שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יצור הכלאיים שמנצח את הסרטן

בכל אחד מהצמתים החשובים בהיסטוריה של חקר מערכת החיסון אפשר למצוא את פרופ' זליג אשחר, חוקר ישראלי שהמצאה מהפכנית שלו לטיפול בסרטן הובילה לעסקה בשווי מיליארדי דולרים. בראיון הוא מספר על השתלשלות העניינים שהביאה לפריצת הדרך ואומר: לא צריך את אלוהים כדי לעשות מצוות

סמדר רייספלד
סמדר רייספלד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: תומר אפלבאום

לפרופ' זליג אשחר יש שם היברידי. במקור הוא היה זליג ליפקה, אבל הוא לא אהב את השם הגלותי מדי בעיניו. הוא רצה להיות ישראלי ממש. כיוון שלא רצה לשנות את "זליג", שניתן לו על שם דודו הנערץ, שנרצח על ידי פורעים ערבים מסרפנד (היום צריפין), ביקש להחליף את שם המשפחה. אביו סיפר לו שליפקה הוא עץ, וזליג פתח מגדיר של צמחי ארץ ישראל בעמוד אקראי ונתקל בערך "אשחר". אחר כך התברר שעליו של האשחר אפורים־ירוקים, כמו עלי הליפקה, ומאז הוא זליג אשחר — היבריד גלותי־ישראלי, הכלאה מרתקת של מהויות.

גם מה שזיכה אותו בפרס ישראל ושרבב את שמו לאחרונה בהקשר של רכישת החברה קייט פארמה בסכום ענק (11.9 מיליארד דולר) הוא היבריד, הפעם כזה שנהגה במוחו ומומש במעבדתו. מדובר בטיפול בחולי סרטן, שמבוסס על הכלאה בין שני מרכיבים של מערכת החיסון — תא T ונוגדן — ליצירת היבריד שמחסל את תאי הסרטן. היעילות, בניסויים שנעשו עד כה, חסרת תקדים: כ–90% מהחולים בשני סוגים של סרטן הדם הגיבו לטיפול באופן מלא, לאחר שכל הטיפולים האחרים כשלו. אצל חלק מהם המחלה חזרה אחרי כמה חודשים, אבל 40% נשארו בריאים גם שנה ואף שלוש שנים לאחר הטיפול, כלומר, תאי הסרטן שלהם נעלמו כליל. זהו הישג יוצא דופן.

העיתונים, שדיווחו על רכישת הענק, התרכזו בעיקר בצד הכלכלי של הסיפור וסערו על ההחמצה הגדולה של מכון ויצמן, שלא ירוויח מהעסקה כמעט שום דבר, אף על פי שאשחר פיתח את ההמצאה בעודו חוקר במכון. אבל לא התכנסנו לדבר על עסקאות ורווחים, אלא על מדע, על השתלשלותו ועל התפקיד שממלא בו אשחר.

להרגיש את האורגניזם

על השיחה בינינו שורה דוק של עצב. למרות ההצלחה המדעית, הרפואית והכלכלית, אשחר, בן 76, אינו אדם שמח עכשיו. בחצי השנה האחרונה הוא אבל על בת זוגו שנפטרה מסרטן, ליהיא סמל, שבביתה היפהפה הוא עדיין גר — אחד מבתי התאומים של שלוש בנוה צדק. הוא מראה לי את התמונות שאספה, את ערימת הספרים הגבוהה ליד הצד שלה במיטה ואת הנוף התל־אביבי שאהבה, שנשקף מהמרפסת: הגגות, הים והירח על כידון מסגד חסן בק. "אולי הייתי אמור להתגבר כבר, אבל כל פינה כאן מכילה אותה והיא השלימה אותי במובנים כה רבים, כך שהחסר גדול ופעור".

הוא גדל ברחובות, ומגרש המשחקים שלו היה גבעות הכורכר והפרדסים של המושבה. הוא נמשך לנמלים, לחלזונות ולחוחיות. "עניין אותי נורא איך חוחית כל כך קטנה יודעת לבנות את הקן המתוחכם שלה", הוא אומר. "לקחתי כמה ביצי חוחית מהקן ושמתי אותן מתחת לתרנגולת דוגרת. רציתי לבדוק אם הגוזל שיבקע בסביבה זרה עדיין ידע לבנות את הקן".

והתוצאה?

"לא זוכר. סביר שלא היתה לי סבלנות לעקוב, אבל כנראה הייתי גאה בניסוי, כי אותו אני זוכר היטב. הייתי גם בודק את הקרפיונים שסבתא שלי היתה משיטה באמבטיה ועוזר לה לקחת לשוק תרנגולות לשחיטה. המורה לחקלאות בבית הספר היסודי הביא לנו כוורת דבורים. לא פחדתי מהעקיצות, ועקבתי אחריהן. למדתי כל מה שקשור אליהן — איך הן אוספות אבקה, איך הן מאחסנות את הדבש בחלות דונג ומה קורה להן בתהליך הגלגול מביצה לבוגר. מאוחר יותר, כשגרעין הנח"ל שלי הצטרף לקיבוץ יד מרדכי, נעשיתי שם כוורן מומחה".

לימים, כשאשחר כבר היה מדען מן המניין, הוא ניסה לשלב את הידע שלו על דבורים עם הידע שרכש בכימיה. הוא זכר שלדבורים יש חוש ריח מפותח וידע גם להכין במעבדה חומר נפץ. הוא עירבב את חומר הנפץ עם דבש ושם ליד כוורת כדי לגרות את הדבורים וללמד אותן, בדרך של התניה, להימשך לחומר הנפץ שהפך למתוק. הרעיון היה שהדבורים המאולפות יגלו חומרי נפץ במעברי גבול, במרתפים ביתיים שבהם מייצרים אותם וכדומה. "זה אפילו עבד במידה מסוימת", הוא אומר, "אלא שהזיכרון של הדבורים התגלה כלא משובח במיוחד. בכל בוקר היה צריך להזכיר להן מחדש את ההתניה, והתברר גם שדעתן קלה ומוסחת על ידי ריחות נפוצים מדי, שנמצאים בכל מקום. אקליפטוס, למשל.

"יום אחד בא לקיבוץ מרצה ממכון ויצמן ונתן לנו הרצאה על ביולוגיה מולקולרית: דנ"א, רנ"א, ריבוזומים. הלסת שלי נשמטה. בבת אחת רציתי לתרגם את כל הפלאות שהכרתי למולקולות. נרשמתי לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות ואחריו לתואר שני בביוכימיה באוניברסיטה העברית, שם התוודעתי לעולם המולקולות".

מיכאל סלע, מקבל את פרס לגיון הכבוד
הצרפתי ב– 2011
מיכאל סלע, מקבל את פרס לגיון הכבוד הצרפתי ב– 2011צילום: Mati Milstein / Getty Images

כשבוחנים את הביוגרפיה המדעית של אשחר, אי אפשר שלא לשים לב שהיא מקבילה להיסטוריה המדעית של מערכת החיסון, עד שלפעמים נוצר הרושם שהוא מין פורסט גאמפ כזה, שאיכשהו נקלע תמיד למקום הנכון ברגע הנכון, ומופיע בכל הצמתים החשובים של ההיסטוריה הזאת. כמנחה לדוקטורט הוא בחר את פרופ' מיכאל סלע, חתן פרס ישראל ולימים ממפתחי תרופת הקופקסון שהביאה לחברת טבע את תהילתה ושגשוגה. "שם התוודעתי לתאי T", הוא אומר. "בגדול, אלה תאים של מערכת החיסון שיודעים להבדיל בין 'עצמי' לבין 'זר', כלומר בין תאי הגוף לבין תאים שפלשו אליו. הם עושים את זה באמצעות רצפטור שיושב על תא ה–T ונקשר למולקולות שנמצאות על פני הפולש הזר. הקישור מפעיל את מנגנון ההרג שבתא ה–T, והוא קוטל את התא הזר. חיסול כזה מתרחש, למשל, כאשר נגיף פולש לתא בגוף. כיוון שהנגיף משנה את פני השטח של התא המודבק, תאי ה–T מזהים אותו כזר ומחסלים אותו.

"כנושא מחקר בחרתי לגלות את המבנה של רצפטור ה–T הזה", ממשיך אשחר. "זה היה מדע בסיסי לחלוטין, ולא היה לי מושג או יומרה שיום יבוא והידע הזה ישמש אותי להמצאה לטיפול בסרטן. כשהגיע הזמן לפוסט־דוקטורט רציתי לנסוע למעבדה בניו יורק, אבל סלע אמר לי, 'אתה איש צעיר עם שלושה ילדים. ניו יורק היא לא מקום לגדל בו ילדים. סע לבוסטון. יש לי שם חבר, אולי הוא יקבל אותך'. בו במקום הוא הרים טלפון, וכך הגעתי להרווארד, למעבדה של פרופ' ברוך בנאסרף, שמאוחר יותר — ב–1980 — זכה בפרס נובל על מחקריו בתאי T. אצל בנאסרף, יהודי שהוריו היו ממוצא מרוקאי ואלג'יראי, והיגרו לארצות הברית, נחשפתי לנושא הסרטן".

איך תאי T קשורים לסרטן?

"כאמור, תאי T מזהים תאים זרים שפלשו לגוף. מתברר שגם תאי גוף שהפכו לסרטניים נחשבים זרים בעיניהם, והם תוקפים אותם. לרוע המזל, המנגנון שבאמצעותו הרצפטור של תא T מזהה מולקולות זרות על פני התאים הסרטניים ונקשר אליהן אינו יעיל במיוחד, ולכן מדי פעם תאי סרטן מצליחים להתחמק ממנו ולהתפתח בגוף. בנאסרף גילה מולקולה ייחודית שמאפיינת את התאים הסרטניים ורצה לשים עליה יד. זו היתה המשימה שלי וקניתי את עולמי כשהצלחתי בה, כי איש לא עשה את זה קודם. בתור איש של מולקולות, היתה לי איזו אינטואיציה לגבי מהות החומר שחיפשנו, וזה עבד".

יש אינטואיציה במדע.

"בוודאי. אחד הספרים שהשפיעו עלי בתחילת חיי המדעיים היה ספר על ברברה מקלינטוק, כלת פרס נובל ב–1983, שנקרא 'להרגיש את האורגניזם'. זו כותרת נהדרת, שמחברת מדע ורגש, ועוררה בי הזדהות עמוקה. כל מה שעשיתי אחר כך היה תמיד מתוך רגש ומעורבות, גם כשחקרתי מולקולות".

בשנה האחרונה שלו בהרווארד שמע אשחר על טכנולוגיה חדשה שפותחה אז ועסקה בתאים אחרים של מערכת החיסון — תאי B, שמייצרים נוגדנים. בניגוד לתאי T, שהרצפטור שלהם מזהה את המטרה כזרה באופן כללי בלבד, הנוגדנים מזהים את מטרות האויב באופן ספציפי ונוקב. למשל, כאשר חיידק חודר לדם מערכת החיסון מתחילה לייצר נגדו שלל נוגדנים, שכל אחד מהם מזהה מולקולה ספציפית על פניו ומתביית עליה. ביחד הם מנטרלים את החיידק.

"השיטה החדשה יצרה היבריד בין שני תאים: תא שמייצר נוגדן ספציפי ותא סרטן שמתחלק ללא הפסקה, ומה שהתקבל הוא תא שמייצר נוגדן ספציפי ללא הפסקה. זה כמו לבנות בית חרושת, שבמקום רקטות קונבנציונליות מייצר טיל מונחה שיודע להתביית על מטרה מוגדרת".

ברברה מקלינטוק, 1947
ברברה מקלינטוק, 1947 . ספר על חייה השפיע על אשחר צילום: Smithsonian Institution Archives

אשחר הבין את הפונציאל של הטכנולוגיה ובדרך לארץ, עם סיום הפוסט־דוקטורט, התייצב בקיימברידג', אנגליה — עם המשפחה והמכולה שהכילה את חפציהם — במעבדה של פרופ' סיזאר מילשטיין, אחד ממפתחי השיטה. לרוע המזל, מילשטיין אמר שאין לו מקום במעבדה.

סליחה, לא טילפנת או כתבת קודם לברר אם יש לך מקום?

"לא! זה בער בי, והייתי בטוח שנסתדר".

ובכן, זה הסתדר בדרך אחרת. אשחר חזר ארצה, למכון ויצמן, ומשם נסע לבדו לכמה חודשים לשווייץ כדי ללמוד את השיטה מהשותף השני לפיתוח, פרופ' ג'ורג' קוהלר. ההתעקשות השתלמה. זו הפכה לאחת מפריצות הדרך הגדולות בהיסטוריה של המחקר המדעי והרפואי, ומילשטיין וקוהלר זכו עליה בהמשך (ב–1984) בפרס נובל. אשחר החל לייצר נוגדנים שמכוונים ספציפית נגד מולקולות ייחודיות לתאי סרטן, אך מלבד העובדה שהם ידעו לאתר את התאים, הם לא גילו כלפיהם תוקפנות מיוחדת.

סיזאר מילשטיין
סיזאר מילשטייןצילום: Ted Blackbrow / ANL / REX / Shutterstock

ואז הגיעה ההברקה. "אמרתי לעצמי, למה לא לקחת את הטוב משני העולמות? באופן עקרוני, תא T מסוגל לחסל תא סרטני הודות למנגנון ההרג שלו, אלא שהוא לא טוב בזיהוי המטרה. נוגדן, לעומת זאת, מומחה בזיהוי מטרות, אבל אין לו מנגנון הרג. אפשר, אם כך, לשלב את היכולות: נבנה יצור כלאיים — כימרה, על שם המפלצת במיתולוגיה היוונית, שהיו לה ראש של אריה, גוף של עז וזנב של דרקון או של נחש. מצד אחד תהיה לו יכולת הקישור המצוינת של הנוגדן, ומצד שני תהיה לו יכולת ההרג של תא ה–T. לכימרה הזאת קראנו T–body, מין היבריד מילולי של antibody ותא T".

איך יצרתם את הכימרה?

"על ידי הנדסה גנטית של הגן. זוכרת שסיפרתי לך שבדוקטורט פיצחנו את המבנה של רצפטור ה–T? ידענו אז שהרצפטור הוא חלבון, שקצה אחד שלו בולט אל מחוץ לתא ה–T והשני משוקע בתוך התא. ידענו גם שהאזור החיצוני הוא זה שמזהה את המולקולות שעל פני התא הזר, והקישור אליהן מעורר את האזור הפנימי שמפעיל את מנגנון ההרג. לקחנו, אפוא, את הגן לרצפטור והחלפנו בו את האזור שאחראי לקישור, עם אזור הקישור של הנוגדן. את הגן הכימרי הזה הכנסנו לתא T וקיבלנו רצפטור כימרי, שמהצד החיצוני נקשר למולקולה הסרטנית בחוזקה כמו נוגדן ומהצד הפנימי מפעיל את מנגנון ההרג שמחסל את התא הסרטני. מי שהרכיבו את הגן הכימרי הזה הם פרופ' גידי גרוס, שהיה אז תלמיד מבריק שלי לדוקטורט, וטובה וקס, הטכנאית המופלאה שלי". שניהם, אגב, רשומים על הפטנט של ההמצאה.

פרופ' סטיבן רוזנברג, שאשחר עשה אצלו שבתון במכון הלאומי לסרטן בארצות הברית, הוא זה שהעז להשתמש בגן הכימרי בניסויים קליניים שערך, בהתחלה בעכברי מעבדה ואחר כך בחולים חשוכי מרפא בסרטן הדם. התוצאות היו חסרות תקדים.

המנחה שלך לדוקטורט היה חתן פרס ישראל. את הפוסט־דוקטורט עשית אצל מישהו שקיבל מאוחר יותר פרס נובל ונסעת להשתלם אצל מי שבהמשך קיבל נובל אף הוא. יש סיכוי שגם אתה תזכה בפרס?

"הלכתי לכל המקומות האלה פשוט כי הם היו הכי טובים, והנובל שניתן למדענים שם הוא רק ההוכחה לזה", הוא צוחק. "לגבי? אני לא יודע".

סטיבן רוזנברג
סטיבן רוזנברג. העז להשתמש בגן הכימרי בניסויים קלינייםצילום: National Cancer Institute

קשה לדעת אם הוא מיתמם או שהוא באמת לא יודע שהשנה הוגש שמו כמועמד לפרס נובל. בינתיים הטיפולים מוגדרים כניסויים, עדיין לא כתרופה מאושרת, והם גם יקרים להחריד. הסיבה העיקרית למחיר הגבוה היא ההכרח לקחת תאי T מהחולה עצמו כדי להחדיר אליהם את הגן הכימרי ולהפוך אותם להיברידים יעילים, לפני שמחזירים אותם לגופו של החולה. אי אפשר לעשות את המניפולציה הזאת עם תאי T של אדם כלשהו, כיוון שהם יתקפו את תאיו הבריאים של המטופל. "לכן אנחנו מנסים כיום ליצור 'תורם אוניברסלי' — תא גנרי שיהיה זמין 'על המדף' לשימוש כללי. הרעיון הוא לקחת תא T כלשהו, לסלק ממנו את הרצפטור המקורי שלו, שמזהה תאים זרים, וכך לסרס את יכולתו לתקוף את תאי המטופל".

בכל זאת, אחרי שדיברנו על התורה, מילה על הקמח.

"כל חיי המקצועיים הייתי עני במענקים. בקשות שהגשתי למימון מחקרים הושבו ריקם, ולכן תמיד רשמתי פטנטים כדי שיהיה לי כסף מהתמלוגים לעבוד על הרעיונות שלי. אחד הפטנטים, למשל, קשור לסמים. כשידעתי כבר לייצר נוגדנים ספציפיים נגד מטרות מוגדרות, שמעתי על יוזמה באו"ם בחסות הנסיכה דיאנה, שהציעה מענקים אדירים למחקרים שעסקו בלחימה בסמים. חשבתי לעצמי שאפשר להכין נוגדנים ספציפיים שיזהו סמים, ועשינו את זה נגד אופיום. הצענו את הרעיון לחברה שוודית שהתלהבה ופיתחה על בסיסו חיישן, שמשמש כיום בדרום מזרח אסיה לגילוי סמים מוברחים. החיישן יכול להיות ממוקם במזגן שנמצא במעבר הגבול, כי כל האוויר בחדר עובר דרך המזגן, וכאשר הנוגדן לוכד את מולקולות הריח של הסם, החיישן מאותת ומסגיר את נוכחותן.

"ודאי שאני שמח על תמלוגים ורווחים, ובכל זאת הרווח הגדול באמת, האדיר, הוא העובדה שהרעיון שלי מציל חיים של אנשים. אני יודע שזה נשמע קלישאתי, אבל בי נשבעתי. מדי פעם, כשמזדמן לי לפגוש מישהו שהטיפול הציל את חייו — זה קורה, למשל, באירועים של האגודה הישראלית למלחמה בסרטן — אני נאלם מהתרגשות למשך דקות ארוכות. אין דבר גדול מזה".

מה הלאה?

"יש מחקר נרחב סביב ההיבריד. חברת קייט פארמה לקחה את רעיון ההיבריד כדי להשתמש בו לטיפול בחולי סרטן, ואילו חברה אחרת, שממוקמת בצרפת, לקחה את אותו רעיון ממש ובעזרת אותה טכנולוגיה מנסה לפתח טיפול למחלות אוטואימוניות. במחלות כאלה תאים של מערכת החיסון תוקפים את איברי הגוף עצמו — למשל, המעי במחלת קרוהן — ופעילותם המתמשכת יוצרת דלקת באותו איבר. התא ההיברידי במקרה הזה מורכב מתא T אחר, רגולטורי, שתפקידו בגוף הבריא הוא דווקא לשכך את התגובה החיסונית. הרצפטור הכימרי, שמחדירים לתא ה–T הזה, מורכב מנוגדן שמכיר מרכיב מסוים בדלקת, וכאשר הוא נקשר אליו הוא מפעיל את התא הרגולטורי המשכך".

רגע לפני סיום, אחרי שעות ארוכות של שיחה, אני שואלת את אשחר שאלת סיכום מתבקשת, סתמית כמעט, כך שאני אפילו לא מצפה לתשובה רצינית: "ואחרי כל זה, יש לך מסקנה כלשהי מכל מה שעשית?" אבל דווקא יש לו תשובה, רצינית ונוקבת, והוא שולף אותה בלי להסס: "שלא צריך להאמין באלוהים כדי לעשות מעשים טובים". אלוהים, איך הוא הגיע לכאן?

יש לך דין ודברים עם מישהו על אלוהים?

הוא שותק לרגע, וניכר בו שזה נושא כאוב. "אני לא מאוד מחבב את הדת", הוא אומר לבסוף, "אבל אוהב אהבת נפש את נכדי. לפני שנים אחת מבנותי חזרה בתשובה, וכשהתגרשה נעשיתי מעורב מאוד בגידול ילדיה הקטנים. קשה לי עם הנוקשות של העולם החרדי, עם החשיבה האוטומטית והאיסורים השרירותיים. כשנכדי היו קטנים הם היו נעלמים פתאום, ואז התברר שהם בספרייה העירונית. היה לנו מקום 'סודי' בתוך פרדס באחד המושבים, בין כל עצי הפרי שבעולם, והיינו מדברים שם על כל הדברים שסיקרנו אותם. היום אני מרגיש שהדת תופסת את כל מעייניהם, וזה מעציב אותי".

חוקר הסרטן זליג אשחר
"ודאי שאני שמח על תמלוגים ורווחים, ובכל זאת הרווח הגדול באמת, האדיר, הוא העובדה שהרעיון שלי מציל חיים של אנשים"צילום: תומר אפלבאום

אתה מדבר איתם על מדע?

"לא הרבה. לפעמים אני מאתגר אותם בשאלות, אבל בעדינות. אני לא בטוח שזה יתקבל באהדה על ידי אמא שלהם, אז אני נמנע. הם נהדרים, ואני אוהב אותם יותר מכל דבר אחר, אבל כשמלמדים אותם שהכל מתחיל ונגמר בתורה, זה צמצום שקשה לי איתו. זליג, שעל שמו אני נקרא, היה לא רק יהודי, אלא גם ציוני נלהב, שעלה לארץ והביא את כל משפחתו לכאן. כך שאני מוצא את עצמי שמח על פסיקת בג"ץ שמחייבת שירות צבאי של חרדים, כי זה אומר שנכדי יתגייסו, יתרמו למדינה ואולי יהיו כך גם ישראלים.

"וכשאני שואל את הנכדה הקטנה שלי, שנכנסה עכשיו לכיתה א', איך בית הספר, והיא עונה לי שזה בית ספר טוב כי לומדים בו הרבה תורה, אני רוצה להגיד לה: 'לא צריך ללמוד תורה כדי לעשות מצוות. אפשר להיות נדיב ואנושי, לעזור ולרפא גם כשלומדים מדע וספרות'. אבל אני לא אומר דבר".

___________________________

ההיבריד קם על יוצרו

זמן קצר לאחר שערכתי את הראיון עם פרופ' זליג אשחר, התפרסמה בתקשורת ידיעה שלפיה תלמיד לשעבר של אשחר, פרופ' גדעון גרוס, תובע אותו בגין תקבולים שאשחר קיבל מחברת קייט פארמה ולא חלק איתו. גרוס היה דוקטורנט של אשחר ופיתח בהנחייתו את רעיון הרצפטור ההיברידי. הרצפטור נרשם בפטנט, שממציאיו הם: אשחר, גרוס ושני מדענים נוספים שהיו מעורבים בפיתוח. כיוון שכל הממציאים עבדו במכון ויצמן, המכון נשא בהוצאות רישום הפטנט והיה גם הבעלים העיקרי שלו. לימים נדרשו תשלומי אגרות נוספים כדי לשמר את הזכויות בפטנט, אך המכון, שלא האמין בפוטנציאל הכלכלי שלו, לא שילם את האגרות ואיפשר לממציאים לשלם אותן מכיסם ולהפוך לבעלים העיקריים של הפטנט.

על בסיס הפטנט הזה הקים אשחר חברה, שמכרה לפני כמה שנים את הזכויות לשימוש בטכנולוגיה לקייט פארמה תמורת תמלוגים. אשחר ושותפיו לפטנט צפויים אפוא להרוויח לא מעט מהעסקה כאשר תאושר התרופה לשימוש. אלא שכפי שדווח ב"דה מארקר", פרופ' גרוס טוען שאשחר הסתיר ממנו אופציות שקיבל מקייט פארמה ולטענת גרוס, חלקו בהן אמור להיות 5.8 מיליון דולר.

אשחר, בהוראת עורכי־דינו, נמנע מלהתייחס לתביעה. מקורביו ותלמידיו, לעומת זאת, דווקא שמחים להתייחס אליה, אם כי בעילום שם. "אשחר הוא האחרון שאפשר להאשים אותו ברדיפת בצע", טוען אחד מהם. "לדעתי, הוא אפילו לא מודע לכל הנהלת החשבונות והתמלוגים שהוא מקבל, שנעשית על ידי גורמים מקצועיים. הוא לא מתעסק בזה". "לא רק שאין לי ספק שלא היתה כאן כוונה להסתיר ולרמות", מוסיף מקורב אחר, "אלא שכאשר אשחר רשם את הפטנט על ההמצאה, הוא הוסיף כשותפים לפטנט גם את גרוס ואת טובה וקס (מנהלת המעבדה), למרות שהוא לא היה חייב לעשות זאת. יתרה מכך, כאשר מכון ויצמן ויתר על הבעלות על הפטנט, כל אחד מהמדענים היה אמור לקנות בכספו את חלקו, אך אשחר היה זה ששילם את הסכום עבור כולם".

גם גרוס לא מעוניין להתייחס לנושא. "בכל זאת", אני שואלת, "זמן קצר לפני פרסום התביעה אמרת בתקשורת, שתהילה וכסף לא מעניינים אותך וטענת שלא נעשה לך שום עוול. מה קרה?"
"לא קרה דבר", הוא עונה. "הדבר הכי חשוב הוא המדע, אבל אני לא טמבל שלא מגן על זכויותיו הבסיסיות. מצטער אם איכזבתי מישהו, כשהתברר שיש לי שתי רגליים על הקרקע".

אני מספרת לגרוס שאשחר דיבר עליו בראיון בהערכה עצומה. הוא אמר, למשל, שניסה לפתות אותו לבוא לעבוד באיכילוב, אבל לצערו גרוס מעדיף להישאר במושב שלו בצפון. ניכר בגרוס שהדברים מעוררים בו משהו. "אשחר היה המנטור שלי", הוא אומר, "ובאמת לא הייתי רוצה לומר שום דבר בגנותו". ואז הוא פולט, "לפעמים בסביבתו של אדם פועלים כל מיני אנשים עם כל מיני אינטרסים, ולא תמיד אדם מודע להם או יודע לנטרל אותם".  

אלה, אגב, בדיוק המילים שנשמעות בסביבתו של אשחר. "מישהו בחש", אומרים שם, "הלהיט וליבה את האש". ועד כמה שהדבר נשמע אולי מוזר, בשני הצדדים מורגש צער, אפילו פליאה. שני הצדדים, אשחר וגרוס, מתארים מציאות שבה הם צופים בעורכי הדין שהופיעו פתאום בזירה — במהלכיהם, בשפתם ובדרך מחשבתם — ולא לגמרי מבינים מה קרה. איך קם ההיבריד על יוצרו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ