הם לא הורגים את כולם. מישהו חייב להישאר בחיים כדי לספר

הגבר האילם שנחתך במצ'טה רק כדי לשמוע את זעקותיו, הילדה שנחנקה בשרשרת הצלב שעל צווארה, וזו שנמחצה על גזע עץ בכניסה לכפר. ברנאר־אנרי לוי נסע לניגריה כדי לתעד את הטבח שמבצעים המוסלמים בנוצרים

סכסוך ניגריה פולאני
נשים ניגריות מתפללות בכנסייה, באזור שבו נהרגו בשנה שעברה כ– 2,000 נוצריםצילום: LUIS TATO / AFP
ברנאר אנרי לוי
ברנאר אנרי לוי
ברנאר אנרי לוי
ברנאר אנרי לוי

מי שהסב את תשומת לבי לפולאניםׁ (FULA) היה נוצרי־פנטקוסטי ניגרי. הוא מנהל אגודה שקוראת לקירוב בין שתי קהילות, הנוצרית והמוסלמית, שחולקות ביניהן את הארץ. הוא בן 36, מעדיף להישאר בעילום שם מסיבות הנוגעות לביטחונו ובהופעתו יש משהו שמזכיר את האלגנטיות האירונית והקלילה של ברק אובמה.

"אתה מכיר את הפולאנים?" שאל אותי בפגישתנו הראשונה, באנגלית רהוטה ומתנגנת מעט, אופיינית לאליטה הניגרית. רשמית מדובר ברועים בני שושלות סאהליות שההתחממות הגלובלית הבריחה אותם ואת עדריהם דרומה, בחיפוש אחר כרי מרעה ירוקים. במציאות הם איסלאמים מסוג חדש, שקשורים בדרך כזו או אחרת לבוקו חראם.

אינדקס הטרור העולמי מציב אותם במקום הרביעי בעולם, אחרי דאעש, טליבאן וכמובן, בוקו חראם — התנועות הג'יהאדיסטיות הרצחניות ביותר. הם טובחים בנוצרים בזעם ובקנה מידה שאפילו הנוצרים במזרח לא הכירו. אם אינכם מאמינים לי, בואו. אני מפציר בכם. היו אתם השופטים. בואו.

יצאתי לניגריה. נסעתי לגודוגודו במדינת קאדונה, שם צילמתי את עדותה של צעירה אוונגליסטית יפהפייה, ג'ומאי ויקטור. אחת מזרועותיה נקטעה, אולם יציבתה האלכסונית משהו אינה חושפת את מצבה, לפחות לא מיד. לדבריה, זה היה ב–15 ביולי. הפולאנים הופיעו לפתע, רכובים על אופנועים ארוכי מושב, שלושה על כל אופנוע, צועקים אללה אכבר. הם הציתו את הבתים והרגו את ארבעת ילדיה לנגד עיניה. כשהגיע תורה התברר להם שהיא בהריון, והמצב הוביל לדיון. אחדים לא רצו לחזות בשיסוף בטנה, ולכן הסתפקו בקטיעת זרועה במצ'טה, כפי שעושים הקצבים. הם החלו באצבעות, עברו לכף היד, לאמה ולכל השאר. האחרון בקבוצה הלין על שלא נותר לו מה לקטוע. היא סיפרה הכל במהירות. ללא כעס, בעיניים מוסטות, כאילו איבדה את פניה עם זרועה. ראש הכפר שתירגם את דבריה נשנק. כשהפסיקה לדבר, דמעה זלגה על לחיו.

שוטר ניגרי בבית הרוס אחרי התקפה פולאניתצילום: LUIS TATO / AFP

"יש יותר מדי נוצרים בלאגוס", אומר עבדאללה. "אתה אומר נוצרים, אבל מבחינתנו הם בוגדים. הם אימצו את דתם של הלבנים. אין כאן מקום לידידי הלבנים, למי שאינם טהורים"

המשכתי צפונה, לאדאן בירת קאגורו, שם הקלטתי את סיפורה של אישה אחרת, לינדיה דוויד, שנמלטה מטבח אחר. באותו בוקר של 15 במארס נפוצו שמועות שהפאלונים מסתובבים באזור. בעוד היא מתייפה לקראת ההליכה לכנסייה, טיפס בעלה עם גברים נוספים לגבעות כדי להשקיף על האזור, לא לפני שביקש ממנה לרוץ לאחותה בכפר הסמוך ולהסתתר בביתה. בלילה הראשון לאחר שהגיעה התעוררה משריקות השומרים. כשיצאה בריצה מהבית גילתה שהכל בוער סביבה. ניסיונות הבריחה שלה כשלו. הפולאנים היו בכל מקום. מלכודת שנסגרה סביבה. מישהו קרא לה בשפתה. "מכאן... עלייך לעבור מכאן. הדרך פנויה, בואי". היא האמינה ופסעה לעבר מושיעה, שהתנפל עליה מסבך השיחים, כרת שלוש אצבעות בידה הימנית, שיסף את גרונה בסכין וירה בה מטווח קרוב. הוא סבר שהיא מתה או גוססת. לאחר ששפך עליה דלק הצית אותה והסתלק מהמקום. בדרך נס שבה מצולקת לכפר הולדתה, גם שם תקפו הפולאנים באותו הלילה. הכפר נמחק. 72 מתושביו נהרגו, בהם בעלה.

בדאקו שליד ג'וס, בירת חגורת הנצרות התיכונה, בין נופי הערבות המוריקות ששימחו בעבר את הקולוניאליסטים האנגלים, ראיתי כנסייה הרוסה. הגג קרס, האודים המפוחמים כבר הצטננו. כל מה שנותר היה הצלב. ראיתי עוד כנסייה אחת שלמה ביציאה מג'וס, מוקפת חצר משחקים לוהטת, מלאה נערות לבושות לבן ורעולות פנים. גבר יצא כדי לצעוק לעברי, באנגלית, שאין לי מה לחפש כאן. בדקות השיחה הספורות הצלחתי להבין שהוא טורקי, חבר בארגון דתי לעזרה הדדית הממומן בידי קטאר, ושמטרתו היא להקים, ביישובי הצפון והמרכז, בתי מדרש לנערות פולאניות.

חרשתי באותו יום, בליווי שוטרים שנשלחו ממחוז שכן, אזור שלם של אותה "חגורה תיכונה" ברדיוס של כ–30 קילומטרים. דרכים הרוסות, גשרים מופצצים, בתים חרבים שמטילים קטעי צללים אשר ביניהם אפשר להבחין, בין מחצלת חרוכה, דלי וכלי מטבח, בשובל של אפר שחור או דם. עצים מעטים. גזעים בלבד. אדמות נטושות מכוסות שתילי תירס נרקבים, אולי משום שאין יותר בסביבה נוצרי חי אחד, או משום שהשורדים, אם יש כאלה, פוחדים לצאת ולאסוף את היבול. ממרחק נראים המוני כתמים לבנים. אלו החיות שהניסו את בני האדם. עדרי הפולאנים הרועים בעשב המזין. הנופים נראים נרחבים לפתע... כשאנו מתקרבים, רועים חמושים מסלקים אותנו בהינף זרוע. באותו יום לא נאמרה לי אף מילה.

ההגמון של ג'וס, שעדריו נגנבו בשלושה אירועים שונים, נגרר בפעם השלישית באיומי נשק לחדרו. את ישועתו הוא חייב לאמונה (הוא כרע על ברכיו והתפלל בעיניים עצומות ובצעקה, עד שרעש המסוק החריש את תפילתו והבריח את התוקפים), כך סופר לי על ההתרחשות. הכל חוזר על עצמו במה שנראה לי יותר ויותר כטיהור אתני־דתי שיטתי. הפולאנים מגיעים בדרך כלל בלילה. כשהם יחפים וללא אופנועים, איש לא שומע אותם. לפעמים נביחת כלב מתריעה. לפעמים, בשעות היום, יהיה זה אחד מהזקיפים. אז מתחילה מנוסה נוראה. מערבולות אבק, צרחות פראיות, כאילו היו צריכים לשלהב אלה את אלה. ולפני שמישהו מצליח להתבצר או לברוח הם כבר בבתים, מנופפים במצ'טות, רצים אחרי הצועקים בחשיכה, מחפשים נשים הרות, מציתים, בוזזים, אונסים. הם לא הורגים בהכרח את כולם. ברגע כלשהו הם עוצרים, מדקלמים סורה הולמת, מכנסים את בעלי החיים המבועתים ומסתלקים כפי שבאו, במהירות, כשהגופות מוטלות על האדמה. מישהו חייב להישאר בחיים כדי לספר. חייבים להיות עדים שיאמרו בכפרים שהפולאנים מסוגלים לכל דבר וחוששים רק מהאל.

לידיה דיוויד בבית החולים. כפר הולדתה נמחק ו-72 מתושביו נהרגו, בהם בעלהצילום: LUIS TATO / AFP

באחד המקרים הורו חיילים לנשים ולילדים להתכנס בכיתה בבית הספר, ואחד מהם ירה באוויר, כאילו סימן משהו. יריית תגובה נשמעה ממרחק. דקות ספורות לאחר היריות עזבו החיילים את המקום. כשהגיעו התוקפים הם פנו ישר לכיתה, פתחו באש ורצחו את כולם

בבירה הפדרלית אבוג'ה 17 ראשי קהילות נוצריות באו לפגוש אותי במתחם עלום בפאתי העיר. אחדים מהם נסעו ימים במוניות שדה מקרטעות או באוטובוסים צפופים. המאחרים עוכבו בעמדות ביקורת שפועלות מתוקף מצב החירום שהוכרז במדינות יובה ואגאמאווה, הם נסעו בשעות הלילה ועם הגעתם לפרברי אבוג'ה התמזגו בהמון האדם בעיר, שרבים מהם לא ביקרו בה מעולם. בסופו של דבר הם הגיעו, כל אחד מלווה בקורבן או שניים. הם כאן, מותשים אך מלאי להט, קבוצה של כארבעים נשים וגברים שחומרת המצב הוטמעה בהם. אחד הגיע עם דיסק און קי, אחר עם רשימות בכתב יד, שלישי הביא קלסרי צילומים מתוארכים... את כל אלו ימסרו, כאילו היו בקבוקים הנזרקים לים, לזר שעליו אינם יודעים דבר, ושיהיה, אולי, השליח שיזעק את סבלם.

אני אוסף את ההקלטות, קורא את המסמכים. הרוס בעצמי מכובד משא התקווה והתפקיד שהטילו עלי. והאם יש בהם, באסופות המילים, בדפים המפוזרים ובצילומים הגרועים, תחילת מפעל הנצחה שבו יישמרו יום אחד הזוועות שחוו?

לעת עתה הם מדברים זה אחר זה. השורדים מאששים את שיטת הפעולה שתיאר ההגמון של ג'וס. כולם, החל בקורבנות שמבטם החלול אומר מתים אנחנו, גם אם הם נראים חיים, מוסיפים עוד פרט מעורר חלחלה לקציר הזוועות. גופותיהן המבותרות והקטועות של הנשים. האילם שמבקשים ממנו להתכחש לאמונתו וחותכים אותו במצ'טה רק כדי לשמוע את זעקותיו. הילדה שנחנקה בשרשרת הצלב שעל צווארה. אחרת שנמחצה על גזע עץ בכניסה לכפרה. ובכל פעם אותה בנאליות של הרוע. קריאות האחים המוסלמים מהמסגדים נעשות קיצוניות יותר ויותר, ומתרבות בקצב שבו עולות הכנסיות באש.

הבנתי, על כל פנים, שבסופו של עניין הפולאנים מנהלים מלחמה לשמה ושקיים כאן בוקו חראם נרחב, בוקו חראם מתפשט ודוהר, בוקו חראם שיצא מתחומו, מכפריו. בוקו חראם שחצה את הגבולות ושזורע, בכל מקום, זרעים של הרג. בקצרה, יער פשעי הפולאנים הסתיר את עץ הבוקו חראם, וכפי שהדברים נראים איש לא שם לב לכך...

ברור שהשניים קשורים זה בזה. הומניסט אמריקאי סיפר לי על אימוני־יער במדינת בורנו למתנדבים פולאנים. אחר דיווח כי חשפו, במדינת בושי (Bauchi), מדריכים שנשלחו מטעם בוקו חראם כדי שילמדו את טובי הפולאנים להתשמש בנשק חם ולהוציא אותם מעידן המצ'טות. אולם לבני פולאני אין גבולות. הפולאנים הם בוקו חראם שלא יתחפר עוד במעוז השולט בארבעה־חמישה אחוזים מהטריטוריה. בני הפולאני הם הפראיות של בוקו חראם שהתפשטה בקרב כל הכופרים — נוצרים ומוסלמים, בניגריה ומחוצה לה, בצ'אד, בניז'ר, בקאמרון.

בחלק מהכפרים שממערב לג'וס, על דרך קפאנשאן, ביקשתי לראות את נשק ההגנה שלהם. קשתות וקלעים, פגיונות, מקלות, שוטי עור, אבנים, רמחים ועוד. גם את כלי הנשק האלו צריך להסתיר, כי חיילים שמגיעים לאחר המתקפה מכריזים כי הם "אסורים על פי חוק" ומחרימים הכל. בכמה מקרים ראיתי מחנה צבאי בקרבת מקום, שאנשיו אמורים להגן על אזרחים מפני תקיפות צבא היער. אלא שהחיילים לא הגיעו, או שהופיעו אחרי הקרב, או שטענו שלא קיבלו את המסרונים והבקשות לעזרה, או שלא קיבלו פקודה לפעול, או שהדרך שבה התקדמו היתה בלתי עבירה... איך אפשר אחרת, תהה הנהג שלנו כשיצאנו בשיירה לדאקו ולכנסייתה השרופה. הצבא משתף פעולה עם הפולאנים. הם צועדים יד ביד. לפני כמה שנים, אחרי מתקפה על באייה, מצאו בין השיחים מדי צבא ותעודה.

מה הפלא, הטעים דאליופ סלומון מוואנטירי, אחד מעורכי הדין המעטים באזור שיצאו לעזרת הקורבנות. חברי המטה הכללי של צבא ניגריה הם פולאנים. בממשל שתולים פולאנים, והנשיא בוהארי, שמלך לאחר הפיכה בין 1983 ל–1985, ושפועל כיום בסיוע אנקרה, קטאר והסינים, הוא פולאני.

הקנוניה אומתה באחרונה במחוז ריום, על ידי ארבעה עקורים שחזרו לכפרם ונורו בקרבת ו־וואק (Vwak). תושבי הכפר הכירו את התוקפים. המשטרה זיהתה אותם. כולם יודעים שלאחר התקיפה הם מצאו מקלט בכפר פאס, במרחק שני קילומטרים משם. אבל הם נמצאים בחסות הארדוס, מעין אמיר פולאני מקומי. לא בוצע אף מעצר.

בתים הרוסים בכפר אדרה לאחר מתקפה של הפולאניםצילום: FLORIAN PLAUCHEUR / AFP

עם תום המסע נותרה תחושה קשה של חזרה בזמן ל–2007, אז זרעו חיילי חרטום מוות בכפרי דארפור, או לרואנדה באביב 1994, כשאיש לא רצה להאמין בהתרחשותה של השמדת עם רביעית במאה ה–20. האם נניח להיסטוריה לחזור על עצמה בניגריה?

היא אוששה, לדברי סאנדיי עבדו, איש הטקסים של בני איריגווה במחוז באסא, בעת מתקפה נגד (הכפר) נקידונוורו. הפעם הגיע כוח צבאי כדי להתריע על האיום. החיילים הורו לנשים ולילדים להתכנס באחת מכיתות בית הספר, וכאשר ההוראה בוצעה אחד מהם ירה באוויר, כאילו סימן משהו. יריית תגובה נשמעה ממרחק. דקות ספורות לאחר היריות עזבו החיילים את המקום, לדברי אחד מהקצינים כדי לרדוף אחר התוקפים. כשאלו הגיעו הם פנו ישר לכיתה, פתחו באש ורצחו את כולם.

בהמשך נסעתי דרומה, לקווי, כדי לעלות לקברם של שלושה צעירים שנקברו ערב קודם לכן. הדרמה התרחשה ב–20 באפריל. השלושה ניסו להדוף, בעזרת מקלות, את מתקפת הפולאנים. כוחות המשטרה הגיעו כהרגלם, לא כדי לרדוף אחר התוקפים. הם עצרו את שלושת הצעירים, יחד עם 14 משכניהם, בגלל "אירועים אלימים בין־קהילתיים". 14 השכנים חזרו במהרה, לאחר שעונו קשות במתחם המשטרה, אולם שלושת הצעירים לא נמצאו. רק לפני ימים אחידים נודעה האמת לתושבי הכפר. הם הופרדו מהאחרים והומתו. גופותיהם נמסרו ל– ECWA, בית החולים בג'וס. במשך שבועות למדו הסטודינטים לרפואה אנטומיה על הגופות קטועות האיברים שהוטבלו בפורמלין ונשמרו בארגזי קרח. "עשו בהם מה שתרצו", אמר בכיר המשטרה לאנשי הכפר לאחר החזרת שרידי הגופות.
הוא הוסיף: "אם אתם קוברים אותם, על תניחו מצבות וצלבים. הארדוס אוסר על כך".

"הנוצרים הם כלבים בני כלבים"

פגשתי גם בפולאנים. בפעם הראשונה זה היה מקרי. הייתי לבד, עם ז'יל הרצוג והמתרגם בטויוטה שבה נסענו לגודוגודו. הגענו לגשר הרוס, ונאלצנו לרדת לגדת הנהר כדי להגיע לדרך משובשת. כשטיפסנו בחזרה על הסוללה נתקלנו בעמדת ביקורת — חבל שנמתח לרוחב השביל ומזרן שעליו נימנמו שני חמושים. "אין מעבר", אמר לנו הצעיר ביניהם, שהיה לבוש חולצה שעליה סמלים בערבית ובטורקית. "זה שטחם של הפולאנים. אדמתו הקדושה של המלך אוסאמה דאן פודיו. הלבנים אינם רשאים לעבור".

זה הזיכרון שהותיר המלך פודיו, שכיבושיו, לפני מאתיים שנה, הובילו לכינון חליפות סוקוטו, ארץ בני פולאני והאוסה, שלמיטב ידיעתי חיו רק במדינות הצפון. מתברר שלא. אנו נמצאים מאות קילומטרים דרומה. חלום המדינה האיסלאמית התגשם על גופות האמיניסטים, הנוצרים והמוסלמים שהתנגדו לרדיקליזציה והועתק גם לכאן.

הפעם השנייה היתה בכניסה לאבוג'ה, כשנסענו מחוץ לעיר. נתקלנו, מיד אחרי שחלפנו בלוגבה, בכפר שלא נראה דומה למשהו שראינו באזור נוצרי. תעלת מגן, שמאחוריה משוכת שיחים ואנשי דת. צריף סגור, מנותק מהעולם. במקום בתים, בקתות מהן יוצאים ילדים ואמהות, מכוסים מראש ועד כף רגל. הגענו לכפר פולאני שתושביו אינם עוסקים בעבודה גופנית. פגשנו בנוודים שלא התנגדו, לאחר שהאויב נעלם, ליישם "פולאניזציה" מקומית.

"מה אתם עושים כאן", שאל מישהו אחרי כמה דקות. כשניסינו להפגין עניין בשדה הפלפלים האדומים הופיע לפתע נער, משום מקום, לבוש חולצה מעוטרת בצלב קרס. "אתם מנצלים את העובדה שביום שישי אנחנו במסגד ובאתם לרגל אחר נשותינו?" העלה תמיהה. כששאלתי אם צלב הקרס שעל חזהו אינו מנוגד למצוות הקוראן הוא היה נבוך לרגע, אך בהמשך פצח במתקפת מילים נחרצת, שהבהירה לי כי הוא מודע לחלוטין לכך שהוא מרומם "סמל גרמני". לדעתו, הסביר, מלבד כמה "נשמות רעות ושונאות מוסלמים, כל בני האדם אחים הם".

וראיתי פולאנים בלאגוס, בקצה הדרומי של המדינה, שם יש אזור שאליו מגיעים לאחר שעות של הליכה או שעות של "goslow", פקקי הענק שחוסמים את עורקי העיר. זהו שוק תחת כיפת השמים שבו נמכרות בהמות. הייתי עם שלושה צעירים אנגליקנים ששרדו טבח במחנה עקורים. השלושה העמידו פנים שהם בני דודים שבאו לרכוש בשר לאירוע משפחתי. כשהתמקחו על בהמה לבנת קרניים (חצי שעה כדי להוריד את המחיר מ–1,600 ל–1,200 דולר, שעה נוספת כדי להגיע להסכמה על הובלה למחרת היום), חיפשתי פולאנים שיודעים לספר. רובם הגיעו באותו יום מג'יגאווה שעל גבול ניז'ר. הם חצו את הארץ מצפון לדרום במשאית שבה הובילו את הבהמות למכירה. לא למדתי רבות על המסע שעברו. בקושי הצלחתי להוציא מהם ביטוי לשמחה שבה הם שרויים מעצם הגעתם לכאן, לפאתי העיר המגונה והמובטחת, המזוהמת והמופלאה, כדי שיוכלו, כפי שציווה עליהם האמיר, "לטבול את הקוראן בים".

ברנאר־אנרי לוי בניגריה "זו קריאה להציל את הנוצרים"צילום: Gilles Hertzog

"יש יותר מדי נוצרים בלאגוס", אמר עבדאללה, הדברן מכולם, בפנים מאיימים משהו. "הנוצרים הם כלבים בני כלבים. אתה אומר נוצרים... בעבורנו הם בוגדים. הם אימצו את דתם של הלבנים. אין כאן מקום לידידי הלבנים, למי שאינם טהורים". הרועים סביבו הסכימו לדבריו. הם נראו משוכנעים, בדומה למוכר הגלויות שהצטרף לקבוצה והציע לי את דיוקנאותיהם של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ואוסמה בן לאדן, שהנוצרים יעזבו ושניגריה — בסופו של דבר ואם ירצה האל — תהיה חופשית.

את האלימות שהיא מנת חלקם של הנוצרים אפשר לחבר למלחמות הבין־אתניות הקדומות. ואני מתאר לעצמי שהיו גם, בתגובה, מעשי אלימות ואכזריות נגד בני פולאני והאוסה.

עם תום המסע נותרה התחושה הקשה של חזרה בזמן, ל–2007, אז זרעו חיילי חרטום מוות בכפרי דארפור, או קודם לכן, בדרום סודאן, כשמותו של ג'ון גראנג טרם הפך לסימן המלחמה הכוללת של האיסלאמים נגד הנוצרים. ועוד קודם, ברואנדה, באביב 1994, הימים שבהם איש לא רצה להאמין בהתרחשותה של השמדת עם רביעית במאה ה–20.

האם נניח להיסטוריה לחזור על עצמה בניגריה? האם נחכה, כרגיל, להתרחשות האסון כדי להזדעזע? האם נעמוד בזרועות שלובות כשהאינטרנציונל האיסלאמי, שנבלם באסיה, נלחם באירופה והובס בסוריה ובעיראק, יפתח חזית חדשה בארץ ענקית זו, שבה חיים זה זמן רב נוצרים ומוסלמים ובדו־קיום? זה הימור המסע אל לב האפלה הניגרית. זוהי המשמעות של קריאת "הצילו את הנוצרים בניגריה" שאני מפרסם כאן, היום.

_________________

תרגום: יעל גרינפטר

כתבות מומלצות

נעה ודוד שיסל. בזכות הסרט צבי בהחלט מאוד נוכח

"שואלים אם יש קשר לשיסל. אני אומר שאני הבן שלו, וישר עולה חיוך"

ויטמינים ותוספים בחנות פארם

כן, מדובר בסוג של אובססיה. זו רשימת תוספי המזון שאני לוקחת

אלן קאמינג ב"החבר הגאון שלי מהתיכון". כל זיכרון ילדות מחייב בדיקת עובדות

מרענן לראות טאץ' קומי בז'אנר שלא מצטיין בחוש הומור

סופה בחצי הכדור הדרומי

מחקר: התחזקות סופות שמדענים חזו ל-2080 מתממשת כעת

מארק צוקרברג

בין פייסבוק למדינה, אני מעדיף לחיות במדינה ושיסגרו את פייסבוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"