"הייתי רוצה לספר לה שרובי ואני בבית הנשיא": נחמה ריבלין נזכרת באמה

פורסם לראשונה ב-2.3.2016

לכבוד יום האשה הבינלאומי אני כותבת על אמא שלי, דרורה קיילה שולמן, שהיתה חלוצה ובזכותה אני נושאת עיני בהערצה לכל החלוצות שהגיעו לפלשתינה־א"י על מנת להקים כאן מדינה, שכשהגיעו לכאן היתה בגדר חלום.

השפה העברית עבור אמי היתה יותר משפה לתקשר בה, היא היתה משאת נפש וזהות. היא למדה עברית בבית הוריה בבילזורקה (אוקראינה) ושיננה אותה עד שהכירה אותה על בוריה. אם הייתי כותבת מילה בשגיאת כתיב היא היתה מזדעזעת.

בשנת 1925 כשהיא בת 20 היא קיבלה אישור כניסה לארץ־ישראל ויחד עם בני עיירתה התחילה דרך חלוצית שבה הגשימה חלום להיות חקלאית ולעבוד את האדמה שכל־כך היתה קשורה אליה.

היא השאירה מאחוריה את כל משפחתה — אחיותיה ואחיה וגם אביה. אמה כבר נפטרה. היא תמיד היתה נזכרת בארגז שאביה הכין עבורה ובו כלי יודאיקה, הפנינים של אמא שלה ו״הפרנה״ — שמיכת הוך. היא השאירה את הארגז בעיר חדרה וכשחזרה לאסוף אותו גילתה שהכל נגנב ונשארה רק השמיכה.

בתחילת דרכה היתה במשק פועלות בעמק, ומאוחר יותר, לאחר שנישאה לאבי שעבד בנהריים, היו בין מקימי מושב חרות שבגוש תל מונד. לרוע מזלה אבי נפטר בגיל 45 והיא נשארה אלמנה במושב, אך המשיכה להחזיק את המשק. היו לה פרדס, פרות ועופות. אני הייתי ילדה קטנה ואני זוכרת אותה עובדת קשה ונלחמת כלביאה על הזכות להיות עובדת אדמה, עם כל הקשיים האובייקטיביים שקשורים בבחירה באורח חיים כל כך תובעני. היא מעולם לא שקעה בחובות — הישג לא פשוט במושב שיתופי.

בנוסף לעבודת היום־יום הקשה, שבה היא נעזרה בפועלים, היא היתה אשה תרבותית שתמיד קראה והתגאתה שהיא זוכרת שירים ברוסית. כשהתבגרה וכבר לא יכלה לעבוד במשק היא טיפחה את החצר שסביב הבית, שהיה מוקף בפרחים, צמחי תבלין וירקות (בעונה!). סביב כל גומת עץ היא זרעה שמיר, פטרוזיליה וצנוניות. כשהדשא שלה צמח מעל לגובה שהשביע את רצונה היא היתה ״מנג׳סת״ לנכד שלה, רון, לבוא לגזום אותו בהקדם. כשכבר היתה מבוגרת מאוד נעזרה בגיסי ואחותי שגרו במושב, אבל ידעה בדיוק מה קורה במשק שלה. היינו מעדכנים אותה: "יש לך עכשיו שלושה תאילנדים במשק", והיא היתה מתקנת אותנו: ״שניים״. התברר שבאמת צדקה.

• אשת הנשיא ריבלין בפתיחת המוזיאון בסכנין: "זהו מקום מהפכני שיפגיש יהודים וערבים"
• הצניעות של בני הזוג ריבלין: הצגה ריקה מתוכן כקונטרה לזוג נתניהו
• ראובן ריבלין נבחר לנשיא הבא של ישראל

בימיה האחרונים דימיינה שהמים זורמים בפרדס באין מפריע.

בתור ירושלמים היתה לנו הפריבליגיה לבלות את החופשות מבית הספר אצל אמי. חודש שלם רבצנו במושב, אני וילדי. היינו נוסעים כל יום לים וחוזרים לביתה מכוסים בחול ובכתמי זפת, ואחרי מקלחת נהנינו מארוחת צהריים של בית ובתפריט "לכל אחד מה שהוא אוהב". את טעמן של קציצות העוף הטריות שהכינה לא הצלחתי לשחזר עד היום.

כשחזרנו לירושלים תמיד דאגה לצייד אותנו בפירות המשק העונתיים. שנים אחרי לכתה לא הייתי מסוגלת לקנות לימון בסופרמרקט, כי לימון צריך לקטוף מהעץ. ובכלל לימון שקונים אין לו אותו הטעם.

מאחר שהיא הגיעה מאוקראינה לבדה וכל משפחתה נספתה בשואה, היא האשימה את עצמה מדי פעם והיתה אומרת בצער: "כולם דאגו להביא את המשפחה שלהם לכאן ורק אני חשבתי שיהיה להם קשה כי הם היו מפונקים".

לחשוב היום על מה שעברו החלוצות והחלוצים החזקים והגיבורים האלו נותן הרבה כוח להאמין ולפעול שיהיה כאן טוב.

הייתי רוצה לדבר איתה ולספר לה שרובי ואני בבית הנשיא, אני בטוחה שזה היה משמח אותה עד לב השמים. היא היתה מזדקפת ומרביצה חיוך שכולו הבעת אושר אדיר.

_____________________________________________________

הצצה לראיון של וָרוָרה וולטרס עם נחמה ריבלין:

_____________________________________________________

אני זוכרת ומזכירה את כל הנשים מאז וגם את הגברים: את כל בנות ובני העיר שלה שהקימו את כפר ויתקין, צופית, נתניה וכפר חוגלה והיו לה כאחיות וכאחים.

את המשוררות של התקופה ההיא: רחל, לאה גולדברג, אסתר ראב ויוכבד בת מרים שהשאירו אחריהן שירים שמספרים את הסיפור של בנות דורן.

ובהזדמנות זו מצדיעה גם לנשים הערביות בנות דורה של אמי, שהיו קשורות לאדמה וטיפחו אותה, שגידלו את ילדיהן באהבה, ממש כמו האמהות שלנו.

בכל פעם שאני קוראת טור של סייד קשוע על אמו אני חושבת בלבי שזהו טור שכמו נכתב על אמא שלי.