הן אם ובתה, האחרונות מסוגן בעולם. כשפגשתי אותן גיליתי כמה אכזרית היא האהבה

ביום שסודאן מת הכל נראה רגיל. זה היה יום שני. השמים היו אפורים וגשם קל ירד. באופק, השמש התאמצה להגיח מעבר לצמד הפסגות המחודדות של הר קניה. קופים קטנים שחורי־פנים קיפצו בזריזות מעל לגדר כדי לנסות לגנוב את הגזר שחולק לארוחת הבוקר. שערי מתכת חרקו ושיקשקו. גברים דיברו בשקט בסוואהילי. סודאן שכב על הקרקע בדממה, רגליו העבות מקופלות תחתיו, ראשו הענק מוטה כמו ספינה שהתהפכה. קרנו הקדמית הגדולה היתה קהה, מצולקת, שחוקה. הוא חירחר והתקשה לנשום. מסביבו, קילומטרים רבים לכל כיוון, הסוואנה היתה שופעת חיים: חזירי יבלות, זברות, פילים, ג'ירפות, נמרים, אריות, בבונים — יצורים שעשו את מה שהם עושים זה עידן ועידנים, צדים ואוכלים ומחטטים בפגרים, נושמים ומשוטטים וחיים. עד לאחרונה היה סודאן חלק מפעימת החיים הזאת. אבל עכשיו הוא התקשה לזוז. הוא היה מוטל כמו דממה ענקית במרכז התנועה.