רק עוד 3,347 קילומטר - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק עוד 3,347 קילומטר

לכתבה
שירי עם רוסיים בקרון המסעדה. התנועה הופכת למהות והמקלחות החמות לפינוק ששובר את שעות הנסיעה הארוכותצור שיזף

צור שיזף ממשיך במסעו על הקו הטראנס־סיבירי, שמדגים את גודלה העצום של רוסיה לצד ההידרדרות הכלכלית והסנקציות המערביות שנוגסות במעצמה. חלק שני שמתחיל בעיר קודרת וקפואה ומסתיים בנשימה לרווחה במוזיאון פושקין

31תגובות

אחרי 21 שנים חזר צור שיזף לרכבת המיתולוגית בין בייג'ין למוסקבה. בשבוע שעבר הוא תיעד את חלקו הראשון של המסע, כעת מתפרסם החלק השני. 

5. נובוסיבירסק
ארץ חקלאית של חיטה, יערות בשלכת, בקתה קטנה מעשנת לצד המסילה בלב היער. חשבתי על האנשים שגזרי העץ מסיקים את תנוריהם בבוקר המוקדם הזה. צ'כוב, שנפגש עם אנשי סיביר שמעבר להרי החושך של אורל, כתב לאחותו: "בלילה, כשתיכנס לבית שישנים בו, לא יעלה באפך לא ריח של חיות ולא הריח הרוסי. אמת, אשה זקנה שהושיטה לי כפית ניגבה אותה על אחוריה, אך לעומת זאת לא יגישו לך תה ללא מפה. האנשים אינם מגהקים ואינם פולים כינים מראשם בנוכחותך. כשיכבדו אותך במים ובחלב, לא יתחבו אצבעותיהם לתוך הכוס" (מתוך "צ'כוב" בתרגום אביטל ענבר).

אני מכיר את הבתים הכחולים או הירוקים של המרחבים הרוסיים. שתיתי בהם וודקה ואכלתי בהם תפוחי אדמה ובורשט יותר מפעם. הם נראים לא רע מבחוץ, קודרים וצפופים מבפנים. בפעמים הראשונות שנכנסתי לבתים האלו הפנמתי את הנדסת האנוש הרוסית. המטוסים, המכוניות והטנקים הרוסים נראים מבחוץ כל כך גדולים והם כל כך קטנים מבפנים. רוסיה גדולה מאוד מבחוץ. 

צור שיזף

מאירקוצק לנובוסיבירסק האיצה הרכבת את מהירותה, לא גשם, לא שלג, לא נהרות ומרחבי יערות האטו את מהלכה. היו לנו 1,400 קילומטר ו–30 שעות לעבור. מלצרית נאה וחייכנית הגישה את האוכל, ארוחת בוקר של פירושקי, ארוחת צהריים של צלי חזיר או דג, ארוחת ערב של סלטים רוסיים, יינות אדומים, וודקה לקינוח. הקונדוקטוריות נחו בתאיהן הקטנים בתחילת כל קרון, שתיים בקרון, מתחלפות ביניהן כל 12 שעות, מציעות את המיטות בזמן שהותנו במסעדה. 150 מטר דרך הרכבת המתנדנדת עד למסעדה ו–150 מטר בחזרה לתאים — התנועה הופכת למהות והמקלחות החמות לפינוק ששובר את שעות הנסיעה הארוכות.

התעוררתי כשהרכבת עצרה בתחנות ורכבות מהירות עלו וירדו מזרחה ומערבה. נרדמתי כשהתחלנו שוב לנסוע. הרכבת מערסלת את חלומותי.

בין אולן אודה לנובוסיבירסק הארץ היתה ריקה ומוזנחת, אבל אחרי כל כך הרבה שעות, היה נעים לרדת. נובוסיבירסק היא עיר חדשה שהוקמה על ידי הקומוניסטים על מנת לפתח אזור תעשייה ועיר אקדמית בסביבה נוחה — מסוג הרעיונות הפרולטריוניים של המאה ה-20. המקום נולד ככפר ליד קו הרכבת הטראנס־סיבירית כשהיא חוצה את נהר האוב, וקיבל דחיפה בשתי פעימות – ב-1925, כאשר הונחה התשתית לעיר הקומוניסטית, וב-1957, כשהוקמה שם האקדמיה למדעים.

העיר קמה בלב סיביר, באמצע הדרך בין מוסקבה לוולדיווסטוק. במדינות אחרות מזיזים את הבירה למקום אחר על מנת להעתיק את מרכז הארץ ולפתח אותה, אבל לרוסים אף פעם לא היה אומץ לעזוב את הבירה ההיסטורית. לרוסיה יש את העניין האירופי – רוב האוכלוסייה גרה ממערב להרי אורל. רוסיה חיה בין מוסקבה לסנט פטרבורג.

עמדתי ליד החלון ותיזמנתי רכבות. המסילה פה מחושמלת, כך שהקטר נוסע באמצעות חשמל ולא דיזל ועל כן מהיר הרבה יותר. רציתי לראות כל כמה דקות עוברת רכבת. לפעמים חלפו דקות ארוכות בטרם חלפה הרכבת. אניה, המדריכה של הקבוצה הבריטית, הגיחה מקרון הצוות, נעמדה לידי ושאלה למה אני לא ישן.

אני סופר רכבות. 

בזמן מלחמת העולם השנייה התרבו החולדות בסנט פטרבורג והחלו לכרסם את יצירות המופת בהרמיטאז'. סטלין הורה להעביר חתולים מכל רחבי הארץ אל סנט פטרבורג. חתוליה של קזאן, ששלחה שני קרונות מלאים בהם, התגלו כמוצלחים ביותר במלאכת הציד, ובמדרחוב של קזאן עומד פסל לזכרם

היא חייכה. "במקום כבשים?"

אני רוצה לחשב כמה רכבות נוסעות על החלק הזה של הטראנס־סיבירית בין אולן אודה לנובוסיבירסק, שזה הקטע הכי הומה של הרכבת לפני שהמסילות מתפצלות מזרחה מאולן אודה.

"בתקופה של ברית המועצות עברה פה רכבת כל חמש דקות. עכשיו זה הרבה פחות".

זה הקפיץ אותי. הרכבת החשובה, הגשר היבשתי הגדול ביותר בעולם שמחבר בין הכלכלות הגדולות בעולם – הסינית והגרמנית, היפנית והדרום־קוריאנית והאירופית - לא מתפקד.

למה?

אניה לא ידעה, אבל אני הבנתי. הבנתי שאפשר להבין מכך הרבה על יעילותן של הסנקציות האירופיות־אמריקאיות על רוסיה. האטתה של תעבורת המטענים דרך רוסיה, צניחת הרווחים על תפעול הרכבת וכל מה שקשור בה הם הפגיעה האמיתית בכלכלה, הידרדרותו של הרובל. 30% מכלכלתה של רוסיה מונע דרך הרכבת. עשרות מיליוני טונות בחודש. מיליארדי דולרים.

בנובוסיבירסק יש מיליון וחצי אנשים, תחבורה ציבורית, שדרות רחבות, גנים נעימים, ובית אופרה גדול ומפואר. אולגה, מדריכת תיירים נמוכת קומה בת כ–40, לקחה אותנו לסיבוב בעיר. עמדנו בכיכר שמול האופרה תחת הדֶּלֶף הקר. שאלתי על פוטין.

"אנחנו אוהבים את פוטין", אמרה. "יכול להיות שבמוסקבה וסנט פטרבורג פחות, אבל כאן אוהבים אותו. הוא עומד מול האמריקאים. הוא החזיר את הגאווה לרוסיה והמצב הכלכלי הרבה יותר טוב כאן".

ואת יכולה להגיד מה שאת רוצה?

"בוודאי. אתה רואה שאני מדברת חופשי, אבל אם אעמוד פה באמצע הכיכר ואגיד דברים נגד פוטין אז קרוב לוודאי שהמשטרה תגיע לעצור אותי".

מפה של מסלול הרכבת הטראנס סיביריתרוסיה מונגוליה סיןמוסקבה קזאן נובוסיבירסק אירקוצק אולן אודה אולן בטור בייג'ין
מסלול הרכבת הטראנס-סיבירית מבייג'ין למוסקבה

אניה, המדריכה בת ה–30 ממוסקבה, לא רצתה לדבר איתי על פוליטיקה. היא נסעה לא מעט באירופה, ונהגה להיכנס אלי לתא לפני ארוחת הערב כדי לפטפט על יום שיהיה, על היום שהיה, על דרכי העולם. היא לא ידעה אם תצליח לרכוש דירה במוסקבה, שהיא אחת הערים היקרות בעולם. דיברנו על חופש ביטוי, היא לא הבינה למה צריך לדבר נגד השלטון ומה לא בסדר בהימנעות מכך. ניסיתי להסביר לה על החופש, כפי שהוא מעוגן במדינות דמוקרטיות במערב. זה נשמע לה מפתה, אבל היא לא ידעה איפה יש באמת מקום שיש בו מרחב כמו רוסיה וחופש כמו שאני מדבר עליו. הצעתי לה את אמריקה.

"אבל הם שונאים רוסים", היא אמרה, "הם כל הזמן נגדנו".

שוב עמדתי בפני התכונה הרוסית־ישראלית של ההכללה.

לא. חלקים גדולים בקליפורניה למשל יושבו על ידי מהגרים רוסים. יש נהר רוסי באזור היין של קליפורניה. זה אחד המקומות היפים שיש, לאף אחד לא אכפת באמריקה מאיפה באת.

"הם לא יאהבו אותי אם הם ישמעו שאני רוסייה".

הם יאהבו אותך.

לא היה מה לא לאהוב באניה: זקופה, יפה ואינטליגנטית. אפילו את השטויות הפרנואידיות, שניתן לומר בהכללה שהן כל כך רוסיות, אפשר היה לחבב.

רוסיה היא במידה רבה מקום חסר מזל. אם לוקחים את הנתונים — 17 מיליון קמ"ר (המדינה הגדולה בעולם), 147 מיליון אנשים, שפע מחצבים ומים ולא מעט אנשים מוכשרים — לא ברור למה היא נשרכת מאחור. ניתן כמובן לומר שהרוסים עשו את זה לעצמם. בראשית המאה ה-19, אחרי שזינבו בנפוליאון, שיגשגה רוסיה עם הצבא הכי גדול בעולם, מתפשטת לקצווי אסיה, מקימה תעשייה, חיה על חקלאות שמספקת לה את כל צורכה, הספרות, המוזיקה, הבלט, האופרה והציור פורצים לאופקים חדשים. ואז ניחתו המכות.

המפלה ליפנים בפורט ארתור, מהפכת 1905, מהפכת 1917, סטלין וטיהורי שנות ה–30, מלחמת העולם השנייה, תוכניות חומש חסרות בסיס, אמנות מגויסת, רדיפת אזרחיה והשקעה עצומה בצבא ועוד צבא. 

צור שיזף

אבל מכיוון שהקומוניסטים השתלטו על שטחי הקולוניות הצאריות, יכלו הרוסים להמשיך לבזבז ולהשתמש בכותנה אוזבקית, בחיטה קזאחית, ביין ופירות גיאורגיים ובמינרלים שזרמו מרחבי היבשת למוסקבה.

יעילות גדולה לא היתה כאן וגם לא תחרות. רק ניהול שערורייתי. כל הדרכים היו בשליטתם ואם הרוסים היו משכילים לחבר באמת את אסיה ואירופה (ברית ורשה הקצתה להם את מחצית אירופה), אפשר היה לעשות דברים גדולים. כמו האמריקאים בארצות הברית והאנגלים בהודו, כמו שעושים היום הסינים ברחבי סין. אבל הרוסים ניצלו את מזרח אירופה ובזזו אותה, מכבידים עליה בצבא. וכשפשטה האימפריה את הרגל והתפרקה מנכסיה, היא קרסה בענן אבק. ואז התברר מה שהיה צריך להיות ידוע – שהתעשייה הרוסית לא שווה הרבה.

גם היום, במסע לאורך הרכבת הטראנס־סיבירית, אפשר לראות את המפעלים הנטושים, את חורבותיה המחלידות של האימפריה הסוציאליסטית הרוסית. במידה מסוימת, מתגנב הספק אם השיטה היא שהיתה אשמה או שזה פשוט אופי לאומי מחורבן. פחדנות אזרחית שמוסתרת על ידי פטריוטיות דתית (פרבוסלבית או קומוניסטית) — מנוהלת בציניות על ידי הנהגה מושחתת.

האוליגרכים לא קנו מפעלים ולא השקיעו בהם, הם השקיעו במכרות ובקידוחים – בחומרי הגלם. בכוח עבודה פשוט – לא במוחות. חלק מהמוחות הגיעו לישראל, משמשים כמנוע בעירה חיצוני לתעשיות האווירונאוטיקה, הנשק וההיי־טק הישראליות. בריחת המוחות מרוסיה היתה אדירה בשנים שאחרי התפרקות ברית המועצות. שאלתי את אולגה ואניה מה הן זוכרות מאותם ימים. אניה קראה להן השנים האפורות של רוסיה. היה מצמרר לשמוע. אפור היה הצבע שבו צבועים זיכרונותי מרוסיה במסעותי אליה בשנות ה–90. "עצב ומחסור", אמרה אניה, "לא היו מוצרים בסיסיים בחנויות".

אולגה: "תקופה איומה. ההורים שלי הצליחו לשרוד אותה משום שהם רופאי שיניים, אבל מסביב הכל התפורר".

גם אם לא אהבתי במיוחד את הארכיטקטורה הסתמית של נובוסיבירסק, העיר סביבי היתה חיונית וערנית. פוטין הצליח לעצור את הדימום. איש אחד נחוש. כמה רוסי, לטוב ולרע. מהצד הדרומי של הגבול הסיבירי, לא התפורר כלום. אלא שבסין – הזהות האישית לא חשובה, אלא רק המפלגה. הסינים השכילו למחוק את פולחן האישיות של מאו והרחיבו את הבסיס על ידי המפלגה.

גם היום נשלטת סין על ידי מפלגה. 80 מיליון סינים שולטים בשאר. הצבא הוא של המפלגה, לא של המדינה. אין לך סיכוי להגיע לדבר אם אתה לא חבר מפלגה. כל מחוז ועיר נשלטים על ידי מזכיר מפלגה, והמפלגה בוחרת מתוכה את המנהיג הבא. הסינים מפתחים תעשיות בכל מקום ומשקיעים בכבישים ורכבות.

הכבישים הרוסיים מחוץ לערים לא שווים כלום. אי אפשר לנסוע במכונית מקצה רוסיה לקצה השני. זאת אומרת אפשר, אבל זה ייקח חודשים. בנוסף לזה, רוסיה חיה עד לקו הרוחב 55 צפון, שזה אומר שהטמפרטורה בערים הרוסיות יורדת עד ל-35 מעלות צלזיוס מתחת לאפס בחורף, והכל קופא.

או כמו שאמרה ורה, המדריכה בת ה–60 מאירקוצק: "הכפור הוא שמאפשר לערים הרוסיות שמצפון לקו הרוחב 55 לחיות. ערים שהרכבת לא מובילה אליהן מנותקות מהאביב ועד ראשית החורף למשך חצי שנה, פרט לטיסות וספינות שמפליגות בנהרות. כשמגיע החורף הכל קופא, המכוניות יכולות לנסוע על הכבישים הקפואים, וסוף־סוף אפשר לצאת ולבקר חברים".

בגלל הגיאוגרפיה העצומה והייחודית של רוסיה, שבה יורדים כמעט כל נהרותיה צפונה (חוץ מהוולגה שיורד דרומה לים הכספי), אי אפשר לחצות את רוסיה ממזרח למערב. אין נתיב מים שחוצה אותה כמו הריין באירופה, הנילוס במצרים או היאנג־צה בסין. רוסיה היא המצאה כפויה של איוואן האיום, הקוזקים וכל מי שהמשיך בנדידה הבלתי־נלאית מזרחה, לאלסקה.

ורה, המדריכה בת ה–60 מאירקוצק אומרת: "הכפור הוא שמאפשר לערים הרוסיות שמצפון לקו הרוחב 55 לחיות. ערים שהרכבת לא מובילה אליהן מנותקות מהאביב ועד ראשית החורף למשך חצי שנה, פרט לטיסות וספינות שמפליגות בנהרות. כשמגיע החורף הכל קופא, המכוניות יכולות לנסוע על הכבישים, וסוף־סוף אפשר לצאת ולבקר חברים"

צור שיזף

רק בחורף, כשהכל קופא ואפשר לנסוע על הקרח, ניתן להסיע משאיות כבדות עם אספקה אל הערים. במשך חצי שנה פועלות הערים כאילו היו ערים חיות, עד שמגיע האביב, והמים הבוץ והיתושים מכסים את סיביר ומונעים מעבר ממקום למקום. לכן הרכבת הטראנס־סיבירית חשובה כל כך — היא הגשר שחוצה את רוסיה ומחבר אותה, קו הרוחב היחיד שמאפשר תנועה הנעה וקשר בין מזרח ומערב על קו הרוחב 55 צפון.

רוסיה היא מהרבה בחינות מדינה שתקועה בבוץ, אם כי העניין הזה לא מאוד מעניין את מוסקבה ותושביה שחיים מהאוצרות המאובנים של הנפט והגז שמאפשרים כסף מהיר שופע וזול וגורמים לארץ הגדולה הזאת להתמכר.

6. יקטרינבורג
"למה אתם בצד של אוקראינה?" שאלה אניה כשיצאנו מנובוסיבירסק למסע הארוך לכיוון הרי אורל, מתחממים בתאי הקרון שמוסקים בפחם, בחוץ שורר הקור האפור של סוף הסתיו הסיבירי.

הסברתי לה שמכיוון שהמהפכה האוקראינית בקייב היתה מהפכה אידיאליסטית נגד השחיתות והאוקראינים עשו מעשה מעורר כבוד ובלי אלימות. אבל אני מבין גם את הצד הרוסי - את המעגל החיצוני, שלכם, של פוטין, שבו הוא נלחם על מקורות ההכנסה של רוסיה. שהאוקראינים יקנו את התוצרת הלא כל כך טובה שלכם במקום את התוצרת הטובה של מערב אירופה. הוא נלחם כדי שרוסיה תשתלט על מאגרי הפחם, הגז והנפט של מזרח אוקראינה כדי שיהיה לכם עוד כסף לפרנס כלכלה לא יצרנית".

אניה חשבה רגע על הדברים ואז אמרה: "אמריקה שונאת אותנו".

בצהריים נגמר המסע מנובוסיבירסק ליקטרינבורג. פה נגמרת אסיה ומתחילה אירופה. למרות שרכס הרי אורל, אחד הרכסים העתיקים בעולם, לא ניכר פה, ומשני צדי הדרך יש יערות מעורבים של מחטניים ורחבי עלים.

פה התרחשה אחת הדרמות הגדולות שילדה המהפכה הקומוניסטית של אוקטובר 1917. הצר ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב השני עם אשתו וחמשת ילדיהם, הובאו על ידי המורדים ליקטרינבורג והוחזקו במקום שבו נמצאת עכשיו כנסיית "על הדם". במקום עמד אז הבית המקורי שבו היו, ושאל מרתפו הורדו לאורך 21 המדרגות על ידי סבדרלובסק על פי הוראת לנין וטרוצקי ב-17.7.1918. הצאר, בת זוגו אלכסנדרה פיודורובנה וילדיהם אולגה, טטיאנה, מריה, אנסטסיה ואלכסי, נורו על ידי סבדרלובסק ללא משפט, מכיוון שהצבא הלבן צר על העיר ועמד לשחרר אותם. יקטרינבורג עברה מיד ליד עד שנכבשה על ידי הקומוניסטים ושמה הוסב לשמו של גיבור המהפכה סבדרלובסק. הכנסייה עומדת בשדרות סבדרלובסק.

לאחר מות המהפכה והולדתה המחודשת של רוסיה, הוחזר השם הישן ומכיוון שגורבצ'וב הרס את בית ההוצאה להורג ב-1977, נבנתה על אתרו כנסייה חדשה עם פסלי הצאר והצארינה וילדיהם. תמונותיהם מעטרות את המקום. המשפחה של הצארים הרומנובים האחרונים הוכרה כקדושה על ידי הכנסייה הפרבוסלבית.

נכנסתי אל הכנסייה. השומרים, שהבינו שאנחנו תיירים, איפשרו לנו לעקוף את התור הארוך של נשים וגברים נושאי פרחים שבאו כדי להדליק נר, להתפלל ולבקש דבר מהצאר הקדוש. הם אמרו שהתורים ארוכים מדי יום ושהכנסייה היא הצלחה גדולה.

רוסיה מתקדשת. השיטה הרוסית שונה מהשיטה הסינית. בסין אין אלוהים ואין דת, מעולם לא היתה. אצל הרוסים הדת תמיד היתה חלק מהעולם, ממשיכי הביזנטים, הכנסיות בקרמלין עם אתנחתה גרמנית של מארקס שבה הדת היא אופיום להמונים והחזרה של השלטון שהולך יד ביד עם הדת. התקדשות הצאר־המרטיר ומשפחתו.

זה טוב לפוטין. זה מרחיק את העם מהקומוניזם ומכל מה שקשור אליו – ביטחון סוציאלי, חלוקת עושר הוגנת. הכל בידי שמים ובידי השלטון ואפשר ורצוי להתפלל לקדושים כדי שיקרה נס. עם קדוש הוא עם עם אמונה, עם שבוטח בשמים ומבין שכל מה שקורה הוא בחסדי שמים או בחרון אפם. 

7. קזאן
קזאן נמצאת במרחק כ–800 קילומטר ממוסקבה, קרוב למדי במונחים רוסיים. נגמרו הנסיעות הארוכות. מוסקבה במרחק של ליל נסיעה. עיר יפה ועשירה שהתגלתה כאחד המקומות המוצלחים, דרך משקפיה של אולגה, המדריכה המקומית הקשישה שחיכתה בתחנת הרכבת של קזאן. כל מי שהיה משהו בהיסטוריה ובתרבות הרוסית עבר בקזאן או לידה. טולסטוי למד שנתיים באוניברסיטה, ונזרק ממנה; גם לנין למד בה; פושקין עבר פה פעם לשעתיים; צ'כוב, סטרווינסקי ועוד המון שמות מוזכרים בהקשר שלה. אולגה זרקה לאוויר כל כך הרבה שמות, קוברת אותי ואת המטיילים האחרים תחת ערימה של פרטים שאי אפשר לזכור, בקצב של מכונת כתיבה מהמאה שעברה.

צור שיזף

אבל היה לה דבר נפלא לספר. כל כך נפלא, שהזדקפתי תחת מפולת העובדות והשמות ולרגע לא האמנתי שהיא אכן מספרת את הסיפור היפה הזה באותה רצינות תהומית שבה נתנה שם לכל בניין וסגנון, כל עץ וכל סמטה.

זה היה סיפור מהמלחמה הפטריוטית הגדולה (היו שלוש: כשמוסקבה כמעט נכבשה על ידי הפולנים במאה ה-17, כשמוסקבה נכבשה על ידי נפוליאון ב-1812, וכשמוסקבה כמעט נכבשה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה).

בזמן מלחמת העולם השנייה, התרבו החולדות בסנט פטרבורג ובגלל המחסור באוכל החלו לכרסם את יצירות המופת בהרמיטאז', מוזיאון שיש בו אוצרות שנגנבו על ידי הרוסים מכל רחבי יורו־אסיה — שווה בגניבותיו־אוצרותיו רק ללובר ולמוזיאון הבריטי.

סטלין הורה לאסוף ולהעביר חתולים מכל רחבי הארץ אל סנט פטרבורג. חתוליה של קזאן, ששלחה שני קרונות מלאים בהם, התגלו כמוצלחים במיוחד במלאכת הציד, טובים מכל שאר חתוליה של ברית המועצות. החתולים של קזאן הצילו את אוצרות ההרמיטאז'. במדרחוב של קזאן יש פסל לחתולים המפוארים של קזאן שהתגלו כבעלי טעם טוב בעכברים ובאמנות.

קזאן היא גם אחד מהמרכזים המוסלמיים. עיר בת מיליון וחצי אנשים ובירתה של טטרסטן, הרפובליקה שבה גרים לא מעט טטארים מוסלמים ובלב הקרמלין — מבצר העיר שמשקיף על הוולגה — נמצא המסגד הכחול של העיר, מסגד סוני ש-99 השמות המתוקים של אללה מפארים את קירותיו וכיפותיו בערבסקות יפהפיות של זהב על כחול, החלונות כולם ויטראז'ים, והמקום עצמו, לא קטנטן אבל גם לא גדול, הוא בין החללים הנעימים ביותר שנכנסתי אליהם. יש מיעוטים מוסלמים ברוסיה, אבל מספרם בטל לעומת הנוצרים הפרבוסלבים — כשני מיליון, צ'צ'נים, טטארים ושבטים קווקזיים בדגסטן. אין עימות בין מוסלמים לנוצרים ברוסיה. אולי גם מכיוון שהרוסים הפרבוסלבים דתיים כל כך והמוסלמים יודעים שעם אנשים דתיים לא מתחילים מלחמה, מה גם שהרוסים אוהבים להילחם. אל נקמות.

עצרנו ליד בית הכנסת של קזאן בערב יום כיפור. זאב, הרב הצעיר של חב"ד שחי במקום כבר 13 שנים, שמח לקראתנו בבית הכנסת ודיבר איתנו בידידות. הוא אמר שאין מתח דתי בין יהודים ומוסלמים, רק חיבה וכבוד הדדי. לעתים נדמה שאימפריה ומלך הם הפתרון.

8. מוסקבה
שבעתי מהרכבת, רציתי להגיע. הנוף משתנה. היערות עבותים והעצים מתערבבים — ליבנים, צפצפות, אשוחים. הבתים יפים ומפוארים יותר, תנועה רבה לאורך הכבישים, יותר תעשייה, יותר כסף. רוסיה האירופית. גרפיטי על הקירות המלווים את המסילה. פחות אפור וכחול וירוק של לוח. יותר אדום וחום עמוק. הארץ משתנה, קרובה יותר למקור האנרגיה שלה.

השדות מעובדים. גוגי מכפר יהושע, אחד מידידי למסע שמגדל המון עזים ומפיק מהן חלב ויוגורט, אמר לי שהם זורעים את החיטה לפני החורף והגרעינים מנמנמים ומחכים כשהשלג מקפיא את האדמה. ואז, עם ההפשרה באביב, מושקית החיטה ובנק המים של האדמה מתמלא ומבטיח יבול שופע. אניה הוסיפה שהסכנה היחידה היא שלא יירד שלג והאדמה לא תקפא ואז יירקבו גרגירי החיטה. השלג הוא ידידו של האיכר הרוסי.

מוסקבה. הרכבת עצרה בתחנת קזאן שבמוסקבה. הרכבות מאסיה מגיעות בדרך כלל לתחנת ירוסלאבל, אבל זו היתה רכבת מיוחדת מלאה בתיירים ששילמו החל מ-7,000 יורו למיטה ברכבת בין בייג'ין למוסקבה ועד כאלו ששילמו 30 אלף יורו למסע.

תזמורת לבושה באדום חיכתה על הרציף וניגנה ג'אז. הרוסים עדיין זוכרים לפולנים את ניסיונם לכבוש את מוסקבה ב-1615. האמריקאים כבשו את רוסיה מזמן עם קוקה קולה ומקדונלד'ס.

מוסקבה גדולה מדי. מהתחנה אפשר היה לראות את אחד מבנייני שבע האחיות שנבנו עם מאות דירות, כדי לאכלס את יקירי המפלגה. גם היום כל דירה בהם שווה הרבה כסף. 

סופר המסעות האנגלי וחד העין רוברט ביירון עבר בתל אביב כשזו היתה בערך בת 20, וכתב שאם המהפכה הרוסית היתה מצליחה – מוסקבה היתה נראית כמו תל אביב. במידה מסוימת חלה התקרבות. זה אולי לטובת מוסקבה, אבל לא ממש לטובת תל אביב. יודע זאת כל מי שראה אי פעם את האוניברסיטה של מוסקבה, שנראית כמו ספינת מלחמה חללית וחייזרית. יש בה כל כך הרבה חדרים שיש האומרים שאם ייוולד בה תינוק וכל יום יעבור חדר אחד בדרכו החוצה הוא ייצא משם בגיל 39. מי שמבקר שם, מבין איך נראית ארכיטקטורה מגלומנית שיצאה מדעתה.

צור שיזף

איוואן האיום בנה את הקרמלין, מבצר העיר של מוסקבה. זהו סיפור בסגנון "האדרת" של גוגול. כי צריחי הגלידה של הכנסיות — ודאי המפורסמים בהם, אלו של כנסיית ואסילי הקדוש שבכיכר האדומה, שכיפות גלידה כמו שלה מקשטות את כנסיית גת שמנים שבתחתית הר הזיתים בירושלים — לא נולדו בקרמלין. לידתה של הכיפה הרחבה יותר מהצוואר שנושא אותה מיוחסת לממלוכים, אלה ששלטו בין קהיר לדמשק במאות ה-13 עד ה-16.

בפברואר 1401 הגיע טימור הצולע בדרכו ממרכז אסיה לדמשק המעטירה שהיתה מלאה במסגדים, קברים ומדרסות ממלוכיות. הוא כבש את העיר, החריב אותה (פרט למבני הדת), העמיס עשרת־אלפים אמנים על סוסים, ושלח אותם לבירתו שבסמרקנד, מרכז אסיה.

האדריכלים הסורים הביאו איתם את כיפת הבצל הממלוכית מדמשק לסמרקנד. 200 שנה לאחר מכן נדד הרעיון, הועתק על ידי שאה ג'האן המוֹגוּלי, לכיפת טאג' מאהאל באגרה. הוא הועתק גם על ידי אדריכליו של איוואן האיום שבנו את כנסיית ואסילי הקדוש המבורך בקרמלין במאה ה–16, כדי לציין את הניצחון על המונגולים וכיבוש קזאן.

ייתכן שהכיפה המוגזמת היתה סוג של שלל מלחמה אדריכלי. המסע לא הסתיים שם. כיפות הבצל שנולדו אצל הממלוכים השלימו את מעגל המסע שלהן על הדרכים האסיאתיות, כשבנו הרוסים את הכנסייה במדרון המערבי של הר הזיתים בירושלים.

מוסקבה היא העיר הגדולה באירופה — 29 מיליון תושבים — ופוטין עושה בה מה שהוא רוצה, כי העיר חיה על הדלק הפוסילי, ולכן אוקראינה צריכה לשלם במחצבי מזרח אוקראינה. שר החוץ שלנו מעדיף את הקשר עם הכלכלה הרוסית הצולעת והלא יצירתית על כלכלת ארצות הברית – הגדולה, החזקה, היציבה והפורחת של העולם. אבל אולי יקרה משהו. הגרמנים, הסינים והרוסים מדברים על רכבת חדשה, על מסילה מהירה בין בייג'ין ומוסקבה.

כל זה נעלם כשאני נכנס למוזיאון פושקין שליד חומות הקרמלין. מוזיאון נינוח, יפה להפליא, שיש בו אוסף של ההולנדים שבוראים אור מהחושך ואוסף רנסנס איטלקי שיש מעטים כמוהו בעולם. רק בשביל המוזיאון הזה שווה לעלות על הרכבת בבייג'ין, לחצות את סיביר ולרדת במוסקבה.

הרשמה לניוזלטר

מחפשים חומר קריאה משובח לסוף השבוע? הירשמו עכשיו

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות