שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גיבור האומה או כובש ומשעבד? בארה"ב מגלים מחדש את דמותו של כריסטופר קולומבוס

יותר מ-500 שנה אחרי שהגיע לאמריקה, בארצות הברית מעזים כעת לדון מחדש בהנצחתו של מגלה הארצות הנודע. כולם מסכימים שמסעותיו יצרו שרשרת של אירועים איומים ונוראים, אבל יש מי שסבורים שכל זה היה בעצם בלתי נמנע

צח יוקד
ניו יורק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציור של קולומבוס מגיע לאמריקה
צילום: H. Armstrong Roberts/ClassicStock / Getty Images

שישי בצהריים, וכיכר קולומבוס הומה אדם: אוטובוס אדום מוריד עשרות תיירים, ששולפים מצלמות ומתעדים את האזור בהתלהבות. מעטים המקומות בניו יורק שאפשר להרגיש בהם את הדופק באותה שעה של היום, כמו בכיכר המפורסמת שבפינת הסנטרל פארק. שילוב של הנאה ועסקים, על רקע גורדי השחקים המרשימים וצמרות העצים הירוקים. כרכרות סוסים צבעוניות, לצד עשרות מוניות צהובות שמנסות לגנוב את הרמזור בכוח, ולא מפסיקות לצפור. גברים ונשים יושבים בבית הקפה עם ספר ביד, מבקשים לברוח לרגע מהמציאות המטורפת של המולת החדשות. מן העבר השני של הכיכר מרכז "טיים וורנר", שממנו משדרים כתבי רשת סי־אן־אן בשידור חי לכל העולם.

מלמעלה משקיפה על כל ההמולה דמותו המפוסלת של כריסטופר קולומבוס, האיש על שמו נקראה הכיכר, ומי שזכה לתואר המחמיא שאותו יודע לדקלם כל ילד אמריקאי כבר בכיתה א' — מגלה אמריקה. קולומבוס, ועל זה כבר מסכימים כולם, לא באמת גילה את אמריקה, שהיתה מיושבת זמן רב לפני שהגיע אליה לראשונה ב–1492. אלא שבאחרונה נדמה שמגלה הארצות המפורסם גילה גם צד נוסף בפניה השסועות של האומה, שעשתה לו כבוד יותר מכל מדינה אחרת בעולם. הספן, שבמשך מאות שנים נחשב בארצות הברית מקור לגאווה לאומית, והאיש שלצד ג'ורג' וושינגטון זכה לחג מיוחד על שמו, הפך למקור למתיחות חברתית ולמאבק יצרי בין־גזעי, ונחשב כעת בעיני רבים לשם נרדף לשעבוד נוקשה ולדיכוי אלים. לפתע, המשחרר הגדול מוצא את עצמו על תקן של כובש אכזר.

"אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לשמר את ההיסטוריה שלנו, לא למחוק אותה", אמר הנשיא דונלד טראמפ בחודש שעבר, בהתייחסו לדיון המחודש בדמותו של קולומבוס. "עכשיו הם מנסים להרוס את הפסל של כריסטופר קולומבוס. מה הלאה? זה חייב להיפסק. זו המסורת שלנו". דבריו של טראמפ, שזכו לכותרות הראשיות בכל האתרים, היו תגובה רשמית ראשונה למאבק הציבורי שמנהלים בחודשים האחרונים יותר ויותר ארגונים, הקוראים לבחון מחדש את מורשתו של הספן האיטלקי המפורסם, שהפליג לאמריקה בשליחות הצי הספרדי לפני למעלה מ–500 שנה.

כיכר קולומבוס. ניו יורק
כיכר קולומבוס. ניו יורקצילום: Cameron Bloch/אי־פי

לאחרונה הכריז ראש העיר ניו יורק, ביל דה בלאזיו, על הקמת ועדה שתבחן מחדש את מורשתן של כמה מהדמויות שפסליהן מעטרים את פני העיר. הוועדה הוקמה ברקע הקולות הגוברים הדורשים להסיר את פסליהם של מפקדי הקונפדרציה ממלחמת האזרחים. לשיאה הגיעה המתיחות סביב אותן דמויות שנויות במחלוקת, בהפגנה אלימה בחודש אוגוסט בשרלוטסוויל, סמוך לפסלו של מפקד כוחות הדרום, הגנרל רוברט אדוארד לי. ההפגנה הסתיימה במותה של צעירה ובפציעתם של עשרות נוספים, לאחר שפעיל ימין קיצוני רמס אותם במכוניתו.

בתחילת החודש, קראה יושבת ראש מועצת בית הנבחרים של העירייה, מליסה מארק וויווריטו, לכלול גם את כריסטופר קולומבוס ברשימה הדמויות שבהן תדון הוועדה. "אני לא הולך להיכנס לכל העניין של השמות", מסר אז ראש העיר דה בלאזיו. "אנחנו צריכים לבחון את ההיסטוריה של כולם", הוסיף, ברקע התרעומת שקמה מצד המתנגדים לכלול את שמו של קולומבוס באותה רשימה, לצד מי שהפכו שם נרדף לדיכוי שחורים. "עד היום יש דיונים וויכוחים רבים שמתנהלים סביב האנדרטאות והפסלים של קולומבוס ברחבי העיר", הסבירה היו"ר מארק וויוריטו את עמדתה. "לכן אני מבקשת מחברי הוועדה לכלול את אותם פסלים בעבודתה".

אלא שהמחלוקת סביב דמותו של קולומבוס כבר מזמן חרגה מעבר לגבולות הדיונים המוניציפליים הללו. בספטמבר נעצר צעיר שכרת את הראש מאחד מפסלי קולומבוס המוצבים ביונקרס, מצפון לברונקס. זמן קצר לאחר מכן הושחת פסל נוסף של קולומבוס בסנטרל פארק. למרגלות הפסל נכתב בכתובת גרפיטי שחורה "לא נשלים עם השנאה". מעשה דומה אירע כמה שבועות קודם לכן ברובע קווינס, שם הושחת פסל אחר של קולומבוס בצבע כחול, כשלצדו רוססה הכתובת "להסיר את הפסל, לא לכבד רצח עם". גם הפסל המפורסם בכיכר קולומבוס, אחד מסמליה הגדולים של העיר, לא נותר חסין: צבע ורוד רוסס על חלקו התחתון.

פסל של כריסטופר קולומבוס עם ציפור על הראש בוושינגטון די־סי
פסל של כריסטופר קולומבוס בוושינגטון די־סי. מקור הגאווה הפך שם נרדף לכיבושצילום: סוזאן וולש / אי־פי

והמחאה גם התפשטה מחוץ לניו יורק. על רקע חגיגות יום קולומבוס, שצוין באמצע אוקטובר, התרחשו שורה של מעשי ונדליזם במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. בדטרויט התכנסה קבוצת מפגינים מסביב לאחד מפסליו של קולומבוס, עטפה אותו בסדין לבן וקראה להסירו. בבולטימור הושחת פסלו של קולומבוס, העתיק ביותר במדינה, ובעיר לונג בראנץ' בניו ג'רזי חתמו תושבים על עצומה הקוראת להסרת אחד מפסליו של קולומבוס בעיר. בלוס אנג'לס הצביעו חברי מועצת העיר על ביטול "יום קולומבוס", והחלפתו באירועי "יום הילידים", לזכרם של תושבי היבשת שמצאו את מותם עם הגעתו של קולומבוס לאמריקה.

"אני לא יכול לתאר עד כמה האירועים האלה פוגעים בי באופן אישי, ובקהילה האיטלקית־אמריקאית בכלל", אומר טום ווהאן, נשיא ארגון Unico National, ארגון הגג של יוצאי צבא אמריקאים ממוצא איטלקי. "אנשים בקהילה כועסים ופגועים. יש תחושה שהמחאה מכוונת נגד כולנו, הקהילה האיטלקית המקומית. אנחנו איטלקים גאים ואמריקאים פטריוטים, ואני לא יכול לתאר לך עד כמה זה פוגע לשמוע אנשים קוראים לעברך קריאות בוז בצעדת קולומבוס המסורתית". ווהאן מתקשה לכבוש את כעסו כשהוא מדבר על אלה שמתארים את קולומבוס ככובש אכזר, גם אם הוא מודה בעצמו כי לא מעט עוולות נעשו בשמו של הספן האיטלקי. "אבל זו לא היתה תופעה ייחודית לקולומבוס", הוא אומר. "הוא היה איש של זמנו, וזה מה שהיה מקובל באותה תקופה: השלל ניתן למנצחים. זה מה שעשו כובשים ומצביאים בכל מקום, לא רק הוא. למעשה, ממה שידוע לי הילידים עצמם החזיקו בעבדים וסחרו בהם".

היסטוריון, לא פוליטיקאי

525 שנים חלפו מאז הגיע קולומבוס לאמריקה, ולצד עשרות שנים של פסטיבלים, פסלים, טקסים וצעדות מסורתיות נקשר שמו לא אחת למחלוקות שונות ולמתיחות חברתית. עדות ראשונה למיתוס שנצרב בארצות הברית סביב דמותו אפשר למצוא כבר ב–1792, כשארגון "החברה ההיסטורית של מסצ'וסטס" התכנס לציין 300 שנה להפלגה המפורסמת. מאה שנים לאחר מכן היה זה הנשיא בנג'מין הריסון שהורה ב–1892 על חגיגות "יום הגילוי" לציון 400 שנים לאירוע. את החותם הסופי למעמדו של קולומבוס העניק הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט, שהכריז ב–1934 על 12 באוקטובר "כיום חגיגות שנתי של טקסים בבתי ספר ובכנסיות ברחבי ארצות הברית" לזכרו.

פסלו כרות־הראש של קולומבוס ביונקרס, ניו יורק.
פסלו כרות־הראש של קולומבוס ביונקרס, ניו יורק. מחאה חוצת־עריםצילום: Mark Vergari/אי־פי

אלא שמוצאו האיטלקי של קולומבוס ואמונתו הדתית היוקדת הקשו על רבים בארצות הברית להתכנס סביב דמותו, ומיקדו את היום המוקדש לזכרו ליום חגה של הקהילה האיטלקית ושל הכנסייה הקתולית. לא פעם ניצלה הכנסייה את "יום קולומבוס" לשורה של אירועי מחאה נגד מה שתואר בידי ראשיה כאפליה דתית נגד חבריה בארצות הברית. לשיאה הגיעה המתיחות לאחר עלייתו של בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, ועל רקע התחזקות התנועה הפשיסטית בשנות ה–30. ב–1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפך "יום קולומבוס" ליום הזדהות של אמריקאים־איטלקים עם דמותו של מוסוליני, כשהם מתכנסים סביב פסלו של קולומבוס בניו יורק, וקוראים בקול "יחי מוסוליני".

יותר מ–70 שנה חלפו, ובארצות הברית המשיכו לחגוג את האיש ומורשתו, גם אם היום כבר ברור שחלק מהמיתוסים הקשורים בשמו רחוקים מלהיות נכונים. "אני מסתכל על קולומבוס כהיסטוריון ולא כפוליטיקאי", אומר לורנס ברגרין, סופר והיסטוריון אמריקאי, שספרו "ארבע ההפלגות" מוקדש לחקר מסעותיו הימיים של קולומבוס ודמותו. "מבחינה היסטורית, החשיבות שלו אדירה ובלתי ניתנת למחלוקת. הוא שינה את העולם כפי שהיה מוכר עד אז. צריך להבין שהאיש היה גאון בדרכו. הוא עשה מה שאף אחד לא עשה לפניו, חצה את האוקיינוס האטלנטי ארבע פעמים בלי לאבד חיים בדרך. זה הישג אדיר במונחים של אותה תקופה. מצד שני הוא היה הרבה פחות מוצלח בתור מושל במקומות שהוא גילה מטעם ממשלת ספרד. שם הוא כבר נכנס לצרות. עם זאת, צריך לזכור שהוא נהג לפי רוח התקופה, וכשהוא חשב על הילידים במונחים של עבדים הוא חשב כמו שהאיטלקים חשבו באותה עת. הוא לקח את השם שלו, 'כריסטופר', באופן מילולי, והונע מתוך תחושת שליחות עמוקה ומתוך רצון להחדיר את הנצרות כמה שיותר לחצי הכדור המערבי. לכן הוא גם המיר בכוח את דתם של רבים מהילידים".

צילום: siqrid estrada

ההיסטוריון לורנס ברגרין: "קולומבוס שינה את העולם כפי שהיה מוכר עד אז. צריך להבין שהאיש היה גאון בדרכו. הוא עשה מה שאף אחד לא עשה לפניו, חצה את האוקיינוס האטלנטי ארבע פעמים בלי לאבד חיים בדרך. זה הישג אדיר במונחים של אותה תקופה. מצד שני, הוא היה הרבה פחות מוצלח בתור מושל במקומות שהוא גילה מטעם ממשלת ספרד. שם הוא כבר נכנס לצרות"

ברגרין מדגיש כי הטרגדיה הגדולה באמת מבחינתם של ילידי המקום נבעה מצירוף נסיבות טרגי, ולאו דווקא מתוך החלטה מודעת שקיבל קולומבוס עצמו. "כשקולומבוס עזב את ספרד, אף אחד לא אמר לו 'כשאתה מגיע לעולם החדש, תהרוג כמה שיותר מקומיים'. זה לא היה כך. רוב מקרי המוות שנגרמו כתוצאה מההפלגות שלו — ומדובר במספר אדיר, בעשרות אלפים — נגרם במקרה. החלק הגדול של הקורבנות נבע מהחיידקים ומהווירוסים שקולומבוס והאנשים שהגיעו איתו מאירופה הביאו ליבשת החדשה. גורם נוסף קשור לכך שרבים מתושבי האיים הקאריביים ראו בהגעת הספינות של קולומבוס את התגשמות חזון קץ העולם, וכתוצאה מכך החלו בגל התאבדויות גדול. חלקם פשוט קפצו מצוקים גבוהים, אחרים הרעילו את עצמם, וקולומבוס בעצמו היה נסער ממקרי המוות הרבים ולא שיער לרגע שמדובר בתוצאה ישירה של הנוכחות שלו במקום. זה היה מפגש טרגי בין שתי תרבויות, אבל לא מהלך מתוכנן מצדו של קולומבוס".

ברגרין עומד על כך שעל אף שהיה גאון, הספן האיטלקי מעולם לא הבין את המשמעות האמיתית הטמונה במסעותיו — הוא היה משוכנע שהוא מפליג לארצו של קובלאי חאן, המנהיג המונגולי שמת 200 שנה קודם לכן. "זה נכון שמדובר בהישג מקרי לגמרי, ושהוא מעולם לא תיכנן להגיע ליבשת אמריקה והיה מבולבל עד יומו האחרון בנוגע למשמעות ההפלגות שלו", הוא מודה. "מצד שני, אני זוכר שפעם הייתי במסיבת עיתונאים של מדענית חלל שיצאה לאחת ממשימותיה, ומישהו שאל אותה אם היא כבר יודעת מה היא הולכת לגלות במשימה הנוכחית. היא אמרה שאם היא היתה יודעת, זה לא היה גילוי. מהבחינה הזאת, הגילויים של קולומבוס היו חשובים כל כך בגלל שהם היו כל כך בלתי צפויים. אני חושב שהוא היה גאון בתור נווט ימי, וכל הניסיון להציג אותו כמי שביצע מעשי טבח בתושבים המקומיים פשוט לא נכון".

משרתים טובים

לו יכלו מקטרגיו של קולומבוס להעמידו למשפט כיום, קרוב לוודאי שהיו מאשימים אותו בארבעה סעיפים עיקריים: האלימות הגדולה שבה נהג בילידים, שעבודם, המרתם בכוח לנצרות וחשיפתם למחלות חדשות. באחד מיומניו של קולומבוס מובאת עדות, שממנה עולה כי כבר ביומו הראשון בחצי הכדור המערבי הורה לשעבד שישה מילידי המקום, שבהם ראה, כפי שכתב, "משרתים טובים". בנוסף, הוא מואשם בכך שהנהיג משטר עבודה נוקשה, ובמסגרתו כפה על רבים מילידי המקום עבודת פרך בחיפוש אחר זהב ומתכות יקרות. הוא סחר, לפי ההערכות, באלפי ילידים מקומיים שנשלחו לאירופה על תקן עבדים, ולפחות במקרה אחד הורה לדכא בכוח התקוממות מקומית שהסתיימה בהרג רבים מהמפגינים. קולומבוס לא הסתפק בכך, ולפי עדויות שונות הורה להציג ברחובות העיר את גופותיהם המבותרות של המתקוממים, כאזהרה מפני התקוממות נוספת. למעשה, התנהלותו של קולומבוס כמושל אחרי מסעו השלישי לאמריקה הובילה למרד מצד רבים מהמתיישבים החדשים בה, שהתלוננו עליו בפני בית המלוכה הספרדי. הארמון הורה על הדחתו מתפקיד המושל ועל השבתו בשלשלאות לספרד כאחרון העבריינים.

פסל של קולומבוס שהושחת בברידג'פורט, קונטיקט.
פסל של קולומבוס שהושחת בברידג'פורט, קונטיקט. מגלה הארצות היה לסמל לכל מה שהשתבשצילום: Ned Gerard/אי־פי

"בהקשר של קולומבוס, אני לא אוהב את השימוש ב'גילה'", אומר וויליאם פואלר, מרצה להיסטוריה מאוניברסיטת נורתאיסטרן בבוסטון. "יש משהו פטרוני בשימוש במילה הזאת בהקשר של מפגש בין תרבויות. אתה לא מגלה תרבות אחרת, התרבות כבר קיימת. אני מעדיף את השימוש במילה 'פגש', בפרט בהתחשב בעובדה שקולומבוס לא היה האירופאי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה". מדוע, אם כך, הפך קולומבוס למגלה הארצות המפורסם בהיסטוריה? מבחינתו של פואלר, התשובה ברורה. "זה הכל בגלל יחסי ציבור", הוא אומר. "הוויקינגים הגיעו ליבשת אמריקה 400 שנה קודם לכן, ואף אחד לא עשה מזה סיפור יותר מדי גדול. כשקולומבוס הגיע, הוא בא בשם הקולוניאליזם הספרדי וסחף אחריו את יבשת אירופה כולה. אבל הסיבה החשובה ביותר אולי נובעת מכך שבין ההגעה של הוויקינגים להגעה של קולומבוס הומצאה העיתונות המודפסת, שהפכה את ההפלגה שלו לאמריקה לחדשות שמופצות בכל רחבי אירופה, ומביאות לאותה תנועה גדולה מערבה".

האנתרופולוגית קרול דלאניי: "קולומבוס היה פתוח מאוד וידידותי מאוד ביחסו כלפי הילידים. הוא ראה בהם נוצרים טבעיים, ובשום שלב לא היתה לו כוונה לשעבד אותם. איך אפשר לצפות ממנו לשעבד את הילידים, אם הוא חשב שהוא נמצא אז על אדמתו של החאן הגדול? הוא אהב את התושבים המקומיים שהוא פגש, ואלה היו המתיישבים שבאו בעקבותיו ששיעבדו אותם. לא הוא"

את אופיו של קולומבוס, שרבים מתארים כאלים, קושר פואלר למדינה ששלחה אותו למסעותיו. "הוא מפליג לאמריקה בשם ספרד, שבראשית אותה שנה, 1492, מצליחה אחרי שנים ארוכות של מלחמה לכבוש את גרנדה מידי המוסלמים, ולהשתלט מחדש על חצי האי האיברי. כשמדינה נמצאת במצב של לחימה שנמשכת לאורך זמן רב כל כך, זה יוצר באופן טבעי חברה כוחנית מאוד, מיליטריסטית מאוד, ובמידה רבה גם דתית מאוד. עם סיום המלחמה, ספרד לא רק חזקה מבחינה צבאית אלא גם מאוחדת, והיא רוצה לנצל את המצב החדש על מנת להמשיך להתפשט. כל הדינמיקה החברתית וכל האנרגיה מופנית עכשיו מעבר לים, לכיוון מערב, וקולומבוס הוא חלק מאותה תרבות כוחנית. הוא כובש, הוא הרפתקן וכמוהו גם האנשים שמלווים אותו. הוא כובש אכזר שאחראי למעשים איומים ונוראיים, ומונע מתוך מרדף אחר שלושה דברים: תהילה, זהב ואלוהים".

פואלר, שחקר את דמותו של קולומבוס במשך שנים רבות, מסרב להצטרף לקריאה להסיר את פסליו של האיש הפזורים ברחבי ארצות הברית, אך גם לא מוכן להשתתף בחגיגות הקשורות בפועלו של מי שהוא בעצמו מודה ש"שינה את פני העולם יותר מכל אדם אחר מאז יוליוס קיסר".

"אני בהחלט חושב שאנחנו צריכים לזכור ולציין את פועלו של קולומבוס", הוא אומר, "אבל זה בשום אופן לא צריך להיות יום של חגיגות, אלא יום של חשבון נפש. יום שבו אנחנו חושבים על המחיר הגבוה ששילמו הילידים ועל העוולות שנגרמות לא פעם כתוצאה מהתנגשות של שתי תרבויות שונות. אנשים חושבים על קולומבוס במונחים של 'גילוי', אבל אולי הגיע הזמן לחשוב עליו גם במונחים של פלישה ושל ההשלכות שלה".

האיש שלא היה שם

כשהסופרת והאנתרופולוגית קרול דלאניי שומעת את הביקורת על פועלו של קולומבוס, היא מתקשה לשמור על פנים שלווים. "אתה יודע, הלוואי שאנשים היו קוראים את היומנים שלו לפני שהם מטיחים בו אשמה. הוא היה פתוח מאוד וידידותי מאוד ביחסו כלפי הילידים", היא פוסקת. "אם אתה קורא את היומנים שלו, הוא אומר שם בבירור — 'הם האנשים הנפלאים ביותר שפגשתי שאוהבים את שכניהם כפי שהם אוהבים את עצמם (ואהבת לרעך כמוך)'. הוא ראה בהם נוצרים טבעיים, ובשום שלב לא היתה לו כוונה לשעבד אותם. איך אפשר לצפות ממנו לשעבד את הילידים, אם הוא חשב שהוא נמצא אז על אדמתו של החאן הגדול? אתה לא הולך ומשעבד את תושביה של מי שאתה חושב שהיא האימפריה הגדולה בעולם. הוא אהב את התושבים המקומיים שהוא פגש, ואלה היו המתיישבים שבאו בעקבותיו ששיעבדו אותם. לא הוא".

בניגוד לחוקרים רבים שמסכימים עם הקביעה כי קולומבוס נהג באלימות גדולה כלפי הילידים המקומיים, ובמקביל פוטרים אותו מאשמה בטענה כי פעל ברוח התקופה שבה חי, דלאניי מסרבת לראות בקולומבוס אחראי ישיר לכל עוולה שהיא. "קולומבוס הפך לסמל לכל מה שהשתבש בדרך, אבל אף אחד לא באמת טרח לקרוא את הזיכרונות שלו. זה כל כך ברור שזה לא היה הוא, אלא האנשים שבאו בעקבותיו. אין ספק שדברים איומים ונוראים התרחשו, אבל הם קרו כשהוא חזר לאירופה והשאיר אחריו הנחיות ברורות לא לפגוע בילידים. אני אתן לך דוגמה: אחרי אחד המסעות שלו, כשהוא הפליג חזרה לספרד, המתיישבים שהוא השאיר אחריו באו במגע עם אחד השבטים המקומיים, שלפי החשד אימץ מנהגי קניבליזם ומעשי סדום. לפי עדויות שונות האפיפיור באותה תקופה אמר שמי מהמתיישבים שיתנגד להמיר את דתו לנצרות, או שייתפס נוהג שלא כדרך הטבע, ובכלל זה מעשי סדום או קניבליזם, דינו יהיה שעבוד לעבדות. וזה מה שהם עשו. הם תפסו כ–500 מאות חברים מאותו שבט, ושלחו אותם לאירופה כעבדים. אבל קולומבוס לא היה קשור לזה. הוא לא היה שם כשזה קרה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ