בעקבות היומנים האבודים של המשוררת הנשכחת קדיה מולודובסקי - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעקבות היומנים האבודים של המשוררת הנשכחת קדיה מולודובסקי

לכתבה
קדיה מולודובסקי, 1951 . לאחר עזיבתה נמחקה מההיסטוריהצילום רפרודוקציה תומר אפלבאום / באדיבות ישראל יוסיפון ודבורה יעקובי

היא כתבה את "פתחו את השער" ושירי ילדים רבים נוספים, אבל מחקר מעמיק שערך אמיר שומרוני על משוררת היידיש קדיה מולודובסקי, שבמסגרתו גילה פרקי יומנים ושירים גנוזים שלה, חושף את מלוא היקף יצירתה ופועלה. בראיון הוא מספק הצצה ליומניה ושופך אור על נסיבות עזיבתה את הארץ זמן קצר לאחר שהיגרה אליה

7תגובות

עבודת הדוקטור כמעט מאחוריו. נותר רק מעבר חפוז על ההערות. אלא שאמיר שומרוני, בן ה–71, מהנדס ומנהל פרויקטים של בנייה ובשנים האחרונות גם חוקר ספרות יידיש, מתקשה להיפרד מכתביה של משוררת היידיש האהובה עליו קדיה מולודובסקי. זה עתה יצא לאור "לילות חשון" בעריכתו, קובץ נבחר של יותר מ–70 תרגומים של שיריה, גנוזים ונשכחים, שאותם איתר וליקט במשך שלוש שנים בארכיונים ובין דפי עיתונים וכתבי עת, כחלק מהמחקר לעבודת הדוקטור שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, וכבר אצה לשומרוני הדרך ועכשיו הוא מתרגם את זיכרונותיה האוטוביוגרפיים מיידיש לעברית במטרה להביאם לדפוס.

מולודובסקי מוכרת לציבור בישראל כמשוררת שפירסמה שירים צבעוניים ומעשיות מלאות הומור לילדים. ספרה, "פתחו את השער", שירי מעשיות לילדים, שב ומודפס עד היום בעשרות מהדורות. היא גם היתה סופרת, מחזאית ועורכת כתב עת ספרותי חשוב ביידיש. זו רשימה חלקית ביותר של עיסוקיה במשך 50 שנות יצירה, מגיל 26 בעיר קייב ועד יום מותה ב–1975 בניו יורק. בתווך היה גם פרק קצר מועד של חיים בארץ ישראל, שהסתיים בכישלון צורב.

שומרוני העביר לי כמה פרקים מיומניה של המשוררת. "ירושת סבא רבא שלי" הוא השם שהעניקה לזיכרונותיה האוטוביוגרפיים. בהיותה בת חמש החלה לכתוב על ילדותה בעיירה ברזה קרטוזקה שבתחומי ליטא היהודית (כיום בבלרוס). הזיכרונות ערוכים בסדר כרונולוגי מ–1901 עד סוף ימיה בניו יורק ב–1975. ב–1965 היא החלה לפרסם אותם בהמשכים ב"די סביבֶה" (המילייה), כתב העת לספרות ולביקורת ביידיש שהיא הקימה והוציאה לאור ב–1943.

באחד הפרקים היא מתארת איך בקיץ 1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, והיא בת 25, בנסיעה צפונה לבית הוריה היא נתקעה בקייב לארבע שנים וחצי. היא עבדה כמורה פרטית וחברה לחוג של אנשי תרבות בעלי נטייה חברתית יהודית, בראשות הסופר האימפרסיוניסטי דוד ברגלסון. ב–1919 התחוללו פוגרומים ביהודי אוקראינה ועל אחד שחוותה כתבה בזיכרונותיה. אולי כי בשל אותו פוגרום סומנה כמשוררת מבטיחה, בתקופה שבה לא שיערה שתהיה משוררת — במעשה הכתיבה ראתה אז הכרח שמן הראוי להצניעו.

אמיר שומרוני. "בעשור השביעי לחיי החלטתי להגשים את חלום חיי"
תומר אפלבאום

"בקייב ציפינו לפוגרום", כתבה. "השלטון התחלף. מכרה שלי, רופאת שיניים, הציעה לי שאבוא אליה ואעבור אצלה את תקופת אי השקט. היא גרה בשכונה מיוחסת... היא היתה בטוחה שבחלק זה של העיר לא יעשו פוגרום. היא הזמינה גם עוד כמה חברות שלה. היינו כולנו צעירים, והיה שמח ביחד. פעם אחת בבוקר מוקדם שמענו דפיקה חזקה בדלת... נכנסו ארבעה קצינים צעירים ויפים. הם לא בירכו אותנו בבוקר טוב ופקדו: תנו את כספכם.

"באותו זמן ישבנו לשולחן ואכלנו ארוחת בוקר. כדי לזרז אותנו שניתן את המזומנים הם שלפו את אקדחיהם מנרתיקי התופת. אחד מהחברה ניגש אלי וכיוון את האקדח ללב. לא הרגשתי שום פחד, מסתם כבר מתתי מפחד. אליהו הנביא ככל הנראה שמר עלי. הקצין דרך את האקדח אך לא ירה. היו לו פנים יפות ועדינות. עד היום אינני יכולה להבין איך אחד כזה נעשה פוגרומצ'יק. החברה לקחו מאיתנו את הטבעות, את השעונים ואת כל הכסף שהיה לנו. את רופאת השיניים הם לא שכחו לשאול אם היה לה מלאי של זהב לשיניים — בקיצור, הם תחבו הכל באלגנטיות רבה והסתלקו. הם היו 'אנשים עדינים', הם לא הכו אף אחד, הם לא העליבו... כשהם הסתלקו, אנו הבנות הנשדדות שיבחנו אותם. הם אנשים לגמרי טובים. הם לא שלחו אותנו לעולם הבא...

"שוב התחלף השלטון", המשיכה וכתבה. "סילקו את כנופיות הפורעים. בבית רופאת השיניים ערכנו מסיבה קטנה, שאנו כולנו ניצלנו בפוגרום. למסיבה כתבתי 'שיר הלל' מצחיק לפוגרומצ'יקים. תיארתי איך מקבלים את פניהם במצעד בגן עדן ומעניקים להם אותות של צדיקים. באותו ערב הגיע האח של 'דער נסתר' (שם העט של סופר יידיש פנחס כהנוביץ', ד"ק), כגנוביץ' שמו. הוא היה צייר. כולם צחקו כשקראתי להם את ההללויה לפוגרומצ'יקים. כשסיימתי לקרוא חטף ממני כגנוביץ' את המחברת והכניס אותה לכיסו... במחברת היו עוד שירים. שירים כתבתי כבר מימי ילדותי. זה היה עבורי שעשוע... ביקשתי מכגנוביץ' שישיב לי את המחברת. התביישתי שיראו איך אני משתעשעת בכתיבת שירים. כגנוביץ' נסוג ומשך את המחברת. כעבור כמה שבועות הוא בישר לי ש'דער נסתר' הראה את השירים לכמה סופרים, והם רוצים לפגוש אותי. הוא מסר לי את שמותיהם, ברגלסון, דער נסתר, דוברושין. אני לא הלכתי, לא התאים לי שאצנח לתוך 'עולם השמים' הסופרי. חשבתי שספרים ניתנים על הר סיני".

ברגלסון זיהה את הפוטנציאל הפואטי של מולודובסקי ופירסם שני מחזורי שירה שלה בביטאון הקבוצה "אייגנס" (משלנו) לצד סיפור שלו ויצירות של יתר חברי הקבוצה, שרובם ככולם היו כבר סופרי יידיש מפורסמים. רובם נרצחו ב–1952 בידי המשטר הסטליניסטי. גם על התקופה המעצבת של חייה כמשוררת ועל הסופר דוד ברגלסון, הדמות המשמעותית בחייה ובהפיכתה למשוררת, כתבה ביומנה: "אף פעם לא נתן לי עצה איך לשנות שורה מסוימת של שיר... הוא החזיק בכלל שסופר צריך ללכת 'לחדר שלו עצמו', אך הוא נתן לי הרבה אומץ. הוא רמז לי שלא אקדיש את עצמי לעניינים אחרים, אלא בעיקר להתעסק בכתיבתי".

ברגלסון, המבוגר ממנה בעשור, נשוי ואב לילד, היה מושא אהבתה של מולודובסקי במשך שנים רבות. שומרוני מצביע על שיר שלה מ–1930, "גשר הנייר שלי", שהקדישה לו. "השיר הפך להיות הסמל של שירתה הלירית וגם השם של הוצאת הספרים הפרטית שלה באמריקה", הוא אומר. לדעתו, ברגלסון נותר הדמות המשמעותית ביותר בחייה וכנראה שהיה אהבת חייה. "היא היתה כבר נשואה כשהקדישה לברגלסון את 'גשר הנייר שלי'. יש משמעות ביידיש למי מקדישים את השיר. לא רק ברגלסון קורא את זה. כל העולם רואה ומבין".

היא נישאה לאחר. האם משיקולים מעשיים?

"כבר בקייב היה ברור שיחסיה עם ברגלסון, המבוגר ובעל המשפחה, לא יתממשו לכלל קשר יציב, ובקיץ 1921 היא נישאה לשמחה לב, משכיל שהתחבר לאותו חוג אינטלקטואלים. לב, בן גילה, שחזר מפריז לאחר שהשתלם בלימודי היסטוריה בסורבון ובמקצועות הדפוס, היה לימים המפרנס ועזר כנגדה בכל הקשור להיסטוריה ולעברית המודרנית. הוא ניהל יחד עמה את הוצאת הספרים הפרטית שלהם, סייע בהוצאת ספריה ושני כתבי העת שניהלה וערכה".

וברגלסון?

שומרוני: "היא היתה כבר נשואה כשהקדישה לברגלסון את 'גשר הנייר שלי'. יש משמעות ביידיש למי מקדישים את השיר. לא רק ברגלסון קורא את זה. כל העולם רואה ומבין"

"נודע לי שהיא נסעה אליו לברלין ב–1933 לאחר שעקר לשם עם משפחתו. היה לה סיפור כיסוי, שהיא נסעה כדי לעבוד בספריות, אבל הם היו ביחד. לאחר שהיא שבה מברלין התגלע משבר חריף בינה לבין בעלה והוא נסע לפריז לפגוש שם את אהובתו משכבר, בלי להסתיר מקדיה את מטרת נסיעתו. לאחר כחמישה חודשי פרידה קדיה נסעה אליו לפריז על מנת להציל את נישואיהם. כל הפרשה תועדה בידי קדיה במכתביה לשני חבריה הקרובים, הסופרים מלך ראוויץ' (שם העט של אבי האמן יוסל ברגנר, ד"ק) ויוסף אופאטושו. באוספים מתקופת ישראל של קדיה ושמחה, המצויים במכון לבון בתל אביב, גיליתי את כרטיס הביקור של אהובתו הצרפתייה. בעלייתם ארצה בשנת 1949 שמחה לקח איתו את הכרטיס, ורק בחזרתם לארצות הברית ב–1952 השאיר אותו מאחוריהם. כשנעלמו עקבותיו של ברגלסון בתחילת שנות ה–50 במרתפי החקירות הסובייטיים, היא פנתה באינספור מכתבים לכל קהילת סופרי היידיש ופעיליה כדי לברר אם שמעו משהו על גורלו. הוא נרצח".

הרומן שלי עם קדיה

קדיה מולודובסקי, השנייה מבין ארבעת ילדי המשפחה, נקראה על שם סבה, קדיש. היא נולדה במאי 1894, בעיירה ברזה־קרטוזקה שבליטא היהודית. את חינוכה הראשוני ספגה מאביה, ששימש כמורה לעברית ולגמרא בחדר. מורים פרטיים שהובאו לביתם לימדו אותה רוסית ומקצועות כלליים, ומסבתה, מורה ליידיש, למדה קריאה וכתיבה.

בגיל 13 נשלחה ללמוד בגימנסיה בוולקוביסק, וב–1910, בגיל 16, החלה ללמד בבית ספר לבנות בעיר שרץ שבפולין המרכזית. אורחות היהודים הפולנים ומנהגיהם סיקרנו אותה. היא שיפרה את הפולנית והעמיקה קרוא בספרות הרוסית. בילוי חופשה בוורשה ושהות בת שנה בביאליסטוק חיזקו את אהבתה לעיר והיא הגדירה את עצמה "בת העיר הגדולה".

"השיר 'אל חנון' חובר ב–1945, כאשר מולודובסקי כבר ידעה בוודאות מה עלה בגורל אחיה ומשפחתו. בתגובה קשה לאסון היא כססה את אצבעות ידה הימנית עד כדי פגיעה חמורה במפרקים, שלשם ריפוים נאלצה לעבור ניתוח"

היא עברה לװרשה ובשנים 1912–1914 השתלמה בקורסים לגננות עבריות של יחיאל הלפרין ופנינה הוכברג. ביתם של יחיאל ופנינה, ובו שני ילדיהם (לימים המשורר יונתן רטוש והבלשן עוזי ארנן) התנהל כולו בעברית, כמו ביתו של שותפם לקורסים יצחק אלתרמן וילדיו נתן ולאה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נדדו הקורסים לאודסה, על מוריהם, לרבות מולודובסקי. במורים היו ביאליק, טשרניחובסקי, יוסף קלוזנר, יצחק אלתרמן, יעקב פיכמן ויצחק גרינבוים. על ההשפעה העצומה של תקופת הלימודים מצביעה העובדה שמולודובסקי הקדישה לה 12 פרקים בזיכרונותיה, עם פרטי־פרטים על קורותיה ועל חברותיה, ובהן חנה רובינא, לימים מלכת התיאטרון העברי הבימה.

"חנה רובינא וגוּלְצֶה אכלו לי את הלב בשיעורי ההתעמלות. חנה רובינא היתה אַי־אַי ואַי־אַי בהתעמלות. כשהיא הניפה את הידיים, הן היו כציפור... המורה להתעמלות היה בחור אתלט, ואת כולן הוא מיקם בשיעורים. את חנה רובינא ואת גולצה הוא הציב בשורה הראשונה והיה מחייך אליהן. אותי הוא מיקם בשורה הרביעית, ובקושי היה מצביע אלי באצבע. גולצה, על מנת לאכול לי את הלב, היתה מנענעת אלי את ראשה עם המלאכים הקטנים המתעופפים סביבו, וחורצת את קצה לשונה".

מה שהוא מכנה "'הרומן' שלי עם קדיה" החל כששומרוני היה ילד. "כשאמי היתה סטודנטית למורים עבריים בסמינר 'תרבות' בווילנה, היא נסעה לוורשה באחד הקיצים בסוף שנות ה–20, יחד עם כל בני כיתתה, לשמוע קורס בעברית על שירת ימי הביניים אצל קדיה מולודובסקי, אז כבר משוררת יידיש מפורסמת ומזוהה יותר מכל כנושאת את זעקת העוני והסבל של נשי ורשה וילדיהן היהודים. כשמורתם הנערצת עלתה ארצה, עלו תלמידיה לביתה. על מדפי ספרייתנו היו ספרי שירת מולודובסקי, סיפוריה ורומן משלה והיה טבעי עבורי להעלות את יצירתה ודמותה לחזית התודעה הספרותית. רק בגיל מבוגר יחסית התפניתי מעיסוקַי האחרים והלכתי ללמוד ספרות באקדמיה ולחקור את פועלה".

"הרומן" התממש לפני שבע שנים. שומרוני כבר היה גרוש בפעם השנייה ואין כמו שיבה לאהבת ילדות ראשונה כדי לרפא פצעים רומנטיים. "בעשור השביעי לחיי החלטתי להגשים את חלום חיי", הוא מצהיר ברצינות. הוא פנה ללימודי יידיש והשלים את התוכנית הבין־אוניברסיטאית לתואר שני בספרות יידיש. עבודת המאסטר שלו עסקה בפרקים האמריקאי והישראלי של מולודובסקי, וכיום הוא כאמור תלמיד מחקר לתואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים. לדבריו, מחקרו מקיף את מלוא רוחב היריעה של הביוגרפיה הספרותית של מולודובסקי.

"הסובלנות לכאורה שגילה בן־גוריון ליידיש נטעה תקווה בלבה של מולודובסקי, שאפשר ששתי השפות יחיו זו לצד אחותה; 'הוא אחד משלנו', כתבה לרחל קורן, במכתב נלהב מהארץ. המציאות טפחה על פניה כעבור זמן קצר"

פרקי הזיכרונות של מולודובסקי, מדגיש שומרוני, הם האוטוביוגרפיה של מי שנחשבת כמייצגת ספרות היידיש והמהלך הטיפוסי של סופרי יידיש בין המלחמות. "התנועה מן העיירה במזרח אירופה אל העיר הגדולה מאפיינת אותם. כמעט איש מהם לא נולד בעיר ובשלב כלשהו הם נטשו בית ובני משפחה ועקרו לעיר הגדולה — לוורשה, וילנה, לודז' או קייב — שהיו בהן מרכזי תרבות יידי ספרותי־חברתי תוססים. בהמשך, עקב הפוגרומים ורוחות מלחמת העולם השנייה, הם היגרו לאמריקה, לבואנוס איירס או למוסקבה. זה בדיוק מסלול חייה של קדיה. עקירתה לישראל כמשוררת וסופרת יידיש היא מקרה יחיד, המאפשר לבחון את היחס ליידיש בתקופתה. כל זה זכה לביטוי פואטי בשיריה".

מה אתה מזהה בכתבי הזיכרונות שלה שהופך אותם למסמך היסטורי רלוונטי?

"הזיכרונות של מולודובסקי מייצגים את קורותיה של היידיש בתקופה שבה התעוררה והפכה לשפה מודרנית מבחינה ספרותית חילונית ותרבותית. אף אחד לא תיעד זאת כך. קדיה הקפידה בקנאות לפרסם את יצירותיה רק ביידיש למרות שליטתה בשפה העברית. היא פירסמה יותר מ–20 ספרים ובהם תשעה קובצי שירה, שני רומנים, קובץ סיפורים, חמישה ספרי ילדים ונוער ושישה מחזות. היא פירסמה גם בעיתונות. היא פירסמה שני רומנים בהמשכים וכ–40 סיפורים ופרקי זיכרונות. כמאה רשימות היסטוריות ועשר כתבות מסע — והכל ביידיש".

שומרוני נהנה לספר על המאמץ הבלשי שהשקיע באיתור התרגומים. "סרקתי כ–25 ארכיונים ברחבי העולם, התכתבתי עם 22 עסקני תרבות, סופרים ומשוררים שעמם היתה בקשר עד 1948. ערכתי סריקה קפדנית של מוספי ומדורי הספרות והתרבות של עיתוני וכתבי העת של התקופה, ביטאוני קיבוצים וכתבי עת של התנועות הקיבוציות העלו עוד תרגומי שירים שפורסמו כקדימונים לפני שראו אור בספר. המטרה היתה לספק תמונה מקפת מכל טווח יצירתה הלירית של מולודובסקי".

"הסבריה לגבי הירידה מהארץ התייחסו למגבלות שהוטלו על היצירה בײדיש, וגם לתנאים הפיזיים הקשים מדי עבורה בימי הצנע. התווספו לכך המעקב של הצנזורה אחריה, הערמת קשיים על יציאתה מהארץ לבקר את אביה הגוסס בניו יורק, ומעל לכל הכישלון הכלכלי בעסקת בית הדפוס של לב"

מימין: לייבל מולודובסקי, שמחה לב וקדיה מולודובסקי, שנות ה– 20
צילום רפרודוקציה תומר אפלבאום / באדיבות משפחת ליטמן

ליקטת 60 מתוך 70 שירי הספר. עשרה שירים שלא מצאת להם תרגום לעברית תירגמת בעצמך, כולל "אל חנון", שיר השואה המרכזי שלה, שזוהה עם שירתה יותר מכל. מה בער לך להיכנס לשדה התרגום, שאינו מוכר לך דיו?

"חמישה מתרגמים תירגמו את 'אל חנון' ושגו אותה שגיאה פטאלית. רק פרופ' קתרין הלרשטיין, שכתבה ספר על קדיה ותירגמה את השיר לאנגלית, לא שגתה. השיר נפתח כך: 'אל חנון/ מצא לך עם אחר/ בחר לך/ עייפים אנחנו ממלחמות וממתים/ אין לנו תפילות עוד/ מצא לך עם אחר/ בחר במי שתבחר'. בשיר מופיעה המילה 'דערווייל', שפירושה בחר, והיא הובנה לא נכון על ידי חמישה מתרגמים שבלבלו אותה עם המילה 'א דערווייל', שפירושה 'לעת עתה'. הם כתבו: 'אל חנון/ מצא לך עם אחר/ לעת עתה'. ברור שזה משנה את המשמעות של השיר. אני נסמכתי על הקלטה של מולודובסקי קוראת את השיר ואומרת 'דערווייל'. בנוסף, בסרט האמריקאי 'התנגדות' (בבימוי אדוארד זוויק, 2008, ד"ק) בסצנת הקבורה של פרטיזן ביער, הרב לא אומר תפילת קדיש, אלא קורא את אל חנון, וגם שם זה מבוטא 'דערווייל'".

יציאתו לאור של "ימי חשון" היא בבחינת תיקון באיחור של 70 שנה. בשנים 1938–1952 הותקנו בידי 22 מתרגמים שיריה של מולודובסקי לצורך כינוסם בקובץ שאמור היה לצאת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב–1948, אך בסופו של דבר לא הודפס. שיריה כבר היו מוכרים ואהובים בארץ. אחד מספרי הילדים הראשונים שיצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב–1945 היה "פתחו את השער", שנחשב כאמור לקלאסיקה של ספרות ילדים עברית.

שיר הנושא, בתרגום פניה ברגשטיין, ללחן של נחום נרדי, זכה לביצועים רבים (למשל, על ידי נעמה נרדי, שולי נתן, שלמה ארצי וחוה אלברשטיין). השירים מספרים על מצוקת הילדים היהודים והעוני המרוד של תושבי השכונות היהודים בוורשה, על מלחמת הקיום היומיומית, המאבק נגד הניצול של העובדים היהודים, האנטישמיות והפוגרומים.

באחרית דבר לספרו כותב שומרוני ש"קדיה עבדה כגננת החל מספטמבר 1926 ברשת בתי הספר היידישיסטיים של ציש"א — הארגון המרכזי של בתי הספר היהודיים — בעלי הנטייה הסוציאליסטית־חילונית, שבהם שפת הלימודים העיקרית היתה ײדיש. הטראומה והעצב שנגזרו ממפגש זה הולידו עשרות שירים ופואמה גדולה, שאותם פירסמה ראשית בעיתונות יידיש בפולין ובאמריקה, ולאחר מכן כינסה אותם בארבעה ספרים". היא המשיכה בהוראה ברשת ציש"א עד סוף 1934, ערב הגירתה מוורשה לאמריקה.

"אלוהים התחפש לכלב"

ברקע ההגירה לאמריקה עומד סיפור הקמתו של עיתון קומוניסטי. בראיון עמו מתייחס שומרוני לכך שמולודובסקי ובעלה היו קומוניסטים פעילים ואנטי־ציונים. בעבודת המחקר שלו הוא הביא לכך עדות ממקור ראשון. "ב–1931 פרצה מחלוקת בקרב סופרי יידיש בוורשה בין הבונדיסטים לבין תומכי הקומוניסטים. מולודובסקי — מתעבת הפשיזם האנטישמי הפולני, עוינת 'הבונד' ואוהדת הרעיונות הקומוניסטיים — התייצבה בחזית הפובליציסטית מול הפוליטיזציה והמפלגתיות הבונדיסטיות של הספרות. ב–1934 היא וקבוצת סופרים קומוניסטים הקימו עיתון יומי בעל נטיות קומוניסטיות בשם 'פריינד' (חבר). אחת ממטרות העיתון היתה המאבק נגד האידיאולוגיה הציונית". שומרוני תוהה, כיצד מולודובסקי, "שלא פסקה כל ימיה מלהטיף וליזום ייסוד ועריכה של כתב עת ביידיש, המוקדש לספרות ולעניינים ספרותיים, לא מזכירה בזיכרונותיה את עניין הקמת 'חבר' ועריכתו", ובכך רומז שהעלימה במכוון את הפרק הקומוניסטי והאנטי ציוני בחייה.

איך אתה מנתח את התמורות האידיאולוגיות שהתחוללו בה?

"קדיה נדדה בין תחנות חייה, ממשוררת עירונית למשוררת חברתית הזועקת את שבר העוני המנַוול של ילדי ורשה והוריהם, למשוררת המזדהה עם הרעיון הקומוניסטי הסובייטי, למתריסה נגד הקפיטליזם האמריקאי וכואבת את ההתבוללות באמריקה ועוד. השתייכות למפלגה הקומוניסטית או לארגונים פרו־קומוניסטיים היתה בלתי חוקית בפולין, ו'חבר', שנתמך כלכלית עלי־ידי הסובייטים, נרדף עד כדי כך ששנה לאחר תחילת יציאתו לאור נסגר בידי השלטונות וחברי המערכת נאסרו. קדיה התארגנה להשיג ויזת סופרת לארצות הברית ונסעה. בעלה נשאר מאחור".

עם הגיעה לאמריקה ב–1935 מולודובסקי לא פסקה לעסוק בהשתדלויות לחילוץ יקיריה מאירופה — להשיג אשרות לבעלה, ולאחר פלישת הגרמנים לפולין, לנסות לחלץ את אחיה, לייבל מולודובסקי, ומשפחתו. רק לקראת סוף המלחמה נודע לה שאחיה מצא את מותו במחנה עבודה באזור הרוסי שאליו ברח, וכי אשתו ובתם התינוקת, שנותרו בפולין הכבושה, נרצחו בידי הגרמנים. שומרוני כותב שמוראות המלחמה הטילו את צִלם הכבד על שירתה. "במיוחד הירצחם של אחיה ומשפחתו. כבר מתחילת 1940, כאשר קשר המכתבים עם פולין השתבש ולבסוף נותק, פירסמה ברוב הבימות הספרותיות שירים המתארים את גודל החרדה, הדאגה והזעם.

"השיר 'אל חנון' חובר ב–1945, כאשר מולודובסקי כבר ידעה בוודאות מה עלה בגורל אחיה ומשפחתו. בתגובה קשה לאסון היא כססה את אצבעות ידה הימנית עד כדי פגיעה חמורה במפרקים, שלשם ריפוים נאלצה לעבור ניתוח. במכתביה מאותה תקופה, בעיקר לרחל קורן ולמשפחתה, היא תיארה את הפגיעה ואת הליכי הטיפול הקשים שעברה", אומר שומרוני.

אתה כותב שמולודובסקי היא משוררת השואה המובהקת ואולי היחידה שכל יצירתה הגדולה במשך תקופה ארוכה יוחדה לכך, וכי בשיריה נתנה לאלוהים גט כריתות. איך זה התקבל בארץ?

"היא עוררה את זעמם של הדתיים, השיר 'באין קורא לי' הכעיס מאוד. 'אמי אינה קוראת לי בשם/ כי אמי מתה/ אבי אינו קורא לי בשם/ כי אבי רחוק/ ואלוהים גם הוא אינו קורא לי בשם/ כי אלוהים חמד לו משחק של פורים/ הוא התחפש לכלב/ והוא מגביה כל כך יללו בלילות/ עד שבמקל אגרשנו מלפני/ שייתן לי מנוח'. והשורה הסוגרת היא בתחינה, 'נוחא לבי... נוחא רגע/ רגע אחד בלא אלוהים'.

"השיר עורר תגובות קשות בעיתונות החרדית. בעיתון 'הצופה', העיתונאי דונש כינה את מולודובסקי 'המשוררת הקומוניסטית', והוסיף, 'להתבטא כך נגד יוצר עולם, שעשרות מיליונים בני אדם מכל הלשונות שופכים לפניו את נפשם, מסוגלת רק נפש צינית מופקרת'. מולודובסקי לא הגיבה ועיתון 'דבר' פירסם רשימה פולמוסית. בכל שירי השואה שלה, להוציא שיר ילדים, היא לא מזכירה פעם אחת את המילה גרמני".

איך כותבים שיר ילדים שכותרתו הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה, יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ?

"השיר הודפס בספר שירי הילדים שלה 'ילדים יהודים', שהיא חיברה בהזמנת רשת בתי הספר היידיים באמריקה הצפונית, ואשר היה לספר לימוד יידיש קנוני. בשיר הזהֹ היא עושה את החשבון. יחסה לשואה הוא יחס של טענה — אך לא נגד בני אדם, אלא כאמור כלפי ריבונו של עולם ואליהו הנביא. היא חשבה שהחינוך היהודי הוא חינוך לחיים בגולה. העם היהודי לא התנהג ככל העמים בתקופת השואה. הלאומיות שלו התבטאה רק באמונה, 'הקדוש ברוך הוא יציל אותנו', לא עשו מעשה. היחידים שניצלו היו הציונים ואלה שברחו מסיבות כלכליות לאמריקה".

ממכתביה של מולודובסקי עולה שאמריקה הקפיטליסטית והיהודים המתבוללים תיסכלו אותה. עם הזמן היא הבינה שאמריקה אינה האכסניה המתאימה לשימורה של שפת היידיש ותרבותה. לאחר שנודעו לה ממדי החורבן של יהדות פולין, ולאחר שהתבשרה על מותו של אחיה ומשפחתו, היא חשה שהמקום הבטוח לעם היהודי הוא בארץ ישראל.

קדמו לתובנה הזאת אינספור לבטים, ששומרוני מתאר במחקרו. עד סוף 1943 ניכר ריחוקה מן האופציה הציונית, והיא בחנה אפשרויות לעקור לרוסיה, לבירובידז'ן, לארגנטינה, לקנדה ולברזיל. בכל מכתביה עולה ש"ארץ ישראל לא רק שאינה מועלית על דרך השלילה, אלא שאינה מועלית כלל כאופציה", כותב שומרוני.

בשלב אחר פלשתינה הצטיירה כאפשרות תעסוקתית ולא אידיאולוגית. "היא גם לא נלהבת מהרעיון, וההגירה לפלשתינה היא עדיין בגדר השאלה, 'האם לשם כך כדאי להפוך את העולם?'" כפי שכתבה במכתב לידיד. שומרוני נדרש לתכתובות שלה עם חבריה במשך כתשעה חודשים לאחר שהיטלר נבחר לקאנצלר בגרמניה והאנטישמיות כבר גאתה בפולין בלי מעצורים. "עדיין ולמרות כל אלה", היא תהתה אם כדאי לעקור לישראל.

לדברי שומרוני, המהפך הציוני של מולודובסקי הושלם רק ב–1945, לאחר קבלת הידיעות המוסמכות על מותו של אחיה ומשפחתו. בני הזוג החליטו להיענות להצעה לערוך ביקור מקדים בישראל, ממרץ עד יולי 1949, כאורחי מועצת הפועלות, בהזמנתן של יהודית שמחונית, חברת קיבוץ גבע ושליחת מועצת הפועלות ל"נשים חלוצות" באמריקה ובבה אידלסון, מזכ"לית מועצת הפועלות. בביקור המקדים הוזמנה מולודובסקי לכבד בנוכחותה את הכינוס הראשון של מפלגת פועלי ארץ ישראל ב–6 וב–7 במאי 1949 בבית העם בתל אביב. בכינוס נשאו נאומיהם דוד בן־גוריון, אליעזר קפלן ודב יוסף. גולדה מאירסון בירכה מהבימה את האורחים מחו"ל. מולודובסקי השיבה בשמם על הברכות וקראה משיריה ובהם "היינו כחולמים" — הכל כמובן ביידיש. העיתונים "דבר" ו"על המשמר" כתבו על האירוע בגיליונות יום המחרת.

לדברי שומרוני, "הסובלנות לכאורה שגילה בן־גוריון ליידיש נטעה תקווה בלבה של מולודובסקי, שאפשר ששתי השפות יחיו זו לצד אחותה; 'הוא אחד משלנו', כתבה לרחל קורן במכתב נלהב מהארץ. המציאות טפחה על פניה כעבור זמן קצר".

ישראל, כישלון

הפרק האחרון בזיכרונותיה האוטוביוגרפיים של מולודובסקי נעלם. היא כתבה אותו מגיל 74 ועד שנתה ה–79, וכמעשנת כבדה, שאף כתבה שיר אהבה לסיגריה, בריאותה היתה רופפת. היא העניקה לו את הכותרת, "לישראל ובחזרה", אבל כותרת מתאימה יותר לזיכרונות האלה תהיה "ישראל, כישלון". 12 העמודים בכתב ידה נחשפו לראשונה על־ידי שומרוני, שאיתר אותם בעיזבון הפרטי של המשוררת בארכיון יװ בניו יורק.

"החיבור שופך אור על נסיבות עזיבתם של קדיה מולודובסקי ובעלה שמחה לב את הארץ, שלוש שנים בלבד לאחר שעקרו אליה בשלהי 1949", אומר שומרוני. "ההחלטה לעזוב את הארץ באוקטובר 1952 ולחזור לניו יורק למרות השקעת המאמץ הגדול של עקירתם לישראל נתפסה כאן כבגידה איומה".

האם — כמי שביקשה לא להכפיש איש מרשימה אינסופית של דורשי טובתה בישראל — דאגה המשוררת שהטקסט "לישראל ובחזרה" לא יראה אור? האם הרגישה שבגדה במיטיביה? באיזה אופן איכזבה אותה המדינה הצעירה? האם ביקשה שהטקסט ייחשף כעבור שנים, כשהיא תהיה עמוק באדמה?

בני הזוג עקרו לישראל בפברואר 1950. שומרוני מדגיש שהביטוי עקירה לארץ היה הניסוח שבו השתמשה מולודובסקי — לא במילה "הגירה" ובטח לא במונח "עלייה". באמריקה נותרו אביה ושתי אחיותיה ומשפחותיהן.

כשהגיעה לישראל היתה מולודובסקי באמצע שנות ה–50 לחייה, והיא התקבלה כמלכה. קבלות פנים מכל עבר. חברותיה וחבריה הסופרים מימי קייב, ורשה ואודסה, שכבר היו בארץ, וגם חברותיה מהקורסים של יחיאל הלפרין, פקדו את דירתה. די מהר, מוסיף וכותב שומרוני, "היא חידשה ויצרה קשרים אישיים קרובים עם מנהיגי היישוב, צמרת המדינה, ההסתדרות והמפלגות הסוציאליסטיות (ובראשן מפא"י) ועם קהילת הסופרים ואנשי הספרות והרוח, והפכה לדמות ספרותית וציבורית פעילה ומפורסמת. היא נרשמה כחברה במפא"י ונבחרה מהמקום ה–32 מטעמה כצירה בקונגרס הציוני הכ"ג בירושלים ב–1951".

בארץ מונתה מולודובסקי על ידי רחל כצנלסון, יו"ר מועצת הפועלות, להקים ולערוך כתב עת ביידיש מטעם מועצת הפועלות, "היים" (בית) שמו, שיועד לחברות העולות החדשות קוראות היידיש. שמחה לב, שהיה סַדָּר־דַפָּס בניו יורק, ייבא לישראל מכונות סְדַר־לינוטייפ במטרה להיכנס כשותף בבית דפוס בתל אביב שבו נוצקו לוחות העופרת לעיתונים בפולנית.

דוד ברגלסון עם בנו לוי, תחילת שנות ה– 20 .
כנראה היה אהבת חייה
Elisheva Kitrossky

כעבור כשלוש שנים, כשמולודובסקי החליטה לעזוב את ישראל ולשוב לאמריקה, שימש "היים" עילה לעזיבה. גם קריסת עסק שותפות הדפוס של בעלה, שגרם לו הפסדים רבים, היווה נימוק.

"היים" יצא לאור כרבעון במשך שלוש שנים — 12 גיליונות בסך הכל. כל גיליון הכיל 48 עמודים וכ–30 פריטים, שהתמקדו בהבאת דבר מועצת הפועלות לקוראותיו בנושאים אקטואליים. קליטתן של העולות החדשות במושבים ובמעברות, הפועלות בחרושת ובחקלאות, נשים בקיבוצים, חינוך ילדים וכתבות על הישגי המדינה הצעירה, משטר הצנע, ההסתדרות ומנהיגיה ועוד. חלק זעום כלל שירים, סיפורים וביקורת ספרים.

"'היים' לא היה בימה ספרותית ראויה למשוררת כמולודובסקי", אומר שומרוני. "'היים' היה שופר פוליטי תעמולתי מטעם, עם חלק ספרותי קטן, שהשתייך לארגון שולי בתוך קלחת העשייה הציונית במדינה הצעירה, בתוך הממסד המדיני, ההסתדרותי והמפלגתי, ושהיה לו קהל קוראים שהספרות והשירה לא עמדו בראש מעייניהם. זה היה רחוק מחלומה המקצועי־ספרותי של מולודובסקי. בנוסף, בבה אידלסון הגבילה אותה לגבי החלק הספרותי, והמערכת ההסתדרותית שהעסיקה אותה לחצה עליה להיות חברה במפא"י ולעסוק בתעמולה פוליטית בתמורה לתמיכה הכלכלית שקיבלה. נפשה נקעה מעניינים כאלה".

"אני הייתי כה עסוקה בהוצאת 'היים', עד כדי שפשוט לא היה לי זמן לכתוב", כתבה מולודובסקי לידיד. "הרגשתי שאני מתרחקת מהכתיבה, והתחלתי לשקול הסתלקות מישראל, חזרה לניו יורק ושם לעשות את עבודתי".

"היא האמינה שהעזיבה והחזרה לניו ירק הם שיביאו לה את המזור לחֲסַך", כותב שומרוני. "ישראל עסוקה מדי במאמצים ההיסטוריים של ייסוד המדינה, בקביעת העברית כשפת המדינה, לשפת יידיש ותרבותה אין עתיד בישראל, ועם כך אין היא יכולה להשלים, ובשל כך ישראל איננה כר נוח ליצירה ספרותית ביידיש. ועל מנת להציל את היידיש, יש לפעול במפלט האחרון: באמריקה, שם היידיש אינה נרדפת, ושם יש עדיין קהל קוראים גדול".

באוקטובר 1952 התקיימה האזכרה למורה הנערץ של מולודובסקי יחיאל הלפרין, במלאת עשור למותו. באזכרה שהתקיימה באולם הבימה מולודובסקי עלתה לבמה לקרוא נאום שהכינה מראש. "למרות יכולותיה לדבר עברית צחה, היא בחרה לשאת דברים ביידיש, כאילו היא נציגתה של השפה, ולהפגין בהזדמנות זו את עמדתה, בעצם ימי 'מלחמת השפות'", אומר שומרוני.

ביומנה כתבה מולודובסקי: "היות שהייתי תלמידה בקורסים ההם ביקשו ממני שאני אזכיר את עבודתו ועשייתו. היה לי הרבה מה לספר עליו. כשהתחלתי לדבר יידיש התפרצה אשתו האלמנה, ובקול רם ביקשה ממני שאדבר עברית. זה הכעיס אותי. אמרתי להם שאני עורכת בישראל כתב עת ביידיש, ששולחים אותו לתפוצות בהן עם ישראל מדבר יידיש, ושאיני רואה שום עוולה שמדברים ביידיש. אבל גברת הלפרין רצתה שאדבר רק עברית. הפסקתי לדבר. לא הסתלקנו מהערב. ישבנו עד הסוף, אלא שאת הדרשה שלי קרעתי לשניים".

בעבודת המחקר שלו כותב שומרוני, "פנינה הלפרין היתה מורתה האהובה של מולודובסקי... עד למשבר זה, הן היו חברות בלב ובנפש. פנינה היא המתרגמת הראשונה של שירי הילדים של מולודובסקי לעברית, שפורסמו ב'דבר לילדים' בשנים 1934–1935, עוד קודם שאלתרמן, גולדברג, ברגשטיין, מלצר ואחרים תירגמו אותם".

קריעת המכתב הדרמטית ודבריה של מולודובסקי בדבר הלגיטימיות של היידיש כשפה בישראל משקפים את עמדתה של המשוררת בדבר החשיבות הרבה שהיא מייחסת לשימור השפה ותרבותה ועולים בקנה אחד עם עשרות מאמרים ומכתבים שכתבה על כך. "אז היתה מלחמת השפות בישראל, ולי לא היתה מכך שום הנאה", כתבה ביומנה.

בני הזוג שהו בישראל כאזרחים במשך כמעט שלוש שנים. עסק שותפות הדפוס של לב בארץ נכשל, כאמור. שומרוני מספר ששותפיו של לב רימו אותו והוא הפסיד כסף רב. בספטמבר 1951 מולודובסקי הוזעקה לאמריקה כדי להיפרד מאביה ששכב על ערש דווי. בני הזוג שהו שם כשלושה חודשים וגמלה בלבם ההחלטה לחזור לארצות הברית וכך אכן עשו באוקטובר 1952.

"ירידתה מהארץ נדונה בעיתונות, ובראיונות היא טענה שאמריקה מתאימה לה יותר ליצור ביידיש, בלי לטעון את המשתמע הבלתי נמנע, כי התנאים בארץ לעניין זה אינם מתאימים. חלק מהכותבים התייחסו לעניין זה בביקורתיות אופיינית שהיתה אז מופנית כלפי 'יורדים', ואפילו כעבור חמש שנים עזיבתה עדיין הידהדה בעיתונות", כותב שומרוני.

ומנקודת מבטה של מולודובסקי?

"הסבריה לגבי הירידה התייחסו למגבלות שהוטלו על היצירה בײדיש בארץ וגם לתנאים הפיזיים הקשים מדי עבורה בימי הצנע. התווספו לכך המעקב של הצנזורה אחריה, בחשד לשיתוף פעולה עם אחותה דורה, שנחשדה על ידי האף־בי־איי בקומוניזם, הערמת קשיים על יציאתה מהארץ לבקר את אביה הגוסס בניו יורק, ומעל לכל הכישלון הכלכלי בעסקת בית הדפוס של לב".

בינואר שנה שעברה פירסמה ב"מקור ראשון" הבלשנית חוקרת היידיש זלדה כהנא־ניומן, שכתבה ביוגרפיה על מולודובסקי שטרם ראתה אור, מאמר שכותרתו "ניסיון מחיקת המשוררת", שתיאר את מה שהיא כינתה, "תגובות העדר הציוני" למות המשוררת הגדולה בניו יורק ב–1975. "אך טבעי הוא שעל זה ידווחו העיתונים בארץ. מלבד פרסומיה הרבים, היו לקדיה ידידים רבים בארץ שהכירו אותה עוד מגיל צעיר באירופה... לתדהמתי הרבה לא מצאתי שום דיווח על פטירתה. לא רק העיתונים בעברית (כגון: 'מעריב', 'ידיעות אחרונות', 'הארץ') לא דיווחו על פטירתה, אף העיתון היומי ביידיש של אותה תקופה, 'די לעצטע נייעס', נמנע מדיווח. סופרת ומשוררת דגולה כותבת שירים נפלאים האהובים על כולם, ולאחר מותה מוחקים אותה מההיסטוריה. מה קרה?

"ככל הנראה, הסיבה שבעטיה לא הוזכרה פטירתה של קדיה בזמן אמת, על ידי אף אחד מאנשי הרוח בארץ ובשום במה ספרותית ביידיש או בעברית, היתה אחת: ירידתה מהארץ. התגובה היתה תגובת עדר. לא מתחשבים בנסיבות ולא מנסים לרדת לדעתם של אחרים. העדר מחליט על פעולה, וכולם מיישרים קו.

"יש פה שתי עוולות", מוסיפה וכותבת כהנא־ניומן במאמרה, "הראשונה, אי יכולתם של עורכי העיתונות להתחשב בקשייה של קדיה, והשנייה, תגובתם האחידה להשמיט אותה מהזיכרון הקולקטיבי. את הראשונה ניתן להבין. היא נעוצה בעובדה שלקדיה היה לאן ללכת כשהיה לה קשה, כאשר לרוב הישראלים לא היה מפלט כזה. אבל העוולה השנייה, ההליכה בתלם מבלי יכולת או רצון לסטות מהתנהגות העדר, חמורה בעיני הרבה יותר".

הרשמה לניוזלטר

מחפשים חומר קריאה משובח לסוף השבוע? הירשמו עכשיו

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות