ההאקר שיצא ללחום בדאעש - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההאקר שיצא ללחום בדאעש

לכתבה
מתן אקרמן

לפני שלוש שנים אמיר טאקי — אחד ההאקרים המפורסמים בעולם — נעלם. רק חודשים לאחר מכן התברר שטאקי, אחד מארבעת מפתחיו של הביטקוין, עזב את לונדון והצטרף לפדרציה הדמוקרטית של צפון סוריה כדי ללחום בדאעש. בראיון מיוחד למוסף "הארץ" הוא מספר על 15 החודשים שבילה במזרח התיכון ועל תוכניתו להשכין שלום בעולם באמצעות הטכנולוגיה

22תגובות

בנובמבר 2015 שאל משתמש באתר הפורומים רדיט (Reddit) מה שרבים תהו לגביו באותה התקופה: לאן לעזאזל נעלם ההאקר האקטיביסט אמיר טאקי? השערותיהם של הגולשים היו מגוונות: היו שטענו שהחל לעבוד על פרויקט חדש שבכוחו להפיל את הממשלה הבריטית, יש ששמעו שנעצר על ידה, אחרים הזינו שמועות שביקש מקלט אצל הרוסים ומשתמש אחד הצית דיון ארוך כשכתב, "עצוב לומר, אבל נראה שאמיר הצטרף לדאעש". רק על דבר אחד הדעות לא היו חלוקות — מדובר באחד ההאקרים המוכשרים ביותר באירופה ואולי אף בעולם כולו.

אמיר טאקי נולד בלונדון ב–1988, למשפחה ממוצא אנגלו־איראני. בילדותו עברה המשפחה להתגורר בעיירת חוף תיירותית מנומנמת ממזרח לבירה. כבר מגיל צעיר הוא לימד את עצמו לפרוץ למחשבים ולמד כמה שפות תכנות. המשימה הראשונה שהציב לעצמו היתה פריצה לרשת המחשבים הבית־ספרית, שבעקבותיה סולק מחטיבת הביניים. ככלל, טאקי לא הסתדר במיוחד במערכת החינוך הבריטית הנוקשה ובמרוצת השנים נשר משלוש אוניברסיטאות שונות, אבל הוא פיצה על כך בעזרת הסקרנות והאוטודידקטיות שלו — הוא המשיך ללמד את עצמו מקצועות שונים, החל בהנדסת תוכנה ושפות קוד שונות וכלה בפוליטיקה ואמנויות לחימה, כמו ג'ודו.

כילד שאביו וסבו היו מתנגדי משטר באיראן, בנעוריו המוקדמים טאקי התעניין בקומוניזם ובאנרכיזם, וכאשר גילה את תנועת הקוד פתוח, החליט במהרה להקדיש את מרבית זמנו לפיתוח משחקים ותוכנות למערכת ההפעלה שקידמה התנועה — לינוקס. בגיל 19 בלבד כבר הרצה בכנסים טכנולוגיים.

ב–2014 כיכב טאקי ברשימת 30 היזמים המבטיחים מתחת לגיל 30 של "פורבס" והופיע חדשות לבקרים במהדורות חדשות רבות כאחד מארבעת מפתחיו הראשיים של המטבע הווירטואלי החדש, הביטקוין. אולם בניגוד לחלוצי ביטקוין אחרים, הצלחתו של המטבע וערכו הנוסק לא שינו את אורח חייו של טאקי, שהמשיך לפעול מצלליהם של סקוואטים נטושים ברחבי אירופה. הפרויקט הבא שלו היה ה–Dark Wallet, ארנק דיגיטלי עם מיסוך יעיל אף יותר מהצפנתו המקורית של המטבע הווירטואלי, שנוצר במשותף עם קודי ווילסון, ממציא האקדח המודפס בתלת־ממד. רבים התלהבו מהאנונימיות שעתיד היה להציע הארנק, בעוד בנקים וסוכנויות מודיעין הזכירו אותו, ואת טאקי, בהערכות הסיכונים שפירסמו. אולם דווקא בשיא תהליך הפיתוח הפרויקט נעצר לפתע ונדמה היה שאין זכר לטאקי ושאיש אינו יודע להיכן נעלם.

חיילים בפדרציה הדמוקרטית של צפון סוריה. לדברי טאקי, "המאבק הוא לא רק על הישרדותה של רוג'בה, אלא גם על יכולתה להפיץ את הבשורה"
Andia / UIG via Getty Images IL

עם הבודדים שידעו באותם הימים מה עלה בגורלו של ההאקר המפורסם נמנה אריק ווסקויל, אחד משותפיו המרכזיים וחברו הטוב. בדומה לטאקי, גם ווסקויל הוא דמות יוצאת דופן בנוף החדש והמגוון של עולם הביטקוין: מתכנת שעזב את עבודתו ב–IBM כדי לשמש במשך עשור כטייס קרב בצי האמריקאי לפני ששב לעולם המחשבים. מאז הספיק ווסקויל למכור את חברת הסטארט־אפ שהקים למיקרוסופט והחל לפעול בתחום המטבעות הווירטואליים.

בשיחת סקייפ מחדר המלון שלו בסינגפור מתאר ווסקויל בפני את היכרותו הראשונית עם טאקי: "לאחר שקראתי את הקוד שלו וצפיתי בראיונות איתו, ידעתי שמדובר באדם חכם ומוכשר, שיש לו תשוקה לעשייה מכל הסיבות הנכונות". זמן קצר לאחר מכן נוצר הקשר בין השניים וטאקי גייס את ווסקויל לעבודה על ה–Dark Wallet. אף על פי שווסקויל מבוגר מטאקי בשני עשורים, הוא מודה בחיוך ש"בהתחלה היו פעמים רבות שהייתי משנה משהו בקוד של אמיר, רק כדי לגלות מאוחר יותר שהוא צדק בתכנון המקורי שלו — יש לו יכולת נדירה לראות את התמונה הגדולה ולתכנן את הדברים כך שהם יתחברו בצורה הטובה ביותר".

"זה לא רק איום המוות שמרחף מעליך במלחמה — חברים שלך מתים, אתה אוכל מזון מחורבן, ישן מעט ומאוד קר בלילה — יש כל מיני קשיים, כך שאתה מסתכל לאחור ומבין שכל החוויה הפכה אותך לחזק וממושמע יותר, המלחמה העניקה לי תחושה גדולה יותר של מסוגלות"

כשאני שואל אותו על היעלמותו של טאקי, ווסקויל מספר ש"בחודשים שהובילו לעזיבתו את הצוות שעבד על הארנק המוצפן אמיר לא הפסיק לדבר על המתרחש בסוריה. הוא נעשה אובססיבי ביחס למלחמה שם".

ואמנם, בזמן שהשמועות לגביו התרוצצו, אמיר טאקי כבר היה בסוריה. כאשר האמת התגלתה בפורומים השונים, כחצי שנה מאוחר יותר, אחד המשתמשים תימצת היטב את מה שהביעו רבים, בכותבו: "בין אם אתה מחבב את אמיר או לא, מוכרחים להודות שהבן זונה הזה הוא לא 'אנרכיסט בית קפה' ממוצע".

נווה מדבר בלב הזוועה

בקיץ האחרון, בעודי עוקב אחר הדיון הווירטואלי הסוער, השתעשעתי בניסיון ליצור קשר עם טאקי דרך אפליקציית המסרים המוצפנת Signal. להפתעתי, בתוך חצי שעה מצאתי את עצמי משוחח עם מי שנחשב לאחד ההאקרים המסוכנים בעולם, כאשר הוא מגולל בפני את הסיבות שהובילו אותו לעשות את דרכו לסוריה. "זה היה כמו משהו שנגררתי אליו", הוא אומר על 15 החודשים שעשה במזרח התיכון. "שוטטתי באינטרנט לילה אחד וגיליתי שיש מהפכה אנרכיסטית אמיתית שמתרחשת בסוריה. לא היתה מהפכה כזאת מאז מלחמת האזרחים הספרדית בשנות ה–30. זה אחד הדברים הכי גדולים שקרו בהיסטוריה המודרנית. הרגשתי מחויב ללכת לעזור להם".

המהפכה שאליה הוא מתייחס החלה במקום המכונה בפי המקומיים "רוג'בה" (ה"מערב" בכורדית; רוג'בה ממוקמת במערב כורדיסטן), או בשמה הרשמי, "הפדרציה הדמוקרטית של צפון סוריה".

סיקור הלחימה בסוריה נוטה להתמקד בשאלת עתיד שלטונו של בית אסד, או במספר ההרוגים והפצועים מאז פרוץ מלחמת האזרחים, ומעטים יודעים כי מהריסותיה נולד אחד מהניסויים הפוליטיים־חברתיים המרתקים של תקופתנו — מעין נווה מדבר בלב הזוועות של סוריה והמזרח התיכון הנפיץ, שפתח את שעריו בפני בני כל המוצאים והדתות ושתחת דגלו נלחמים גברים ונשים, שכם אל שכם, כדי להגן על עצמם מפני אימת דאעש ושאר הכוחות הסובבים אותם.

אמיר טאקי

ההיסטוריה הקצרה של רוג'בה החלה באביב 2012, כשנה לתוך מלחמת האזרחים בסוריה, כאשר בשאר אל אסד הסיג את כוחותיו מצפון המדינה כדי להגן על מרכזי שלטונו והאוכלוסיות הנאמנות לו. הצבא הסורי נסוג מאזורים כמו ג'אזירה, חבל ארץ בצפון־מזרח סוריה המונה 1.5 מיליון איש, והותיר את תושביו — רובם כורדים שחיים לצד אוכלוסייה ערבית ואשורית גדולה ומיעוטים נוספים — להגן על עצמם מפני דאעש והמיליציות השונות.

עד מהרה התמלא החלל שהותיר אחריו הצבא בחברי המפלגה הדמוקרטית המאוחדת (PYD) שהקימה ב–2003 מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) ופעלה מאז במחתרת. תחת שלטונו של אסד, רבים מחבריה נאסרו, עונו והוצאו להורג. בסוף 2013, אחרי נסיגת הצבא, הכריזו חברי המפלגה הכורדית, בני הלאום הגדול בעולם (המונה 30 מיליון איש) שלא זכה לריבונות, יחד עם המיעוטים הנוספים שחיים באזור, על כינונה של האוטונומיה של רוג'בה.

"זה לא רק איום המוות שמרחף מעליך במלחמה — חברים שלך מתים, אתה אוכל מזון מחורבן, ישן מעט ומאוד קר בלילה — יש כל מיני קשיים, כך שאתה מסתכל לאחור ומבין שכל החוויה הפכה אותך לחזק וממושמע יותר, המלחמה העניקה לי תחושה גדולה יותר של מסוגלות"

האמנה החברתית של רוג'בה, שפורסמה לראשונה בינואר 2014, מעגנת את זכויות המיעוטים וקובעת שהאוטונומיה מכבדת כל דת, מוצא ושפה. האמנה לא מצהירה על עצמה ככורדית, אלא כתוצר התארגנות משותף של כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים, ארמנים וצ'צ'נים — כל אדם זכאי למקלט ברוג'בה, ובפועל רבבות יזידים ונוצרים שנמלטו מדאעש חיים בה. אף על פי ששפותיה הרשמיות הן כורדית, ערבית ואשורית, כל הקהילות ברוג'בה רשאיות ללמוד וללמד בשפתן.

מיד לאחר הכרזת העצמאות הצטרפו לג'אזירה שתי מובלעות כורדיות, קובני ואפרין, שהכריזו על עצמן כקנטונים של רוג'בה. שלושתן, על חמשת מיליון תושביהן, מרכיבות את האוטונומיה הקונפדרטיבית־דמוקרטית החדשה, שבראשה עומדים צמד נשיאים — נשיא ונשיאה. בראש כל מועצה (המקבילה למשרד ממשלתי) ורשות מוניציפלית, שלושה בעלי התפקידים הבכירים ביותר יהיו בדרך כלל בני שלושה לאומים שונים, ולפחות אחת מהן תהיה אשה, שכן ברוג'בה נשים זוכות ל–40% ייצוג בכל דרג וגוף, וכן לכל מיעוט יש ייצוג לפחות בהתאם לגודלו.

יחידת ההשתייכות הפוליטית הקטנה ביותר ברוג'בה היא הקהילייה — כפר או שכונה עם מקום מפגש, שבו חבריה נפגשים לשם קבלת החלטות לניהול חייהם באופן שוטף. הקהיליות השונות שולחות מתנדבים לשרת באדמיניסטרציות המחוזיות, בכוחות המגן ובמשטרה, משתפות ביניהן משאבים, תהליכי ייצור, מזון ותשתיות ולוקחות על עצמן משימות אזוריות בתחומים שונים, כמו אחזקה, ביטחון ופיתוח תשתיות. שליחיה ונציגיה של כל קבוצה של קהיליות שכנות מתאספים בבית העם ובוחרים את אסיפת העיר ואת שני ראשיה. בעלי התפקידים בכל הרמות אינם מקבלים שכר, אלא מתנדבים, לאחר שנבחרו בבחירות ישירות על ידי הקהילות, שדואגות להם מבחינה כלכלית.

נשים לוחמות ב פדרציה הדמוקרטית
של צפון סוריה
John Moore / Getty Images IL

כפי שטאקי מסביר בשיחתנו, "זה מנוגד למודל המערבי, שבו ישנה רשות מדינית אחת — מדינת לאום חזקה וריכוזית. ברוג'בה כל קהילייה או קבוצה מתאספת ומקבלת החלטות בינה לבין עצמה.

"לא מדובר בצורה של לוקאליות שמבקשת להסתגר מהעולם", הוא מוסיף, "אלא בניסיון ליצור מרחב של הדדיות וסולידריות, לבנות ביחד חברה. המהפכה הזאת לא רק יוצרת מערכת חדשה — היא מנסה להפוך את כל האזרחים לפוליטיים, לתת לאנשים אוטונומיה ושליטה על התהליך הפוליטי".

מדים וקלצ'ניקוב

באוגוסט האחרון, כחודש לאחר שיחתנו הטלפונית הראשונה, הגעתי ללונדון לפגוש את טאקי. במקום לעשות את דרכי לדרומה או למזרחה של העיר, שם הנחתי שיימצא הסקוואט המהפכני שבו הוא מתגורר, קיבלתי הנחיות להגיע לרמפורד, פרבר שנמצא צפונית לבירה, שרחובותיו עמוסים לעייפה בחנויות ובמרכזי קניות. המציאות כמו התעקשה להיות מגוחכת יותר ויותר, כשנקודת המפגש שנקבעה לבסוף היתה מחוץ למקדונלד'ס שמול תחנת הרכבת המקומית.

"זה לא רק איום המוות שמרחף מעליך במלחמה — חברים שלך מתים, אתה אוכל מזון מחורבן, ישן מעט ומאוד קר בלילה — יש כל מיני קשיים, כך שאתה מסתכל לאחור ומבין שכל החוויה הפכה אותך לחזק וממושמע יותר, המלחמה העניקה לי תחושה גדולה יותר של מסוגלות"

כשטאקי הגיע הבחנתי שאין כל זכר לבגדים המרושלים שלבש ולתספורת המוהוק שעיטרה את ראשו בראיונות הטלוויזיוניים שבהם צפיתי טרם נסיעתי. הוא לא ויתר לגמרי על זקנו, שנקצץ בקפידה, את ראשו כיסה כובע ברט שחור ולגופו לבש חולצה מכופתרת ומכנסיים בצבע תואם, מעין מדים שסיגל לעצמו.

הוא הוביל אותי לאחת הסמטאות המשתרגות מן הרחוב הראשי, שבסופה התחבאה דלת רעועה מאחורי כמה פחי אשפה מסחריים. טיפסנו במעלה שני גרמי מדרגות חירום חיצוניות, שהובילו לגג חשוף המנוקד בעציצי עגבניות מאולתרים ושלוליות של גשמי אוגוסט לונדוניים, ודרכו לסקוואט עצום, בן שלוש קומות ושלל חדרים ומסדרונות. התיישבנו על הספות שבסלון והוא המשיך בסיפורו.

קיץ 2014, הזמן שבו התוודע טאקי לראשונה לקיומה של רוג'בה, היה גם תור הזהב של דאעש. לוחמי החליפות הצליחו לכבוש מהכורדים ומבעלי בריתם שטחים רבים, כולל חלקים נרחבים מקובני — אחת מעריה הראשיות של האוטונומיה המהפכנית. למרות זאת, הצבא העממי של רוג'בה ו–PKK החליטו לשלוח כוחות רבים לסינג'ר, כדי להציל את היזידים מרצח העם בידי דאעש. הם פתחו מסדרון בין הר סינג'ר, שעליו היו נצורים כ–200 אלף יזידים, לתוך רוג'בה, ולמעשה הצילו אותם ממוות מצמא ומרעב על ההר, במחיר אבדות כבדות בנפש לכוחותיהם ובמחיר השליטה בקובני.

טאקי נזכר במחשבותיו באותם ימים, כאשר גילה ש"חברַי האנרכיסטים נלחמו בסוג הדוחה ביותר של פשיזם איסלאמי, וזו היתה חובתי לעזור להם. פתחתי חשבון פייסבוק מזויף ויצרתי קשר עם אנשי YPG". על אף הפצרותיה של אחותו שלא ייסע ללב הלחימה, הוא החליט להותיר מאחוריו את משפחתו, חברתו, עבודתו ורווחיו בחברות הביטקוין שהקים ובפברואר שלאחר מכן טס ממדריד לסולימאניה, עיר כורדית בצפון עיראק. לאחר שהמשטרה המקומית תיחקרה אותו וערכה חיפוש בחפציו, אנשיה שלחו אותו במונית לבית מחסה של הצבא העממי. הוא נלקח למחנה בהרי כורדיסטן העיראקית, שם חיכה במשך שבועיים עם מתנדבים זרים נוספים.

בחורף 2015, בליל ירח מלא ובהובלתם של אנשי המפלגה הכורדית, ירדו חברי הקבוצה את ההרים החשוכים ונעו לעבר נהר החידקל. טאקי אומר שהרגעים האלה נחקקו בזיכרונו. הם עשו את דרכם על פני הנהר בסירות גומי מתנדנדות, בקבוצות של שניים או שלושה, חותרים בדממה מתוחה ("כי אם שומרי הגבול ישמעו אותנו — הם יירו בנו") לעבר הגדה הסורית המובטחת, שבהשוואה אליה נדמו המדבריות והפסגות המושלגות של עיראק שהותירו מאחוריהם כנווה מדבר. בצד השני חיכו להם אנשי הצבא העממי ומשאיותיהם, שהובילו אותם למחנה אימונים. "החלק הכי גרוע היה הדרך לשם", אומר טאקי, "אבל חשבתי לעצמי שסוף־סוף משהו קורה, עמדתי למצוא את רוג'בה".

כאשר הגיע למחנה האימונים, טאקי ניסה להסביר לקצין זקן שפגש, שהוא הגיע על מנת להציע את שירותיו הטכנולוגיים, אולם הקצין נותר אדיש בפני מחאתו והציב אותו ביחידה לוחמת של זרים. המתכנת קיבל לידיו מדים וקלצ'ניקוב, ובלי יום הכשרה בודד באמתחתו נשלח לחזית — בגבול עם סוריה. את שלושה וחצי החודשים הבאים בילה טאקי בשלוש יחידות שונות של ה"כוחות הסוריים הדמוקרטיים" — שכיום אחוז ניכר מחייליהם כלל אינם כורדים — לצד כוחות ערבים, אשורים וצ'צ'נים. הגדול בהם הוא הצבא האשורי (הסוטורו), אך ישנם כוחות נוספים: "יחידות להגנת הנשים" (YPJ), המורכבות מנשים בלבד ומונות כ–24,000 חברות, וכוחות של מתנדבים בינלאומיים כמו ה"אריות של רוג'בה" ו"בריגדות השחרור האינטרנציונליות" — כוח צבאי של קואליציית מפלגות מרקסיסטיות מארמניה, ספרד, טורקיה, יוון ואלבניה.

רק לאחרונה הצטרפה לברית קבוצת מתנדבים חדשה ועצמאית, המשתייכת לקהילת הלהטב"ק ומתבססת על זהותם הקווירית. לוחמי "צבא ההתקוממות והשחרור הקווירי", או "טקילה", כפי שהיחידה מכונה בעיוות קל של שמה, הצטלמו לאחרונה במוקדי הקרבות כאשר הם מניפים את דגל הגאווה לצד דגל יחידתם ושלט המעוטר בסמל האנרכיזם ועליו מתנוסס הכיתוב — "These faggots kill fascists". כיום הצבא העממי לבדו מונה יותר מ–63,000 לוחמים ולוחמות (כ–33% ו–40% מהכוח הלוחם של YPG ו–PKK, בהתאמה, מורכבת מנשים). נוסף על כך, בינואר 2015 הסיוע האמריקאי לכוחותיה של רוג'בה, שהחל לאחר שהצילו את היזידים הנצורים, הפך למשמעותי הרבה יותר — הכורדים ובעלי־בריתם, הן בסוריה והן בעיראק, הובילו את המאמץ המלחמתי על הקרקע וכוחותיהם המשולבים הנחילו מכה אחר מכה לאנשי החליפות האיסלאמית.

טאקי מספר על חווייתו כחייל רגלי "פשוט" במלחמה זו, ואומר ששגרת הלחימה החלה, על פי רוב, לאחר ש"האמריקאים היו מפציצים את דאעש, ואז היינו מגיעים במשאיות, סורקים את היעדים, מוודאים שלא נותרו בהם ג'יהאדיסטים וממשיכים ליעד הבא".

לדבריו, לאורך התקופה ששהה בחזית הוא השתתף רק בשלושה חילופי־אש ומעולם לא היה קרוב יותר מקילומטר ללוחמי דאעש, שאותם ראה בעיקר כנקודות שחורות, זעירות אך מאיימות, על ההרים שבמרחק.

בשלב מסוים טאקי הועבר ליחידה לוחמת אחרת, ולאחר מכן שמע שכשליש מיחידתו הקודמת נמחה בהתקפה של לוחמי החליפות האיסלאמית. "זו היתה סיטואציה קשה להיות בה", הוא אומר. "זה לא רק איום המוות שמרחף מעליך במלחמה — חברים שלך מתים, אתה אוכל מזון מחורבן, ישן מעט ומאוד קר בלילה — יש כל מיני קשיים, כך שאתה מסתכל לאחור ומבין שכל החוויה הפכה אותך לחזק וממושמע יותר, המלחמה העניקה לי תחושה גדולה יותר של מסוגלות".

יום אחד באותו אביב קצין כורדי זיהה את טאקי מהתקופה שבה ניהל את המגויסים הזרים. "מה אתה עושה כאן?" שאל אותו. "באמת מה אני עושה כאן?" טאקי זוכר את עצמו משיב בשאלה. כמה ימים לאחר מכן הוא שוחרר מיחידתו ועם גבו אל החזית עשה את דרכו לעבר עריה של רוג'בה.

הוא השתקע בבירת המחוז הצפון־מזרחי, קמישלי, הנושקת לגבול הטורקי, ובילה חמישה חודשים בשיפור הכורדית שבפיו ולאחר מכן הצטרף לעבודת הוועדה הכלכלית האזורית. "החיים ברוג'בה הם חיים שיתופיים", הוא מספר, "תלמידי האקדמיה, או חברי ועדות, קמים יחדיו מוקדם בכל בוקר ואוכלים ביחד, כשלאחר מכן הם עובדים או לומדים, תלוי בעיסוקם, וישנים ביחד. כך, לדוגמה, כשלמדתי באקדמיית הלשון המקומית ועבדתי עם הוועדה הכלכלית, ניקינו יחד את החללים שבהם השתמשנו ובישלנו בתורות".

במהלך עבודתו עם הוועדה האזורית סייע טאקי בבניית מפעל דישון ובתוכנית מחקר על אנרגיה סולרית, לימד את המקומיים כיצד להשתמש באינטרנט, כיצד לתכנת בקוד פתוח, ואף כתב מדריך לימוד לשפה הכורדית ולאידיאולוגיה המקומית עבור מתנדבים זרים. "זה לא דומה בכלום למערב", הוא מספר בהתלהבות. "בכל פעם שרציתי ללכת למקום כלשהו ברוג'בה יכולתי פשוט לבקש טרמפ ממישהו. כולם עוזרים זה לזה, מכיוון שכולנו חלק מהמהפכה. אף פעם לא דאגתי שם שלא יהיה לי מספיק כסף או שלא יהיה לי מה לאכול ואיפה לישון. ידעתי שבכל מקום ברוג'בה אוכל למצוא אנשים שקשורים לאחד הפרויקטים או התנועות שגם אני קשור אליהם. אנשים יזמינו אותך סתם כך לישון אצלם, ותמיד אפשר לפנות למרחבי לינה ציבוריים".

מאוחר יותר ההנהגה המקומית פנתה לטאקי וביקשה את עזרתו בעיצוב תוכנית הלימודים הטכנולוגית של מערכת החינוך החדשה ובעקבות כך היה לזר היחיד שהוזמן להשתתף בוועידת הכלכלה העליונה של הקונפדרציה. "המלחמה והעבודה שעשיתי ברוג'בה הרחיבו את האופקים שלי והעניקו לי פרספקטיבה חדשה על דברים, כמו להבין את המשמעות האמיתית של המאבק".

טאקי ממשיך בהתלהבות מידבקת ומספר, ש"למדתי שם המון שיעורים לגבי החיים, מהפכות ואפילו על העולם הטכנולוגי. אנחנו חייבים להיות רציניים לגבי הטכנולוגיה ולהפסיק לראות בה רק כלי לבידור ולמשחקים. קידמה ופיתוחים טכנולוגיים לא מגיעים מאנשים שעושים זאת להנאתם בזמנם הפנוי, נדרש מאמץ קולקטיבי עצום שנעשה על ידי אנשים חדורי מטרה. כך שאם אנחנו רוצים שהטכנולוגיה תוביל למשהו, אי אפשר להסתכל עליה בריק, אנחנו חייבים להבין אותה כחלק מהשינויים הפוליטיים המתרחשים ברמה המקומית והעולמית — אחרת אנחנו רק מייצרים עוד ועוד מוצרים. אם אנחנו רוצים להיאבק בכוחות האפלים שניצבים בפנינו, עלינו — כגוף של אנשים — להפוך למאורגנים היטב ולפתח הבנה עמוקה יותר בנושאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים".

תחת מעקב

אט־אט חילחלה אל טאקי ההבנה שכדי לתרום את חלקו לתחיית החזון המהפכני עליו ראשית כל לשוב למערב, שם יוכל לגייס את המשאבים והאנשים הנחוצים לו. לאחר שקיבל את ברכתה של ההנהגה המקומית, הוא שב באותה הדרך שבה הגיע, לפני מה שנדמה לו כנצח־נצחים, ולקראת סוף חודש מאי 2016 נחת בלונדון, באמונה שישוב לרוג'בה בקרוב.

אנשי המשטרה המקומית פשטו על מטוסו דקות ספורות לאחר הנחיתה. הוא נאזק, הטלפונים והמחשב הנייד שברשותו הוחרמו, והוא נלקח למתקן חקירה של הסוכנות ללוחמה בטרור, שם נחקר, לדבריו, לא רק על דאעש ו–PKK, אלא גם על הביטקוין ומערכת יחסיו הקרובה עם קודי ווילסון.

טאקי אומר שהוא ענה לכל שאלותיהם של השוטרים וסיפר על כל חוויותיו ברוג'בה, אך למרות זאת הושם במעצר בית אצל אמו ונדרש להתייצב בפני המשטרה המקומית שלוש פעמים בשבוע. במשך עשרה חודשים נותר בלימבו משפטי, בעת שהרשויות הבריטיות האריכו את תנאי מעצרו פעם אחר פעם. הוא מתאר את החודשים הארוכים של מעצר הבית כרגעי שבירה. חופש תנועתו ופעולתו נשללו ממנו ו"חוויות קשות מהלחימה בסוריה הציפו אותי ועלו בחלומותי. שקעתי בדיכאון ולא עשיתי דבר חוץ מלקרוא ולהתאמן, כהכנה לשלב הבא".

האם טאקי שיתף את חוקריו בדעותיו הקיצוניות? ממעטים נחסך שבטו — הוא מבטל את מרבית האנרכיסטים יושבי הסקוואטים שבהם הוא עובר כ"פרזיטים המצדיקים את סגנון החיים שלהם בעזרת האידיאולוגיה האנרכיסטית", לועג לשמאל הליברלי והקומוניסטי על הקיבעון המחשבתי שלהם וטוען שבצל האינדיווידואליזם הרווח היום, מרבית האנשים לא מעוניינים באמת להקשיב ולמצוא פתרונות חדשים, אלא מעדיפים להתרכז בניסיון "להביע את עצמם".

ככלל, לדידו, "אנחנו חיים בחברה מנוונת. הפוליטיקה המערבית הפכה לעוד הצגה שמנסה לרגש אותנו, עוד קמפיין שיווקי. כל כמה שנים אנחנו בוחרים מנהל חדש, אין אידיאולוגיה או ערכים שהפוליטיקאים שלנו מייצגים. הם רק סמלים ריקים. מיצינו את כל אפשרויות המסגרת הרעיונית־הפוליטית שלנו והציוויליזציה שלנו זקוקה לשינויים גדולים כדי שתוכל להסתגל ולהתקדם", הוא אומר.

לקראת סוף המפגש בינינו הוא חוזר לבעיותיו עם רשויות החוק, "יש עדיין כמה חקירות שמתנהלות כנגדי", הוא אומר. "הם אמרו לי שתנאי הערבות שלי הסתיימו, כך שאני חופשי לנסוע ולנוע. אבל בכל פעם שאני יוצא מאנגליה או נכנס אליה, הם חוקרים אותי ומסתכלים בדברים שלי. אני נמצא תחת מעקב".

אין זה מפתיע אפוא לגלות שטאקי עזב את אנגליה ברגע שהדבר הפך לאפשרי, כך שיוכל להמשיך לפעול למען רוג'בה. "התפקיד שלי הוא לתמוך בתנועה בעזרת טכנולוגיות שונות, כמו תוכנות בקוד פתוח ומטבעות וירטואליים. אני חושב שההכשרה שלי כהאקר מציבה אותי בעמדה ייחודית, שממנה אני יכול להגשים ולעצב דברים בעזרת טכנולוגיה ברמה בינלאומית", הוא אומר.

היום טאקי נע בין ערים שונות באירופה, עובר מכנס לכנס ומסקוואט לסקוואט בניסיונו להפיץ את הבשורה המהפכנית ולזכות בתמיכתם הכלכלית של חובבי הרעיון המהפכני, במיוחד אלו שהתעשרו על רקע עלייתו של הביטקוין. אולם אין זה אלא השלב הראשון בתוכנית רחבה יותר: הקמתה של הזרוע הטכנולוגית של מהפכת הקונפדרליזם הדמוקרטי, שתחילתה ברוג'בה. למטרה זו הוא החל לאחרונה בתהליך גיוס קפדני. מתי המעט שייבחרו על ידו בסופו של דבר יתחייבו להקדיש למהפכה כשנתיים לפחות. חברי קבוצת ההאקרים המהפכנית החדשה יצטרפו אליו לאקדמיה שהקים בברצלונה, שם הוא מתכנן להעביר להם תוכנית אימונים בת כמה חודשים, הכוללת את לימוד האידיאולוגיה המהפכנית והשפה הכורדית, לצד הכשרה טכנולוגית ואימוני כושר גופני. לאחר מכן, תעשה הקבוצה את דרכה לרוג'בה המובטחת, שם תהווה את חוד החנית הטכנולוגית של המהפכה.

הבריגדה ההאקטיביסטית תרתום את כליהן של המהפכות הטכנולוגיות שהתחוללו בעשורים האחרונים — החל מהנחתן של תשתיות לאינטרנט מהיר, דרך שימוש בתכנות בקוד פתוח וכלה במטבעות וירטואליים מוצפנים כביטקוין, היכולים לאפשר את עקיפת הסנקציות הכלכליות שהוטלו על המדינה ולסייע בצמיחתם הממשית של מודל פוליטי חדש וכלכלה מבוזרת, ללא צורך בבנקים ובמוסדות פיננסיים קפיטליסטיים דומים, ובעלייתו של מודל פוליטי־חברתי חדש, המנוגד והמתנגד לריכוזיות של מדינת הלאום המודרנית, דווקא בלב הטרגדיה הסורית.

"הוא רוצה לעזור להקים חברה חופשית", אומר אריק ווסקויל על חברו. "הרבה אנשים לא יודעים איך לאכול את אמיר, הוא תמיד היה דמות מאוד לא מובנת בעולמות ההאקטיביזם. אני מניח שלא יכולה להיות הצהרה גדולה יותר לכוונותיו האמיתיות מאשר לנסוע לאזור מלחמה ולהיאבק על מה שהוא מאמין בו".

רוג'בה היום

אולם איזה עולם טאקי וחבריו ימצאו בהגיעם לרוג'בה? חלפו כבר כמעט שנתיים מאז דרך טאקי לאחרונה על אדמתה — נצח במונחיה של המלחמה בסוריה ומאזן הכוחות במזרח התיכון. עד לאחרונה, מצבה של רוג'בה היה טוב למדי, בהתחשב בנסיבות. לאחר שביולי האחרון שוחררה מוסול בידי צבא עיראק, באוקטובר הצליחו הצבא העממי ובעלי בריתו לכבוש מחדש את א־רקה, אשר שימשה כבירתה הסורית של החליפות האיסלאמית בשנתיים האחרונות; ככלל, הניצחונות הצבאיים שרשם SDF מאז הקמתו, במיוחד מאז תחילתה של התמיכה האמריקאית, הותירו בידי האוטונומיה הטרייה כשליש משטחה של המדינה, פי שלושה או ארבעה משהיה ברשותם בינואר 2015.

אולם גם אם ימיה של החליפות נראים ספורים, והאיום שהציבה בפני רוג'בה הולך ונמוג, אנשיה עדיין נלחמים על עצם קיומה. מאז תחילת השנה מרבית הלחימה הוסטה מדרום לגבולותיה הצפוניים של האוטונומיה, שם נמצא המושך בחוטים והאויב האמיתי — טורקיה.

הסכסוך הכורדי־טורקי אינו דבר חדש. אולם מלבד מאבקו העקוב מדם ב–PKK, מדיניותו הנצית של ארדואן כלפי הכורדים בטורקיה גופא, שהסלימה במיוחד מאז 2015, מתבטאת גם ביחסו לארגונים אחרים הנמצאים תחת מטרייתה של מפלגת איחוד הקהיליות הכורדיות (KCK), שעמם נמנה PYD. למן הרגע הראשון הכריזה הממשלה הטורקית שהיא לא תאפשר למדינה כורדית לקום על גבולה הדרומי. ואכן, עוד ב–2014 הצבא העממי האשים את הטורקים בהענקת ממון, מקלט ותנועה חופשית לתוך סוריה למתנדבי ולוחמי מיליציות פונדמנטליסטיות כדאעש הפועלים כנגדם ומבצעים פשעי מלחמה, טענה שחזרה על עצמה גם בגופים צבאיים ומדיניים אחרים, בכללם הישראליים.

מאז 2015 החל הצבא הטורקי לתקוף מפעם לפעם את רוג'בה וכוחותיה בהפגזות ארטילריה, תקיפות אוויריות ופגזי טנקים, שנענים באש מצד YPG. כתגובה להפצצות בסוף אפריל האחרון, שגבו את חייהם של עשרות לוחמים כורדים ובעלי בריתם, הן הצבא האמריקאי והן הצבא הרוסי פרסו את כוחותיהם ברחבי הקונפדרציה ובגבולה הטורקי — בשיתוף פעולה יוצא דופן בין שתי המעצמות — וטורקיה המשיכה להפציץ את האזורים שבהם לא שהו הכוחות.

ביוני שלאחר מכן כוחות SFD, בהובלת הכורדים, סגרו את המצור על א־ראקה. דווקא ברגע קריטי זה הניעה טורקיה את כוחותיה הצבאיים (לצד מיליציות ג'יהאדיסטיות הנאמנות לה) לעבר הגבול הסורי, במטרה לכבוש חלקים מהטריטוריה הרוג'בית. הפעם הצבא הרוסי נסוג ואז חזר לעמדותיו, או לפי גרסה אחרת, מעולם לא נסוג, אולם הכוחות האמריקאיים התניידו במהרה כדי להגן על רוג'בה כנגד חברה בברית הצבאית שלה עצמה, נאט"ו.

אולם לאחרונה, כידוע, הן ארצות הברית והן רוסיה הודיעו על כוונתן להסיג את כוחותיהן מסוריה. הקשר ההדוק בין פוטין לאסד ידוע היטב, אך גם טראמפ, שתחת נשיאותו התמיכה האמריקאית ברוג'בה רק הלכה וגברה, הסכים לדרישה הטורקית להבטיח שיפסיק לחמש את הכוחות הכורדיים. ב–19 בינואר נסוגו הכוחות הרוסיים שהוצבו ב–2017 בצפון־מערב האוטונומיה כדי לחצוץ בינה לבין הצבא הטורקי, שהכריז על "מבצע ענף זית" כנגד "הטרוריסטים הכורדים" והחל בפלישתו ביום שלמחרת. אף על פי שברית לא טבעית נכרתה מאז תחילת המבצע בין ממשלו של אסד לכוחותיה של רוג'בה, הצבא הטורקי — שנעזר במורדים ובמיליציות מקומיות — המשיך בלחימתו ועתה קרבות עזים ניטשים על פני הקרקע שעדיין חרוכה מסיבובי הקרבות הקודמים.

בינתיים הלחימה גובה מחיר כבד משני הצדדים: בסוף פברואר הודיע הצבא הטורקי ש"ניטרל" 2,814 טרוריסטים עד עתה, אולם ארגונים הומניטריים מדווחים שמאז תחילת המבצע נהרגו לא רק מאות מלוחמי הצבא העממי, אלא גם מאות אזרחים, ויותר מ–16,000 מתוכם נותרו ללא קורת גג כתוצאה מההפגזות הכבדות של חיל האוויר הטורקי. עד כה ההתקדמות לא הושגה בנקל; עשרות מחיילי הצבא הטורקי כבר נפלו בצדו הסורי של הגבול וכוחותיה של רוג'בה רשמו הישגים מרשימים, בהם השמדתם של מסוקי קרב ומשוריינים טורקיים. ברם נדמה שללא התערבות אמריקאית או רוסית, גם כוחותיהם המשולבים של אסד ורוג'בה לא יוכלו לעמוד בפני ארדואן, והשאלה היחידה היא עד להיכן ירחיב את פלישתו ושליטתו.

כשאני שואל את טאקי על הסכנות הנשקפות למהפכה ולתוכניתו, הוא אומר ש"גם אם רוג'בה תיפול, נמשיך להפיץ את רעיון הקונפדרליזם הדמוקרטי בכל העולם. רוג'בה היא לא רק מקום — היא רעיון". הוא ממשיך ומכריז ש"המאבק הזה הוא לא רק על הישרדותה ועל קיומה של רוג'בה, אלא גם על יכולתה להפיץ את הבשורה ברחבי המזרח התיכון והעולם כולו. אנחנו מוכרחים להיפטר מקטגוריות ישנות כמו יהודי, ערבי, סורי וכו', ואני מאמין בלב שלם שרוג'בה יכולה להוות תנועה חשובה עבור האזור כולו — הפתרון הזה הוא ההצעה האמיתית היחידה לשלום בר־קיימא במזרח התיכון הכאוטי". 

הרשמה לניוזלטר

מחפשים חומר קריאה משובח לסוף השבוע? הירשמו עכשיו

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות