סוד האושר האיסלנדי: בריכות משותפות - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוד האושר האיסלנדי: בריכות משותפות

לכתבה
בריכת מרפא בהופסוס, איסלנד. במדינה כולה יש יותר מ– 120 בריכות ציבוריות — על פי רוב מחוממות באופן גיאותרמי, רובן לא מקורות — הפתוחות לאורך כל השנהמאסימו ויטאלי

למרות מזג האוויר האכזרי של איסלנד, ריחוקה ועונות החורף שלה, עם 19 שעות חושך ביממה, התושבים שם הם בין המרוצים ביותר בעולם — הכיצד? נראה שהסוד טמון בבריכות השחייה הציבוריות שלה, המתפקדות כמרכזים קהילתיים ומקומות קדושים, שזמינותן ונגישותן נתפסות כאחת מזכויות האזרח, והן מאפשרות בריחה מהאוויר הקפוא, חסר הרחמים

77תגובות

באחד מימי פברואר הקפואים של רייקיאוויק עמדתי בחזה חשוף, כולי נוטף מים, במלתחות של בריכת וסטורבייר, מתכונן לצעידה ארוכה וקרה לבריכות החמות, נטולות הקירוי. המארח שלי הפגין שלווה סטואית, עוצמה. הוא היה ויקינג. אני ייבבתי.

"אני לא רוצה לצאת לשם", אמרתי. "איך אתה מאלץ את עצמך לעשות את זה?"

"חייבים, כדי לשחות בבריכה", אמר ולדימיר הפסטיין ומשך בכתפיו. הוא מומחה פולקלור מאוניברסיטת איסלנד שחוקר את הבריכות המקומיות. "גם הילדים שונאים את זה. אני צריך לגרור את הילדים שלי תוך כדי בעיטות וצרחות". לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לחשוב על דברים חמים, וכשלגופי ספידו זעיר בלבד — ארזתי שלושה, בגלל המוניטין של האי כאחד השווקים השוקקים ביותר של החברה. עליתי על משטח העץ. הטמפרטורה היתה כמה מעלות מתחת לקפוא.

"בגלל מזג האוויר, אין לנו כיכרות מסודרות כמו באיטליה ובצרפת", מסביר הסופר מגנוס סוויין הלגסון. "עד 1989 היה באיסלנד איסור על שתיית בירה, כך שאין לנו מסורת של פאבים כמו באנגליה או באירלנד". הבריכה היא המרחב החברתי של איסלנד

דמיינו את התחושה הזאת כשאתם מחזיקים קוביית קרח חזק ביד, השילוב הזה של דקירות וכאב, אלא שכאן היא התפשטה כמעט בכל הגוף העירום כולו. כשאני נלחם באינסטינקט הטבוע בי מאז ומתמיד, לעולם לא להסתער חזיתית על בריכת שחייה, מצאתי את עצמי מרקד במעין טפיפה מהירה, מכוון את דרכי למערכת הבריכות הגדולה שבמרכז המתחם. אני בטוח שנראיתי מגוחך. החדשות הטובות: מעולם לא הייתי פחות מוטרד ממראי החיצוני בעודי חשוף לעין הציבור, נתון במערומי.

פתיתי שלג קטנים זהרו בשמים, שבארבע אחר הצהריים כבר התחילו להחשיך. הגעתי לבריכה הגדולה ביותר ושקעתי בה עד סנטרי. לרגע נפלא אחד הרגשתי את מוחי מתרוקן: היה רק הגוף, גופי הגדול והמטופש בבגד הים המטופש שלו, עטוף בחמימות, הרוח הקרה הדוקרת באוזני רק מגבירה את הנאתי. מאחורי שוטט ולדימיר לאטו על משטח העץ, מברך לשלום את שכננו לבריכה.

בריכת "הלגונה הסודית"
מאסימו ויטאלי

כל עיר איסלנדית, קטנה ככל שתהיה, מצוידת בבריכה משלה. יש מלבני בטון מתפוררים המשתופפים תחת ענני גשם בכפרים נידחים בין הכבשים הרועות באחו. יש מתחמי מים מפוארים עם בריכות רב מפלסיות ומגלשות מסוכנות ונהדרות מהסוג שתרבות אמריקאית חובבת תביעות לעולם לא תוכל להרשות לעצמה. בסך הכל יש יותר מ–120 בריכות ציבוריות — על פי רוב מחוממות באופן גיאותרמי, רובן לא מקורות, הפתוחות לאורך כל השנה — באיסלנד, מדינה שאוכלוסייתה גדולה אך במעט מזו של לקסינגטון, קנטאקי. "אם אין לכם בריכת שחייה, אתם כנראה אפילו לא עיר", אמר ראש עיריית רייקיאוויק, דאגור אגרטסון. הראיון עמו נערך, כמובן, באווירה נינוחה בבריכה חמה במרכז העיר.

הבריכות הציבוריות האלה, או בשפת המקום: "סונטלק", מתפקדות כמרכזים קהילתיים, מקומות קדושים, שזמינותם ונגישותם נתפסות כאחת מזכויות האזרח. משפחות, בני נוער וזקנים רובצים ומפטפטים בתוך הבריכות האלה כל יום — בקיץ ובחורף. למרות מזג האוויר האכזרי של איסלנד, ריחוקה ועונות החורף שלה, עם 19 שעות חושך ביממה, התושבים שם הם בין המרוצים ביותר בעולם. ככל שביקרתי ביותר בריכות שחייה מקומיות, כך הלכתי והשתכנעתי ששביעות הרצון המרשימה של האיסלנדים קשורה קשר הדוק לחוויית הבריחה מהאוויר הקפוא, חסר הרחמים, והשקיעה במים החמימים בין בני עמם. הבריכות הן יותר מהשקעה עירונית צנועה, יותר מהטבה צדדית לכל אזרח בגלל צירוף מקרים גיאולוגי־געשי. נראה שהן־הן המפתח לאיכות החיים האיסלנדית.

בחורף האחרון ביקרתי באיסלנד ושחיתי ב–14 בריכות לאורכה ולרוחבה. כולן היו מלאות איסלנדים שהשתוקקו לספר לי איזה תפקיד ממלאות הגינות הציבוריות האלה בחייהם. פגשתי מהגרים שהגיעו לא מזמן לעיירה בולונגרביק שבפיורדים המערביים בשעה שהתערבבו בין שכניהם החדשים, בנם הקטן משליך חופני שלג טרי לתוך הבריכה החמה ומתמוגג למראה הפתיתים הנמסים. ראיתי הורים איסלנדים משתכשכים עם ילדיהם כדי להרגיע אותם לפני השינה; דיברתי עם מבוגרים שזכרו את הטקס הזה מילדותם ושיחזרו את זיכרון השתחלות גופיהם החמימים בין הסדינים הקרירים. שמעתי סיפורים על בני זוג שהתגרשו וחילקו ביניהם את הבריכות המקומיות יחד עם שאר הרכוש, ועל זוגות פנסיונרים שמחזקים את הקשר בשחייה יומיומית משותפת. צפיתי בארבעה קשישים מעלי אדים שוחים הלוך ושוב בבריכה בצפון איסלנד, כשאור הזריחה מאיר את ההרים מאחוריהם ומלצר מגיש להם ספלי קפה מהבילים על גלשן קיקבורד קטן. "אני חושבת שבריכות השחייה הן מה שמאפשר לנו לחיות כאן", אומרת האמנית הצעירה רגהיידר הרפה לייפסדוטיר. "יש לך סופות, יש לך חושך, אבל בריכות השחייה הן המקום שבו אתה מוצא את עצמך מחדש".

חשיפה מלאה

במשך מאות שנים היתה איסלנד אומה של יורדי־ים, שלעתים קרובות טבעו בהגיעם לחוף. ב–1887 דיווח אחד העיתונים המקומיים, שיותר מ-100 איסלנדים טבעו באותו חורף לבדו. ב–1931 התהפכה סירה עם ארבעה חוואים בזמן שניסו לחצות את פיורד קוטלפיורדור עם פרה מבוהלת. שלושה מהם נהרגו; הרביעי, שידע לשחות, שרד.

תקריות מעין אלה טיפחו אצל האיסלנדים חיבה מיוחדת ללימודי שחייה. בעבר, המקום היחיד שניתן היה ללמוד בו היה במורד תעלה בוצית שהסתעפה ממעיין חם, ששימש את נשות רייקיאוויק לכביסה. בהשראת אותו מעיין, ובעזרת מקדח ממושכן־לעייפה שהובא לאיסלנד לצורך חיפושי זהב כושלים, הצליחה העיר להתחבר לעורק מי התהום החמים שזרמו בתוך קרביה הגעשיים של איסלנד. החום הגיאותרמי הראשון של איסלנד זרם ל–70 בתי אב ולשלושה מבני ציבור: בית ספר, בית חולים ובריכת שחייה. רשות האנרגיה הלאומית הציעה הלוואות ללא סיכון לכפרים ברחבי המדינה כדי לעודד קידוחים גיאותרמיים, ובתוך דור אחד כמעט נעלמו בתי הדשא מהנוף האיסלנדי והוחלפו בבתים ובבנייני דירות מודרניים, כולם מחוממים כל־כך עד שאפילו בלילות החורף רוב האיסלנדים משאירים חלון פתוח. עם המים החמים שזורמים לאורכה ולרוחבה של הארץ ותשוקה בלתי ניתנת לעצירה לטבול בהם — לימודי השחייה הפכו למקצוע חובה בכל בתי הספר האיסלנדיים ב–1943 — עד מהרה צצו בריכות בכל עיר ועיר.

מנהל חנות משקאות פטפטן בשם סנורי גרימסון סיפר לי סיפור ארוך על הפעם שבה בחורה אוסטרלית יפה רצתה ללכת איתו לבריכה, אבל אז גילתה לו שהיא לא מתרחצת לפני שהיא נכנסת לשחות. הוא עשה פרצוף מבועת ואז הנחית את שורת המחץ: "זו היתה החלטה קשה מאוד. לשמחתי, הבריכה היתה סגורה!" היה ברור שהסיפור הזה קרע את חבריו האיסלנדים מצחוק, אבל אני מצאתי טעם לפגם בעובדה שסנורי סיפר לי אותו בעירום, רגלו השמאלית בכיור, מתוח כמו רקדנית בלט על הבר

בריכה בחוף נאוטולסוויק ברייקיאוויק
מאסימו ויטאלי

"בגלל מזג האוויר, אין לנו כיכרות מסודרות כמו באיטליה ובצרפת", מסביר הסופר מגנוס סוויין הלגסון. "עד 1989 היה באיסלנד איסור על שתיית בירה, כך שאין לנו מסורת של פאבים כמו באנגליה או באירלנד". הבריכה היא המרחב החברתי של איסלנד: המקום שבו המשפחות פוגשות שכנים, שבו נערכות קבלות הפנים לתושבים חדשים, שבו יריבים לא יכולים להתחמק זה מזה. זה יכול להיות קשה לאיסלנדים מסוגרים, ש"לא נוהגים לדבר עם שכניהם במכולת או ברחוב", ליצור קשרים, אומר ראש העיר דאגור (האיסלנדים משתמשים בשמות המשפחה של האב והאם ופונים לכולם, אפילו לראש העיר, בשמם הפרטי). "בבריכה החמה אתה חייב לתקשר", ממשיך ראש העיר. "אין מה לעשות חוץ מזה".

לא רק שחייבים לתקשר; חייבים לעשות זאת תוך חשיפה מלאה. לרוב האיסלנדים יש סיפור על אורחים, בדרך כלל אמריקאים, שהתלוו אליהם לבריכות ואז נרתעו באימה למשמע הדרישה המחמירה להתפשט לחלוטין, להתקלח ולקרצף את גופם בסבון מכף רגל ועד ראש. במלתחות הגברים והנשים מתנוססות כרזות המדגישות את האזורים שיש להקציף בקפידה: הראש, בתי השחי, האחוריים, כפות הרגליים. האיסלנדים מקפידים מאוד על הכללים האלה, הנחוצים משום שהבריכות מחוטאות במעט מאוד כלור; פעמים רבות סופגים תיירים ובני נוער נזיפות משומרי הבריכה על רחצה בלתי מספקת. המנהג זכה גם לאזכור במערכון פופולרי בתוכנית הטלוויזיה הקומית "Fostbraedur", שבה שומר נלהב מקרצף בעצמו את אחד הרוחצים הסרבנים.

אחד הניצבים המעורטלים באותו סרטון ויראלי, ג'ון גנאר, נבחר מאוחר יותר לראשות העיר רייקיאוויק, מה שמוכיח שהאיסלנדים ממש לא מתרגשים מעירום למען ניקיון הבריכה. את זה הבנתי הכי טוב במלתחות העיירה איסאפיורדור, שם מנהל חנות משקאות פטפטן בשם סנורי גרימסון סיפר לי סיפור ארוך על הפעם שבה בחורה אוסטרלית יפה רצתה ללכת איתו לבריכה, אבל אז גילתה לו שהיא לא מתרחצת לפני שהיא נכנסת לשחות. הוא עשה פרצוף מבועת ואז הנחית את שורת המחץ: "זו היתה החלטה קשה מאוד. לשמחתי, הבריכה היתה סגורה!" היה ברור שהסיפור הזה קרע את חבריו האיסלנדים מצחוק, אבל אני מצאתי טעם לפגם בעובדה שסנורי סיפר לי אותו בעירום, רגלו השמאלית בכיור, מתוח כמו רקדנית בלט על הבר.

"זה נפלא", אמרה לי שחקנית בשם סלומה גונארסדוטיר ערב אחד בבריכה. "מי שגדל כאן זוכה לראות גוף של נשים אמיתיות: בנות 65, נשים בגיל העמידה, נשים הרות. לא רק של אנשים במגזינים או בטלוויזיה".

חברותיה, כולן בשנות ה–20 לחייהן, מתדלקות אלכוהול לקראת יציאה לבילוי של ערב שבת, מהנהנות בהתלהבות. "בעיקר נשים הרות", מסכימה הלגה גונהילדורסדוטיר. "אפשר לראות: כן, בהחלט, היא באמת תפחה מאוד".

"זה כל כך חשוב", אומרת סלומה ברצינות. "ככה אתה מתרגל לשדיים ולוואגינות!"

כעיתונאי, לעולם לא אשכח את החוויה האיסלנדית הייחודית של לחיצת ידיים עם ראש העיר הנאה דאגור ואחר כך, בחלוף דקות ספורות בלבד, קיום ראיון עמו בעירום מלא של שנינו (כמו פוליטיקאי שמתראיין בכל מקום, גם אליו נלווה עוזר שהשתדל לא להתבלט, פרט לעובדה שגם הוא היה מעורטל לחלוטין). אני מודה שבהתחלה זה היה קצת מטריד, אבל בסופו של דבר היה משהו מנחם בלראות את כל החזות והישבנים והבטנים — שברובם היו חלק מגוף של בן אדם נורמלי, לא של איזו יצירת מופת פיסולית. והנינוחות הזאת נמשכת גם בבריכה, שם אתה אולי מכוסה — רק קצת, במקרה שלי — אבל עדיין מוצג לראווה.

אבל עירום חלקי, המעודד לשמור על ריחוק קל מהשאר, מאפשר לאורח גם להתמקד, בצורה עמוקה ומיוחדת, בגופו שלו, בתגובותיו ובצרכיו. הבריכה, למרות היותה מקום מפגש חברתי, גם מעודדת הסתגרות. תוצאות שאלון שהפיץ צוות המחקר של ולדימיר הצביעו על כך שנשים במיוחד הולכות לבריכה למטרת התבודדות. נשים ששוחחתי איתן אמרו שכמעט כולם מכבדים את תנוחת ההרהור המימי — הראש מושען לאחור כנגד קיר הבריכה, העיניים עצומות, הפה מחייך חיוך קטן של שביעות רצון — שנוהג לאמץ מי שבא לבריכה ורוצה שיעזבו אותו בשקט.

סיגורלג דגסדוטיר, תלמידת תואר שני שעורכת מחקר על הבריכות, אומרת שתפקידן החברתי של הבריכות בקהילות האיסלנדיות נובע בחלקו מהאינטימיות של החוויה הפיזית: בבריכה, היא אומרת, אתה יכול "להסיר את חמש שכבות הבגדים שבדרך כלל מפרידות בינך ובין כל שאר האנשים". באופן כזה, הבריכות משמשות כגורם שוויוני: חברי מועצה ברייקיאוויק מקפידים לסייר בין ה"סונטלקים" בעיר, שם הם שומעים את ביקורתם הידידותית של בוחריהם. במאי הקולנוע ג'ון קרל הלגסון, המצלם סרט דוקומנטרי על הבריכות של איסלנד, אמר, "כשאנשים נמצאים בתוך בריכת השחייה, זה לא משנה אם אתה רופא או נהג מונית". החברה שלו, פרידגרדור גודמונדסדוטיר, הוסיפה, "כולם לבושים אותו דבר".

בריכת לאוגרסלאוג ברייקיאוויק
מאסימו ויטאלי

פשוט להיות

כעיתונאי, לעולם לא אשכח את החוויה האיסלנדית הייחודית של לחיצת ידיים עם ראש העיר הנאה דאגור ואחר כך, בחלוף דקות ספורות בלבד, קיום ראיון עמו בעירום מלא של שנינו (כמו פוליטיקאי שמתראיין בכל מקום, גם אליו נלווה עוזר שהשתדל לא להתבלט, פרט לעובדה שגם הוא היה מעורטל לחלוטין)

בדרך מרייקיאוויק לנמל התעופה קפלאוויק נמצא "בלו לגון", ספא מים חמים יוקרתי שהוא אחד היעדים התיירותיים הפופולריים ביותר באיסלנד. שם, תמורת 40 יורו, ניתן להתקלח בתא פרטי ולצוף במים עתירי מינרלים — הנפלטים מתחנת הכוח סווארטסנגי הסמוכה, המשתמשת בטורבינות שגובהן כפליים מגובהו של אדם כדי לייצר 75 מגוואט חשמל ו–150 מגוואט חום תרמי עבור העיירות בסביבה.

ביומי האחרון באיסלנד ירדתי מהאוטוסטרדה מיד אחרי ה"בלו לגון" ונסעתי לאחת הערים האלה, עיר הנמל רייקיאנסבייר. המבואה של בריכת העיירה מעוטרת, בהתאם, בשורת חלונות דמויי צוהר. האשה בדלפק הקבלה גבתה ממני תשעה דולר ושאלה, "זאת הפעם הראשונה שלך בבריכת שחייה איסלנדית?"

"לא", אמרתי במידה מסוימת של הנאה.

לסימנים המוכרים במקלחות נוספו הודעות בפולנית, המכוונות לגל החדש של מהגרים שמצאו עבודה ברייקיאנסבייר. עטיתי את בגד הים שלי בצליפה, חשקתי את שיניי ויצאתי מהבקתה החמימה אל הקור. הבריכה החמה, 36 עד 38 מעלות, היתה מלאה בגברים עצומי ממדים עם מבנה גוף מאיים וגם ילדה קטנה בבגד ים ורוד ומקומט. המגודל מבין הבריונים התרומם מהמים, הרים את הילדה ונשא אותה, מצחקקת, לבריכת המשפחה. משריר הזרוע שלו נשקף קעקוע של דוב נוהם העולה באש.

הפעם לא פניתי לאף אחד, לא שאלתי שום דבר. בכלל לא דיברתי. התמקדתי בתחושות: המים הלוחצים קלות על עורי, הרוח המעקצצת בזקני. מסביבי נשמע אותו רעש לבן ורך של קהילה. השיחה; הקשר; החופש, בתוך אותה המולת חברותיות, לפרוש ופשוט להתכנס לתוך עצמך. זה הזכיר לי משהו שאמרה לי תלמידת דוקטורט בשם קטרין גודמונדסדוטיר ביומי הראשון באיסלנד. היא ניסתה לתאר לי הרגשה מסוימת, שקשה לתאר במילים, תחושת הנוחות של ילידת איסלנד כשהיא טובלת ב"סונטלק" השכונתי. כשחשבתי על מה שאמרה, הצטלצל בתוכי אקורד ג'י מושלם. "זו לא בדיוק תחושת אושר", היא אמרה. "זו הידיעה איך להיות בבריכת השחייה".

השמש החלה לשקוע באופק, בוהקת אך מתפוגגת. הדבר הנוסף היחיד בשמי התכלת הצלולים היה שובל של מטוס סילון שהצביע מערבה. עצמתי את עינַי. הייתי בבריכה.

________________________________

תרגום: מרב שמבן

הרשמה לניוזלטר

מחפשים חומר קריאה משובח לסוף השבוע? הירשמו עכשיו

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות