאת אני חושבת שאסור לוותר על מה שאנחנו מכנים 'שפת האם'. גם ילדים שלא קוראים ולא כותבים עדיין חושבים שרוסית היא שפתם. 'זו שפת האם שלי', הם אומרים. ככה זה, למרות הכל. ואם זה ככה, אז למה שרמת השפה כבר לא תהיה גבוהה? כבר מ–1993, מדי שנה, הרכזת החינוכית שלנו היתה אומרת לי: 'עוד שנה וזה ייגמר'. והנה, עברו 25 שנה וזה קיים".

הזרוע הארוכה של פוטין

למרות האהבה העזה של זויה לרוסית, ולמרות אמונתה שהיא עוסקת בהפצת ידע והשכלה, כשהיא נשאלת מה דעתה על מיסוד לימודי הרוסית כשפה שנייה בחלק מבתי הספר, או על הדרישה להקים בתי ספר דו־לשוניים, היא משיבה שזה מיותר. "יש מדינה גדולה שבה הרוסית היא שפה רשמית, וזה מספיק".

אני לא מדברת על שפה רשמית.

"בשביל מה? נדמה לי שהיוזמות (הפרטיות — ל.ר.) האלה מספיקות. רוסית היא בכל זאת עניין אישי. אם כבר עושים רוסית, אז חייבים גם אמהרית, וספרדית". מאשה מוסיפה: "השאלה היא איך יקבלו את זה". זויה משיבה: "זה ייתפס כזרוע של מוסקבה", ומאשה אומרת: "זה יכול להיתפס בצורה לא נכונה, וזה גם ככה נושא מורכב. כל הסיפור עם השפה הרוסית וילדים הוא מסובך, כל הדעות הקדומות והסטיגמות קיימות, והן צצות בכל שנה מחדש. לכן בכל זאת נוח יותר שזה יהיה קטן, קאמרי. אבל אם כבר עושים את זה, צריך לעשות את זה חכם".

מקור הבקיא בתוכניות הלימוד אומר כי במשרד החינוך מתאמצים לכתוב את ספרי הלימוד ברוסית באופן עצמאי, מבלי להיעזר במוסקבה.

ואף על פי כן, החששות שמביעות זויה ומאשה אינם בלתי מבוססים: מעבר לסטיגמות השליליות שדבקו בעלייה הרוסית של שנות ה–90, שרבים בקהילה עדיין חווים אותן על בשרם, גם בקרב דוברי הרוסית יש חילוקי דעות מרים סביב זהותה וצביונה של הקהילה. המצב הפוליטי ברוסיה, הסכסוך עם אוקראינה והאחיזה הלופתת של מעצמת פוטין בעולם ובמזרח התיכון, רק מוסיפים שמן למדורה. תיאוריות קונספירציה בדבר ניסיונותיה של רוסיה להשפיע על דעת הקהל בישראל צצות ללא הרף. קמפיין סר טעם שהריץ השנה ערוץ 9, תחת הסיסמה "אנחנו רוסים", עורר זעם ברשתות החברתיות והורד בבושת פנים.

המרכז לתרבות רוסיה, שאחת ממטרותיו הרשמיות היא לקדם את מעמד השפה הרוסית בישראל, תומך גם במצעדים ובחגיגות לרגל יום הניצחון הרוסי על הנאצים. אלה הפכו בשנים האחרונות מזוהים בעיני רבים עם שכתוב ההיסטוריה ועם הניסיונות להאדיר את שמה של רוסיה על חשבון שאר העולם. המרכז אמנם מקיים חוגים, אירועים ותחרויות שנועדו לשמר את השפה הרוסית בקרב בני נוער, אך תפיסתו — המוצדקת — כזרוע של הקרמלין, פוגעת קשות במוניטין שלו. ולריה פרי ואולגה בירקו, שהחליטו לקיים את פסטיבל הדו־לשוניות שלהן במרכז הזה, יודעות היטב שחלק מקהל היעד לא יגיע אל האירוע בשל תדמיתו של המקום וההקשר הפוליטי שלו.

"ככל שהמדינה תפתח את החינוך הרב־לשוני, כולנו נרוויח", אומרת שרון ערמון־לוטם. "אני לא רואה את זה ככלי לסגרגציה של קהילה כזו או אחרת, אלא ככלי להשכלה של ילדים". לדבריה, "לגדול במסגרת לימודית שבה דוברים שתי שפות, אם זה נעשה נכון, לא עושה שום נזק. כמו כל העשרה אחרת, זה רק יכול להביא תועלת. אם היו אומרים שיהיו בתי ספר שבהם אפשר יהיה ללמוד אנגלית ועברית, רוסית ועברית או עברית וערבית או כל שילוב אחר, מערכת החינוך היתה רק מרוויחה מזה. אבל זה כפוף לכך שמערכת החינוך תהיה פתוחה לפלורליזם תרבותי, ולרעיון שהורים יכולים לבחור את המקום שבו יתחנכו ילדיהם".

עם זאת, היא אומרת שהניסיון בקהילות מהגרים בעולם מלמד כי הדור השלישי להגירה — ילדיהם של ילדי המהגרים, שנולדו בארץ הקולטת — כבר אינם דוברים את שפת המורשת. לעתים מה שבולם את השיכחה הוא המשך זרם ההגירה, כמו בקהילת ההיספנים בארצות הברית, אך לעתים התהליך מסתיים כבר בדור השני. כך למשל קורה בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל, שהדור הצעיר שלה כמעט שאינו דו־לשוני. בקהילת דוברי הרוסית, לדבריה, המצב מגוון יותר, ותלוי בין השאר בצפיפות האוכלוסייה דוברת השפה במקומות שונים בארץ.

בינתיים, ממשיכה הקהילה הרוסית בישראל במירוץ נגד השעון. נשים כמו ולריה פרי, אולגה בירקו וזויה ומאשה גמבורג נוטעות בנפשות הישראלים הצעירים זרעים של אהבה לתרבות קרובה־רחוקה, ומאמינות בדרכן. בינתיים, הן סומכות רק על עצמן.