"נשיג שוויון או שנחריב את המצודה" - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נשיג שוויון או שנחריב את המצודה"

לכתבה
"פעם בשביל להיחשב שמאלני היית צריך להתנגד לכיבוש. היום זה אפילו לא מכניס אותך לפרק המבוא"מגד גוזני

שמעון ריקלין, החל מהחודש הפרשן המדיני של ערוץ 20, לא מתרגש מהזלזול שמפגינים כלפיו אנשי התקשורת "השמאלנית" וטוען שהראיונות המפנקים שהוא מעניק לראש הממשלה נועדו לחשוף את ליקויי הצד השני. בראיון לנציג ה"אליטה המתנשאת" הוא מתגלה כאדם רחב אופקים, אבל בריון רטורי, שנשמע לעתים כמטיף אוונגליסט. הוא אומר שישראל מתכנסת למסורתיות ומתנתקת מהגולה ומצהיר על בוא המהפכה

216תגובות

לקבוצת ווטסאפ המצומצמת של ינון מגל, אראל סג"ל ושמעון ריקלין קוראים "המוסקטרים". מדובר באסוציאציה מתבקשת: כמו גיבורי רומן ההרפתקאות הקלאסי של אלכסנדר דיומא, גם מגל, סג"ל וריקלין תופסים את עצמם כלוחמי גרילה שניגשים לקרב מעמדה תמידית של נחיתות, אך כוחם באחדותם ובערבות ההדדית ביניהם ("אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד").

אך ספק אם היום ניתן עדיין להתייחס אליהם כאנדרדוג. מגל היה עורך אתר חדשות מרכזי וכיהן כח"כ, סגל שידר עד לאחרונה בתחנת הרדיו הצבאית והוזכר כמועמד לשריוּן בליכוד מטעם בנימין נתניהו בבחירות האחרונות וריקלין, הדומיננטי מביניהם נכון לעכשיו, נחשב בעצמו מקורב מאוד לנתניהו, מצטרף קבוע למשלחותיו המדיניות בחו"ל וקוצר ממנו ראיונות בלעדיים. בקפל הזה מונח אחד הפרדוקסים המרכזיים ביחס לסיירת ריקלין. מצד אחד, תחושת הנרדפות היא כשמן בעצמותיה ומשווה לה גוון חתרני, אופוזיציוני, כמעט אוונגרדי. מצד שני, מדובר בחבורה שמזוהה עם האליטה השלטונית ובמידה רבה מוברגת לצמרת הממסד.

ריקלין, החל מהחודש הפרשן המדיני של ערוץ 20, מינוי שקיבל מרגע שהערוץ החל לשדר חדשות, לא מזהה כאן סתירה. "אמנם אנחנו אנשי ימין והימין בשלטון, אבל התקשורת הישראלית נשלטת על ידי אנשים מהמחנה השני", הסביר בפגישה עמו באולפני הערוץ בשבוע שעבר.

פתרון אפשרי אחר ל"פרדוקס המוסקטרים" הוא שבספר המקורי מרכיבים השלושה את יחידת העילית של משמר המלך. נאמנותם הבסיסית נתונה לו והוא, מצדו, בוטח רק בהם, באווירת התככים והחשדנות של צרפת בראשית המאה ה–17. בהקשר של ריקלין, שמרבה לגונן על נתניהו בהופעותיו הפומביות וברשתות החברתיות, ושנבחר לראיינו בכל פעם שראש הממשלה מעוניין לפנות לציבור מעל ראשה של "התקשורת השמאלנית", מדובר באנלוגיה הולמת.

המוסקטרים מגל וסגל. מקורבים לצמרת ומרגישים מקופחים
אוליבייה פיטוסי, נדב כהן יונתן

ריקלין, מצדו, מתפקד ברצון כשכפ"ץ מרופד לראש הממשלה, אך מסביר שהוא לא נוהג כך בשל הערצה עיוורת לאיש ושמניעיו למעשה אסטרטגיים. "נתניהו הוא עבורי לא אל, לא מלך, לא קיסר ולא אדם מושלם. בעיני הוא משל למה שקורה לאיש ימין כשהוא מגיע להיות ראש ממשלה. או שהוא נוקט גישת שרון של 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם', או שמזמברים אותו. ההצלחה של נתניהו לעמוד מול האליטות של בית המשפט העליון, הפרקליטות, התקשורת — אותן קבוצות שלא נבחרו, אבל שודדות את המדינה לאור יום — היא הסיפור הכי חשוב במציאות הישראלית של היום. לכן אני כל כך תומך בו".

באותה מידה, גם "ראיון ההנהונים" — המסגור הלעגני שניתן לראיון המלטף שקיים עם שרה נתניהו במטוס ראש הממשלה — היה לדבריו מהלך טקטי. "כל כך שמחתי שתקפו אותי, כי זה גרם לאנשים להבחין שכולם מהנהנים ושבצד השני זה נתפס כמחווה נורמלית. אני עושה ראיונות מפנקים? יונית לוי בראיון עם ברק אובמה נעשתה שלולית, כמעט התעלפה. או רינו צרור, שריאיין את ציפי לבני לפני בחירות 2015 וכינה אותה 'מלכת האיחוד'. ההנהונים שלי חשפו את הצד השני. זה היה מחושב. רציתי לשים לכם מראה".

אתה גאה בראיון הזה?

"מאוד. ראיתי מולי אשה נבוכה, לחוצה, רגשנית ומבואסת מכל הסיטואציה. היא הרי לא ממש מכירה אותי ובחוויה של מי שרגילה להיות מותקפת, אני כאילו בא לטגן אותה. התגובה שלי היתה הכי רגשית. חשתי אליה אמפתיה. אני אגלה לך סוד שיוציא אותי עוד יותר לא־מקצועי. לפני הראיון חיבקתי אותה. ככה זרם לי. נכון, לא הקשיתי עליה, היה לה מספיק קשה. רציתי לגרום לה להרגיש טוב".

"אתם הריקליניסטים"

ריקלין, בן 55, מתגורר בהתנחלות מעלה מכמש שליד רמאללה עם אשתו ושלושת בניו. הוא מצהיר שאין לו שום צורך באהדת הברנז'ה ובכמה הזדמנויות אף הפגין כלפיה מיאוס וזלזול. "יש לי תעודת עיתונאי, אבל אני חושב שלהיות היום עיתונאי בישראל זה בושה", אמר בראיון לנסים משעל ברדיו בתגובה לאחת המתקפות עליו. ובכל זאת, בציוציו הפסיביים־אגרסיביים על ראיונות שמקיימים עיתונאים אחרים, אפשר לזהות נימה של עלבון. "ראיתי את הראיון של ציון נאנוס עם חיים סבן, הדקות חלפו ונקפו ולא שמעתי שום שאלה קשה", צייץ לפני כשנה. ואילו במאי האחרון צייץ, "אם אני הייתי מראיין את יאיר לפיד כמו שצביקה הדר מראיין — סליחה, מפאר ומהלל אותו — היו סוקלים אותי".

הערתי לריקלין שמדובר בציוץ מיתמם, שכן אין דין ראיון נינוח ומבודח בלייט־נייט כדין ראיונותיו עם ראש הממשלה, שהתקיימו בלשכתו לפי כל כללי הטקס ועסקו בנושאים הבוערים שעל הסדר היום. הוא התרתח. "זה אף פעם לא אותו דבר, תמיד יש הבדל מלאכותי שאתם מנסים לייצר, אבל העם לא קונה את זה", השיב, "הרי המון עיתונאים מתפשרים כדי שפוליטיקאים יסכימו להתראיין אצלם. אתם המצאתם את זה, אז לפחות אל תצטדקו".

בבחירות האחרונות התמודדת בפריימריז של הבית היהודי והיום אתה משמש פרשן מדיני. נסה לדמיין מצב הפוך, שבו הפרשן המדיני של ערוץ 2 פקוד למרצ, שלא לדבר על התמודד ברשימתה.

"סליחה, תזכיר לי איפה ניצן הורוביץ עובד? האיש היה ח"כ במרצ ומיד אחר כך עבר לעשות כתבות לערוץ 2 ואיש לא פוצה פה. זה שוב אותו חוסר הגינות ואותו סטנדרט כפול. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. אנחנו לא יודעים מה חושבים הפרשנים של ערוץ 2? למי הם מצביעים? הריקליניזם, כתופעה, לא התחיל אצלי".

ריקלין, עד לא מזמן ארכיאולוג ואיש עסקים פרטי, רשאי לנקוב בתופעה שקרויה על שמו בלי להיתפס כמגלומן, ולו בשל ריבוי האזכורים שלה בשיח התקשורתי לאחרונה. מופעיה, בין אם באולפני הטלוויזיה ובין אם בטוויטר, הן תגובות אוטומטיות, לעתים פרובוקטיביות, שמשרתות את הנראטיב המתאים לימין, גם במחיר כיפוף האמת. הריקליניזם אינו מחויב אפוא לעובדות, ולכן כאשר נוצרת התנגשות בלתי נמנעת בינן לבין האג'נדה המחנאית, הוא ימסך אותן בענן עשן או ינקוט גישה לעומתית כדי לחשוף את צביעות השמאל. "לכן ריקלין מחבק פומבית את תת־אלוף אופק בוכריס, מצביע על רדיפה, עלילה, וטוען כי נודע לו שהאשמות האונס אינן מחזיקות מים", הדגים ניב הדס בטורו ב"הארץ" מלפני כשנתיים, "מעשיו של בוכריס והשלכותיהם אינם מעניינו, מעניין אותו רק אם אוזכרו בעיתונות יותר או פחות ממעשיו של משה איבגי".

"הדיון שבו הוא (ריקלין) משתתף, פריפריאלי למה שחשוב באמת: הזהות שאותה הוא מייצג אל מול התקשורת השמאלנית, ושאותה — על שום שמאלניותה — יש לנגח", הוסיף הדס.

על הראיון עם שרה נתניהו: "ראיתי מולי אשה נבוכה, לחוצה, רגשנית ומבואסת מכל הסיטואציה. היא הרי לא ממש מכירה אותי ובחוויה של מי שרגילה להיות מותקפת, אני כאילו בא לטגן אותה. חשתי אליה אמפתיה. לפני הראיון חיבקתי אותה"

ריקלין ושרה נתניהו
מתוך עמוד הפייסבוק של ערוץ 20

ריקלין, מצדו, לא מכחיש שהוא נהנה להוציא את התקשורת הממוסדת מכליה, אך מסביר שיישום הדוקטרינה על שמו, גם אם באופן מוגזם, עד כדי פרודיה, נועד להשיג בסופו של דבר סיקור מאוזן. "אני הד לתופעה שהשמאל המציא", הוא אומר, "הרי מה זה ריקליניזם? הליכה פנאטית אחרי המחנה שלך ואחרי מה שנכון בקרב הברנז'ה בלי להתחשב במציאות ובעובדות. ואז קם ריקלין אחד שאמר, גם אני יכול, אבל מהצד השני. הפגנתי נאמנות מוחלטת למחנה שלי בכלל ולראש הממשלה שלי בפרט. עשיתי ריקליניזם מימין. בלי להתווכח, בלי להתנצל ובלי להסביר. למדתי מכם. אתם אלה שמכרתם כל עיקרון וכל ערך קדוש בשביל האג'נדה והמטרות שלכם, שמכרתם את המקצוע. ריקליניזם? גם אני ריקליניסט".

מן הדיאלקטיקה הזאת אמורה להיווצר סינתזה: "כי בסוף הריקליניזם נועד להצביע על הבעיה. אם נצליח לגבש סטנדרט אחיד — ימין, שמאל, דתיים, חילונים — עשיתי את שלי. כי אנחנו לא נהיה כמוכם. אנחנו נהיה הגונים".

היום, כשאתה לא רק אורח מזדמן בפאנלים, אלא משמש פרשן מדיני במהדורת חדשות, למי נתונה המחויבות הראשונית שלך, למחנה הימין או לתפקידך כעיתונאי?

"היום, בתפקיד שלי, אני קודם עיתונאי ופרשן", הוא משיב לאחר השתהות לא אופיינית. "גם אם יהיו דברים לא נוחים למחנה שלי, אני אביא אותם לשידור ואבקר כשצריך. אני לא אומר שזה יהיה קל, אבל זה הכיוון".

ההצהרה הזאת עמדה למבחן כבר למחרת. יום שני לפני שבועיים, חול המועד פסח. נתניהו הציג במסיבת עיתונאים את הסכם מבקשי המקלט שנחתם עם האו"ם לקליטתם של 16 אלף מהם במדינות מערביות, ומיד קומם עליו את כל הימין. גם ריקלין חבט שלא כהרגלו. "נתניהו הבטיח משהו אחד וקיים משהו אחר", צייץ. "אני מצטער מאוד על ההחלטה השגויה שלו". ההמשך ידוע: נתניהו נסוג, הודיע שהוא בוחן מחדש ולמחרת בבוקר גנז את ההסכם. בערב שאחרי פניית הפרסה נפגשנו שוב באולפן ערוץ 20. ריקלין לא נראה כמי שחוגג את ניצחונו ואם חש רוממות־רוח, הסווה זאת היטב. "אין בי שמחה, כי יש חשיבות לאסתטיקה של התהליכים. בסופו של דבר, ראש הממשלה אמר משהו, אחר כך שינה, וזה יצר נזק תדמיתי שאנחנו לא יודעים מה יהיו משמעויותיו לטווח הארוך".

חוץ מהציוץ שלך שבאמת פער סדק משמעותי, נקטת פעולות נוספות לסיכול ההסכם?

"אהה... התשובה היא לא".

אתה מחייך.

"קיבלת תשובה".

היה לך אתמול קשר עם לשכת ראש הממשלה?

"אני לא מגיב לזה".

אני אגיד לך למה אני מתעקש. רק אתמול הסברת לי, באופן די משכנע, שתפקידו של עיתונאי הוא לדווח על המציאות ולא לייצר אותה, בטח שלא להכפיף אותה לאידיאולוגיה שלו. ויש לי תחושה שאתמול פעלת כאקטיביסט.

"יש בזה משהו. אני אדם שבא מהימין, מהגבעות, מהמאחזים. אני לא מכחיש שכשקורים דברים משמעותיים בציבוריות הישראלית אני עדיין פועל לכיוון הרצוי של מה שבעיני צריך לקרות".

בוא נסתכל על זה שוב הפוך. נניח שהיית מגלה שרביב דרוקר, סתם לצורך הדוגמה, נוקט מהלכים לקידום מדיניות שמאל.

"סליחה?! רביב דרוקר פירסם לפני הבחירות האחרונות מאמר אצלכם ב'הארץ', שכותרתו 'זה הזמן לדבר על הגברת'. לא שמעתי אף אחד שואל אותו איך זה שהוא, כפרסונה מדווחת, גם מנסה להשפיע על השיח. אתה שואל אותי את השאלה הזאת מסיבה אחת — כי אתה מתנשא. כי התרגלת שאתה אליטה. כי מה שלך מותר, לי אסור. איך אתה מעז?"

אתה מפספס בענק. דרוקר פירסם את זה בחתימת שמו, במסגרת טור בעיתון. אתה, לעומת זאת, לא מוכן לספר לי איך השפעת אתמול.

מוטי מילרוד

רביב דרוקר פירסם לפני הבחירות האחרונות מאמר אצלכם ב'הארץ', שכותרתו 'זה הזמן לדבר על הגברת'. לא שמעתי אף אחד שואל אותו איך זה שהוא, כפרסונה מדווחת, גם מנסה להשפיע על השיח

"אדוני, הוא כתב טור שבו הוא מחלק טיפים למחנה פוליטי איך לנצח מחנה אחר. מהמקפצה, סלח לי, מהמקפצה. זה לא משנה שהוא כתב את זה בעיתון".

אבל זה בדיוק ההבדל בין לכתוב בגלוי לבין לפעול במחשכים.

"עשית פה תמרון יפה, עשית לי וואזארי, נהדר. אבל עדיין, אתה התחלת בשאלה על הישות המדווחת שמשמשת גם ישות פעילה. אתה מדבר איתי על פרשן שמנסה להשפיע על המציאות? על דרוקר דיברו כמי שעשוי להוביל את מרצ בבחירות הבאות. אגב, חלק מהכניסה החזיתית שלו בתמי זנדברג סביב פרשת קלוגהפט עשויה להיות בגלל התסכול המוסווה שלו מהעניין".

ספקולציה קלושה, אל תגיד דברים שלא תוכל לעמוד מאחוריהם.

"מותר לי להגיד מה שבא לי. זו השערה שלי. על סמך מה? אינטואיציה, ומישהו גם זרק לי טיפ. בוא ניקח את זה עוד שלב. ממש במקרה, אחרי שדרוקר כתב 'זה הזמן לדבר על הגברת', באמת התחילו לצוץ כל הפרשיות. פרשת הבקבוקים, למשל. ודרוקר אמנם לא פירסם מאמר, אבל עובדה שאחר כך התחילו גם הדיבורים על הילדים.

"אתה יודע, אני גדלתי בדרום תל אביב, מעולם לא הייתי פריבילגי, רק כשסיימתי קורס קצינים הרגשתי שהתקבלתי לישראליות", המשיך, "לכן, בניגוד לחברים שלי בציונות הדתית, שהם טיפוסים נעלים, שמתכופפים בפני קדושת התקשורת והעיתונות, אני לא כזה. אני יכול לשחק איתך כדורסל בבית ברבור (מתנ"ס בשכונת התקוה, ה"ג) חמש על חמש. אתה עולה עם שישה שחקנים? גם אני אעלה עם שישה".

רביב דרוקר מסר בתגובה: "מי ש'דיבר' עלי בהקשר של מרצ זה סקר אנונימי שזרק שורה של שמות, בלי לדבר עם אף אחד מהם. מיד לאחריו הבהרתי שאין לי שום כוונה לרוץ במרצ או בכל מפלגה אחרת. איך מהקשקוש הזה נוצר 'תסכול מוסווה' שלי? רק פוליטיקאים שמתחפשים לעיתונאים כמו ריקלין יודעים".

להט"ב וחלב סויה

לא בכדי מזכיר ריקלין את הילדות בדרום תל אביב כמרחב המכונן של זהותו. שורשי הריקליניזם נבטו שם, בין היכל יד אליהו לבין הטנק שליד בית השריון, שתחתיו הסתתר כשהיה בן שלוש ונמלט מהגן. אביו, יליד ישראל, היה לוחם בלח"י. "זו הטרגדיה שלו, איש לח"י שגר ברחוב הפלמ"ח", מצביע ריקלין על השיכון שבו גדל, ומספר באריכות על אביו המנוח שהיה עובד משרד החינוך, אך קידומו נבלם בשל זיהויו כימני ("הוא סירב בתוקף להחזיק פנקס אדום ושילם מחיר כבד"). אמו, עולה מתוניס, עדיין גרה בשיכון, וריקלין מספר שהוא מקפיד לאכול אצלה קוסקוס מדי שישי. "אני נושא בתוכי את העוול בשתי הצורות שלו: הרוויזיוניסטי והמזרחי. אולי בגלל זה התהודה שלו יותר גדולה".

הוא מתאר "בית חם, אבל חיים בצמצום. משפחה ענייה. לא רעב חלילה, אבל אני יודע מה זה כשחסר. לטיולים של בית ספר לא תמיד יכולתי לצאת". ריקלין למד בישיבת בר־אילן, על גדות שדרות רוטשילד, אך בכיתה י' אולץ לחפש מסגרת חינוכית חדשה. "העיפו אותי", הוא מספר. "זה הגיל שבו אתה בוחן את עצמך מבחינה אמונית. האמת שגם סתם הייתי מופרע, קילפתי את הטיח של הכיתה". את הבגרויות השלים בעירוני ח' בדרום העיר, התגייס לגולני, המשיך לקורס קציני מודיעין והשתחרר בדרגת סרן. לאחר מכן נרשם ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב והעביר שלוש שנים בפקולטה למדעי הרוח שבבניין גילמן, המזוהה כמרבץ אינטלקטואלי של השמאל. "אני זוכר סיטואציה שבה אני מתווכח עם מישהו בקפטריה וניגשים אלי שני מרצים שאומרים: 'אנחנו מבקשים שאת הדעות שלך תשמור לעצמך, אין להן מקום כאן'", הוא מספר.

אלא שריקלין לא היה אטום לחלוטין לאווירת גילמן, ולפרקים אף החל לפקפק במורשת הימין הדוגמטי שספג בבית. "אני זוכר שניגשתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'שמע אבא, הרעיונות שלהם לא כאלה גרועים. הם רוצים שוויון, הם מדברים על זכויות אזרח. אני לא מבין אותך אבא, אתה נראה לי מיושן'. אני מספר את זה בכאב, כי כל דבר מטורלל שאבי אמר, קרה בסוף. כבר אז הוא ענה לי: 'בני היקר, הם לא רוצים שוויון, אלא להעיף מפה את היהדות בשם כל מיני עקרונות נעלים שמתחזים לשוויון. כשזה יגיע לגירוש יהודים לא תהיה להם שום בעיה'. הוא צדק ואני הייתי תמים".

ריקלין נישא לניצנית, בתו של ישראל הראל, מאצולת מועצת יש"ע, וחיפש היכן להקים את ביתו. "אני זוכר אותנו עולים לעמונה, שהיתה גבעה ריקה, ומתווכחים איפה יותר חשוב — יהודה ושומרון או ירוחם? זו היתה הדילמה". הם הכריעו בעד הגבעות, וריקלין הקדיש את ימיו להקמת מאחזים כמו מגרון ומצפה דני, חוויה שהוא מתאר כ"אחת המופלאות שקרו לי בחיי. מאחוריך המובילים ולפניך המדבר הפתוח זרוע כוכבים. נפלא, התמוגגות. ראיתי בשמים דורות של יהודים, כמו ב'מלך האריות', שמסתכלים עלי מלמעלה ואומרים: 'עבודה יפה'".

אבל האקסטזה לא האריכה ימים. "אני זוכר את אחד הפינויים, נדמה לי הפינוי מיריחו במסגרת הסכמי אוסלו, שבו מספר האנשים שטסו להמר בטורקיה היה גבוה ממספר האנשים שזה הזיז להם בכלל. אתה רץ על הגבעות ולאנשים אין מושג מה אתה רוצה. זה היה יום דרמטי מבחינתי. אז הבנתי שאת רוב הציבור זה לא מעניין. זה מה שהביא אותי לתקשורת, ההבנה ששם נקבע סדר היום".

ישראל הראל, חמיו של ריקלין. ויכוחים רבים
תומר אפלבאום

ההתנסות המשמעותית הראשונה שלו בתקשורת היתה כחבר פאנל ב"מועצת החכמים" של ערוץ 10. מי שגייסה אותו לתוכנית היתה עורכת התוכנית ריקי שפרינצק. "אני חושבת שחמיו, ישראל הראל, המליץ לי עליו", סיפרה שפרינצק השבוע בראיון טלפוני. "בזמנו נורא לא אהבתי את גלגולי העיניים של ראשי מועצת יש"ע — החנן פורתים והפנחס ולרשטיינים למיניהם — ובריקלין זיהיתי משהו אותנטי וישיר. הוא היה בחור משכיל ורהוט שקרא תיגר על הנהגת המתנחלים הוותיקה. זה היה חידוש מרענן. פעם התגאיתי בזה שגיליתי אותו, בזמן האחרון קצת פחות".

קפיצת המדרגה מבחינתו הגיעה במבצע צוק איתן. ריקלין הוזמן ל"חדשות הלילה" של ערוץ 2 כדי להתעמת עם אלדד יניב, באולפן עפו ניצוצות והשניים גויסו לתוכנית כצמד קבוע שמתנצח על ענייני השעה. הפלטפורמה הזאת איפשרה לריקלין להרחיב את מנעד התבטאויותיו, אך הוא ויניב עדיין התמיינו לפי הציר הקלאסי של ימין ושמאל. ריקלין סומן אז כאיש הבית היהודי ולא הפגין אהדה יתרה כלפי ראש הממשלה. לקראת בחירות 2015 התמודד בפריימריז במפלגתו של נפתלי בנט, אך השיג תוצאה מאכזבת והתברג במקום ה–23 והבלתי ריאלי בלבד. הוא התמסר לעסקיו כאיש נדל"ן, ניסה להקים אולם אירועים על קרקע שיועדה להקמת מפעל יודאיקה ונבלם, ובעיקר שייף את הפרסונה הטלוויזיונית כחבר פאנל "הפטריוטים" בערוץ 20.

באפריל 2016 שבר את הכלים עם התוכנית שבנתה אותו והודיע שלא יופיע יותר ב"חדשות הלילה", בעקבות יחסם של המגישים כלפיו לאחר שהשתתף בעצרת תמיכה בחייל אלאור אזריה. כעבור שנה התנצל בפניהם ("קפץ לי הפיוז") אף שבשלב הזה כבר לא נזקק לבמה הזאת בהכרח כדי להישמע. הוא הפך לאורח רצוי בכל פאנל וגם כשלא הוזמן הצליח לייצר כותרות באמצעות חשבון טוויטר הרועש שלו. את מעשיו של מאיר דגן, ראש המוסד המנוח ואופוזיציונר חריף לנתניהו, תיאר כ"דבר שגובל בבגידה"; כאשר יאיר נתניהו שיתף איור אנטישמי צייץ ש"כאשר נגמרים הטיעונים לשמאל הם צועקים אנטישמי. חלאס עם הבכיינות האוטומטית"; ואת "נאום החמגשיות" השנוי במחלוקת של נתניהו כינה "נאום מדהים של ראש ממשלה נפלא".

נתניהו הכיר לו טובה, זימן אותו לראיונות ליליים ושידרג אותו מצייצן צמרת, מקסימום פובליציסט אדוק, למעמד של עיתונאי. הברנז'ה לעגה. ב"הארץ" כינו אותו "חצרן רשמי של המשפחה הקיסרית", "טטל'ה" ו"חנפן" ואפילו עמיתו ב"פטריוטים", העיתונאי הימני קלמן ליבסקינד, סינן לעברו "גרופי של נתניהו", אבל ריקלין רק העמיק את הזדהותו עם ראש הממשלה. ככל שחלף הזמן נראה שהוא ממיר את האג'נדה הפרו־מתנחלית שלו באג'נדת פרו־ביבי. "אין המרה כזאת", הוא מכחיש. "אני גר בהתיישבות, אוהב את ההתיישבות. זה נכון שבשנה האחרונה הסתובבתי הרבה עם ראש הממשלה בחו"ל ולמדתי דברים. אני בא מהכיוון של פינסקר — לטעת עוד עץ, להתקדם עוד דונם — והוא הרצליאני מובהק שמדבר על הצ'רטר, על הזיכיון להתיישבות יהודית. אני מודה שהנסיעות המשותפות האלה גרמו לי להכיר בחשיבות העקרונות ההרצליאניים, שלפני 15 שנה אולי הייתי מנפנף".

זה הביא לשינוי גם ברמה המעשית?

"כן. במקור אני מגיע ממקום שאסור לוותר על אף צריף בארץ ישראל. דרך נתניהו, שהוא אדם סופר־מחושב ומתוכנן, הבנתי שבפשרה אפשר לפעמים להרוויח יותר. אם ראש הממשלה אומר שצריך למתן את הבנייה ביהודה ושומרון כי הוא בדיוק יוצר קואליציה עם ערב הסעודית והמדינות הערביות המתונות לוחצות, אני מבין את זה. אני כבר לא מסתכל רק דרך פריזמה של 'לא בנו מספיק', אלא שם אותה בתוך הקשר. וזה אומר לך בן אדם שהקים את מגרון. בפינויים היו צריכים לגרור אותי. השתניתי, מודה באשמה. הרי בסוף, גם אם נתניהו לא בונה כמו שהייתי רוצה, הוא תרם להתיישבות יותר מכל ראש ממשלה אחר. הוא מסתכל על כל המשתנים ומביא שורת רווח".

ריקלין מספר שיש לו ויכוחים רבים בנושא עם אביה של אשתו. ואמנם, חמיו נמנה כאמור עם ההנהגה הוותיקה של גוש אמונים, זו שעבורה ביסוס מפעל ההתנחלויות הוא מטרה עליונה, אך גם רוחשת כבוד למוסדות המדינה ומשתדלת שלא להפר את עקרון הממלכתיות. הצעתי להראל שינסח את עמדותיו ויסביר מהם מבחינתו שורשי המחלוקת, אך הוא בחר שלא להיענות להצעה. "ריקלין מייחס לי דברים שהוא לא בדק לעומק", מסר הראל, אך הבהיר שיחסיו המשפחתיים עם חתנו מצוינים. בכל מקרה, נראה שבמתיחות הבין־דורית הזאת, הסימביוזה עם נתניהו היא רק סימפטום, משום שריקלין נוקט כעת אסטרטגיה מרחיקת לכת בהרבה של "הפלת המצודות" — בג"ץ, משטרה, תקשורת — שלדבריו נשלטות על ידי השמאל. "את החונטות הסגורות האלה צריך לפרק, לטובתה של מדינת ישראל", הוא מכריז ומשרטט קנוניה בממדים אפיים, שבמסגרתה "אנשים מאותן קליקות סגורות חברו זה לזה במטרה לגנוב את שלטון החוק". אחת הראיות לכך, לדבריו, היא "פרשת המסרונים", שנחשפה בערוץ 10 והעלתה ששופטת המעצרים בפרשת בזק, רונית פוזננסקי־כץ, תיאמה הארכות מעצר עם החוקר מטעם הרשות לניירות ערך. "שחיתות ממדרגה ראשונה, ריקבון, סירחון", הוא דופק על השולחן, "אתה יודע מה, תעשו מה שאתם רוצים לנתניהו, אבל לפחות תפקחו את העיניים. מה עוד צריך לקרות בשביל שתפסיקו לחבק את המשטרה? טיפה תבקרו אותה, טיפה. אולי עמוק בלב גם אתם יודעים שמפברקים פה סיפורים?

"מפכ"ל המשטרה טוען שראש הממשלה שלח חוקרים כדי להפיל את רוני ריטמן", הוא שועט. "אם זה נכון — נתניהו לכלא מיד. אבל אם לא, אז איך אלשיך נשאר בתפקידו עוד יום אחד? מה זו העלילת דם הזאת? ואצלכם שתיקה, אף אחד לא מוציא הגה. לא שמאל ולא נעליים. לא אכפת לכם מליברליזם ולא מזכויות אדם. אתם כת סגורה שאיבדה את עצמה לדעת. מצדי תפנו מחר את כל יהודה ושומרון, אבל לפחות תהיו נאמנים לעקרונות שלכם. זו היושרה האינטלקטואלית של השמאל? לחבק את המפכ"ל? הציבור קולט את זה, הוא מרגיש ב'גאטס' שאתם עובדים עליו בעיניים. פעם הייתם ישרים, אבל אפילו את היתרון הזה זנחתם. גנבתם את המדינה. אתם לא משחקים פייר, לכן אני נמצא פה".

דבר אינו מבלבל את ריקלין בנאומיו הארוכים והנרגשים נגד מי ש"נסגרו בחדרי־חדרים ובנו מערכות שלטון עצמאיות משלהם". מפכ"ל המשטרה הוא אדם דתי ומתנחל עד לאחרונה ועל כן תמוה לראות בו משת"פ של השמאל? "אלשיך הפנים את הכללים ולמד מה צריך לעשות בשביל אהדת הברנז'ה"; אהרן ברק, שאותו הוא מכנה "השודד הגדול ביותר" וקורא, א־לה־טראמפ, "לחקור אותו על ההפיכה שהוביל נגד החוק הישראלי", פרש כבר לפני יותר מעשור? ריקלין משיב ש"המערכת מלאה בממשיכי דרכו". הימין אוחז בשלטון כמעט 20 שנה ברצף, להוציא אפיזודת אולמרט הקצרה? "תפסת אותי, אני חושב שהימין בעניין הזה רופס ולא למד עדיין איך לשלוט", הוא מפתיע, אך מיד חוזר לאלמנט שלו. "השמאל הפסיד את השלטון בבחירות אז הוא גונב אותו דרך עולם המשפט, זה הסיפור", הוא מסכם.

הדיבור של ריקלין הוא תמיד בגוף שני רבים ("אתם, לכם, אצלכם") מתובל ב"נמאס", ו"עכשיו תורנו", משלב ציטוטים נבחרים מארון הספרים היהודי ובוזק עליהם סלנג הומואי ("ללרלר") מבלי משים. ידיעתו ההיסטורית עמוקה לא רק בתחומי תולדות עם ישראל והוא איש רחב אופקים, אך גם שיח אינטלקטואלי איתו מלווה בעליית טונים וגולש לעתים לבריונות רטורית. "אתה עדיין תקוע בתחנת הרכבת עם חנה ארנדט, שנמלטת מגרמניה ומצדיקה את רודפיה עם 'הבנאליה של הרוע'", הקניט אותי, "אתה תוצר של מאות שנים, אין בך שום דבר חדש. ליחס שלך ליהדות אין קשר לכיבוש ולפלסטינים ולכל השטויות האלה. בבסיסו נמצא הרצון להיות כמותם, כמו הגויים. אח, הגויים, הגויים. איזה כיף לאכול ראמן במסעדה משוקצת בברלין".

סיפרו לי שאתה מכנה אותנו "מערביים".

"אין מערב, המערב נגמר, ישראל מפותחת ממרבית מדינות אירופה גם מבחינת התל"ג. להיות מערבי זה להגיד 'אני רוצה להיות מתקדם', אבל אתם אפילו לא מערביים, אתם גלותיים. אין שום משמעות מבחינתכם לנס הגדול, העצום, היחיד במינו, של עם שחוזר לארצו אחרי אלפיים שנה. לא סתם נוצר חיבור בין השמאל לחרדים. מה שקושר ביניכם זו אהבת הגלות.

"קרתה פה תאונה היסטורית בלתי נמנעת", הוא ממשיך, "אצ"ג היה צריך לדעת שנכדיו ובני נכדיו יגידו 'אנחנו לא ציונים, מה לנו ולדבר הזה'. זה היה כתוב על הקיר, כי תנועת ההשכלה שיצאה מהיהדות נגעלה מהאוסט־יודן ולא רצתה מדינה יהודית. היא רצתה מערביות, גתה, שייקספיר, ראמן. כל השטויות החומריות הרדודות וכל האמונות התפלות של האקדמיה. מה הפספוס הגדול? שאתה שייך לעם ישראל, עם יוצא דופן בתולדות האנושות. איך זה שאתם, שמתיימרים להיות תרבותיים, לוקחים את האוצרות הגדולים שהוא הביא ובועטים בהם? מה יש לכם עם אנגליה, עם אמריקה, עם גרמניה? מי הם בכלל? מוסר נוצרי".

לכל עם יש מיתוסים משותפים, טקסטים מכוננים ושפה. למה אתה מקבע אותי לכתבים הדתיים ולא מאפשר לי למקם את תחושת השייכות למדינה בנקודה מאוחרת יותר בזמן, של תרבות או שירה עברית?

"כי במבחן התוצאה זה לא מחזיק מעמד. זו השמדה. זה להפסיק לעשות ברית מילה. כשאתה מאבד קשר עין עם המסורת היהודית ובוחר לקחת את השפה העברית, את משינה, את יונה וולך ועוד כמה דברים שהם נחמדים בפני עצמם, אבל הם לא קלאסיקה יהודית, בסוף אתה לא תישאר יהודי־עברי. אתה הולך ונעלם.

"אנחנו רואים מה קורה לשמאל שמאמץ אג'נדות לגיטימיות כשלעצמן, אבל מטורללות בקודש שהוא מייחס להן. להט"ב, למשל. יש הבדל בין להיות הומו לבין לעשות מזה קידוש השם. היום אם אתה לא הולך עם הלהט"ב אז אדוני, אתה לא בסדר. או טבעונות, למשל. פעם בשביל להיחשב שמאלני היית צריך להתנגד לכיבוש. היום זה אפילו לא מכניס אותך לפרק המבוא. אתה צריך להיות בעד זה, בעד ההוא, בעד הפליטים, בעד גיאורגיה. מה קרה לכם? התנתקתם לגמרי מהיהדות והמצאתם דת חדשה, כי הרי גם אתם, עמוק בלב, זקוקים לאיזו אמונה.

"עכשיו לי אין בעיה. רוצים להיות להט"ב? להט"ב. רוצים חלב סויה? חלב סויה. רוצים לתמוך בפליטי כל העולם? תתמכו. אבל קודם כל תזכרו מי אתם. הבעיה שאתם לא רוצים להיות יהודים. אתה רוצה להיות ג'וני, שלחבר שלך יקראו טוני ואתם תהיו אזרחי העולם. אבל לא יהיה. לא יהיה. כי יש כוחות בעולם הזה שהם לא רציונליים".

תסביר.

"אני לא רוצה להיכנס למיסטיקה, אבל יש סיבה למה איראן נלחמת בנו. אין כיבוש, אין גבול משותף, היינו איתם ביחסים טובים ובכל זאת, איראן משקיעה את כל משאביה כדי להשמיד את ישראל. לכן, בלי להכניס את המרכיב הדתי למה שקורה במזרח התיכון, אי אפשר להבין את הסיפור. הרי אברהם אבינו, היהודי הראשון, יצא מאזור מסופוטמיה, שהיא אויבת קבועה לעם ישראל. כשאומרים 'מצפון תיפתח הרעה' זה לא באמת מצפון, זה ממזרח, פשוט הדרך עברה מירושלים צפונה ואז למעברות הירדן מזרחה. מסופוטמיה תמיד היתה הבעיה וממנה הגיעו החורבנות: אשור, בבל. זה לא צירוף מקרים. ההשערה שלי היא שכשאברהם אבינו מתנתק מארם נהריים, מנפץ את האלילים ויוצר עם אחד, זה כמו משהו לא טוב שיוצא לך מהבטן, שמשפיע דורות קדימה. זה יישמע לך מטורף, אבל לא אכפת לי. זו הפרשנות שלי".

"מפכ"ל המשטרה טוען שראש הממשלה שלח חוקרים כדי להפיל את רוני ריטמן. אם זה נכון — נתניהו לכלא מיד. אבל אם לא, אז איך אלשיך נשאר בתפקידו עוד יום אחד? מה זו העלילת דם הזאת? ואצלכם שתיקה, אף אחד לא מוציא הגה. לא שמאל ולא נעליים"

רוני אלשיך
אוליבייה פיטוסי

בחזרה למסורת ולתל אביב

אם ריקלין נשמע לפרקים כמו מטיף אוונגליסט, זה לא מקרי. גם על העבודה שלו בערוץ 20 הוא מדבר היום במונחים של "שליחות". לדבריו, "אני לא עושה את זה בשביל ההנאה, אלא בשביל האמת. אני כאן כי ערוץ 20 הוא הבשורה הכי חשובה של התקשורת הישראלית בשנים האחרונות".

הוכחה לכך הוא מוצא דווקא בראיון שקיים דני קושמרו עם אלון חסן באולפן "החדשות" לפני כשבועיים, שנפתח בברכת "שהחיינו" שיזם האחרון. "זה קרה רק אחרי ברכת 'שהחיינו' שבירכתי אצלנו במהדורה הראשונה", מזכיר ריקלין. "בעיתון שלך התלוננו לפני כמה שנים על 'הדתה', כי מאחורי יונית לוי היתה חנוכייה ופתאום מברכים 'שהחיינו'. ככה, בטבעיות. אני מזהה פה תהליכים, אתם צריכים להיות מודאגים".

ריקלין יודע לתת כותרת לתהליכים הללו. "מדינת ישראל מתכנסת לאיזו מסורתיות גדולה שממנה יצמח הניתוק מהגולה", הוא מתנבא. "הרי יש מלא תפיסות הלכתיות שנועדו להגן על עם שעלול להיטמע בגולה והתייתרו. עוד מעט רוב העם היהודי יחיה בארץ ישראל. יש לזה משמעויות דרמטיות ואנחנו מתעלמים מזה כאילו אנחנו עדיין חיים בוולוז'ין או בבגדד. אני מזהה מצד אחד תנועה ענקית של חזרה בתשובה והתעניינות בעם ישראל ומצד שני תהליכי התמתנות והתפכחות אצל החרדים. יש תנועה דו־כיוונית לקראת איזו ישראליות מסורתית חדשה שמכירה בשיבת ציון ובנס הגדול, ותהיה מוכנה לפתוח צוהר למשימות החדשות שנכונו לה".

ומה יהיה איתי ועם שכמותי, חילונים או אתאיסטים שלא מוכנים לקחת חלק בהתכנסות למסורת?

"בשלב של המסורת אין לך מה לדאוג. אנחנו בטרנד שכל אחד מרכיב את הסל ההלכתי שלו. אנחנו מדינה דמוקרטית, ואני משוכנע שתמיד נילחם על זכותו של כל אחד לחיות איך שהוא רוצה בתנאי שהוא שומר חוק. אנחנו הולכים למסורתיות שדווקא מכילה ומקבלת את כולם. חגגת ליל סדר? אז הנה, גם אתה מסורתי. אין דתומטר ואף אחד לא יעשה לך ועדת מעקב. יש אמירה בחז"ל שעצם זה שאתה חי בארץ ישראל שקול כנגד כל המצוות".

אותה "התכנסות למסורת" אמורה לחולל מהפכה גם בשוק התקשורת. "המצודה הזאת תיפול כשהמסורתיים יהיו יותר חזקים. היום יש אנומליה, מי שמייצג את הימין אלה רק אנשי הציונות הדתית: עמית סגל, אראל סג"ל, ינון מגל, יאיר שרקי, שמעון ריקלין. יופי, אבל עם כל הכבוד לי, אני לא בטוח שאני מייצג אותם נאמנה. יש פה 60 מנדטים שמודרים, שלא קיימים בתקשורת הישראלית. אני מדבר על אלה שאוהבים את אייל גולן, לא רוצים התנחלויות בתוך חברון, אבל כן מעוניינים ביהדות ובמסורת. הם חסרי קול.

"תם תפקידי בהתיישבות, תרמתי 30 שנה. עשיתי, בניתי, דיברתי. אני רוצה לחזור לתל אביב. ככל שאני מתבגר, אני מתגעגע לריחות של ילדותי. לפריחת ההדרים, לים, לשדרות, לריח של העיר כשהשבת נכנסת"

שמעון ריקלין
תומר אפלבאום

"לאחרונה התייעץ איתי מישהו מאזור החיוג של גלי צה"ל את מי להביא כדי לייצג ימין. אמרתי לו — 'עשה לי טובה, אל תביא אף אחד מהציונות הדתית, תביא את אמיר איבגי'. הוא העתיד".

ככל שריקלין תופס מרחק מן האתוסים המכוננים של הציונות הדתית ומגבש תפיסת עולם כוללנית יותר, כך פוחתת המוטיבציה שלו להישאר בשטחים. "תם תפקידי בהתיישבות", הוא מכריז, "תרמתי 30 שנה. עשיתי, בניתי, דיברתי. אני רוצה לחזור לתל אביב. ככל שאני מתבגר אני מתגעגע לריחות של ילדותי. לפריחת ההדרים, לים, לריח של העיר כשהשבת נכנסת".

ויש גם סיבה מעשית. ריקלין מותש מן הנסיעות היומיות הלוך ושוב ממעלה מכמש לאולפני ערוץ 20 שבצפון תל אביב. "זה לא נעים, אבל אני עושה את זה, גם אם צריכים אותי רק להופעה של חמש דקות במהדורה. אני אספר לך את האמת בלי לייפות את הדברים — אני לא יודע כמה זמן אחזיק מעמד ככה. נכון לעכשיו אני מחויב לערוץ 20 ולמערכת החדשות שלו משום שאני רואה בזה משימת קודש. אם בשביל זה צריך להיות עיתונאי, אז אני עיתונאי".

***

יום שלישי לפני שבועיים, אולפני ערוץ 20 ברמת החייל, שתי דקות לתחילת המהדורה. המגישה דנה סומברג מתרה בריקלין שאת הפרשנות שלו יסכם ב"שני משפטים, בלי נאומים". ריקלין משיב, "בשביל שני משפטים אני לא מגיע" ומוסיף, "חולה עלייך". סומברג מגיבה ב"חולה עליך גם". הליין־אפ מיושר לימין כמתבקש: התלוות לשפי פז לקראת פגישה מכריעה עם נתניהו, תחקירנית שהציגה את עצמה כסייענית של מבקשי המקלט בדקה עם מזכירויות קיבוצים נבחרים כמה מהם באמת יסכימו לקלוט "מסתננים"; ובפינת הפיקנטריה המרגשת מפגש בין אלאור אזריה לתינוק שנקרא על שמו. בהפסקת הפרסומות מתפרץ לאולפן אראל סג"ל, מגיש "הפטריוטים", ושואג: "שמעון, יש לי סיפור בשבילך ואני נותן לך אותו, כי אני אדם בלי אגו". השניים מסתודדים לרגע, וכשהשידור חוזר ריקלין מדווח שנתניהו מתכוון לאתגר את משה כחלון במהלך לחקיקת פסקת ההתגברות שתמנע מבג"ץ להתערב במאמצי הגירוש, וכי אם כחלון יסרב, פני המדינה לבחירות. לאחר מכן, בשיחת מסדרון, יודה ריקלין לידידו ("הסיפור שלך הוסיף הרבה עומק").

למחרת בבוקר, ביד אליהו, הדגיש בפנַי ריקלין ש"אין דף מסרים, אנחנו מתווכחים בינינו המון", וציין שסיעור המוחות היומיומי עם "המוסקטרים" הוא הדשן שמפרה את תפיסת העולם החדשה שלו, חובקת־הכל, שהולכת וצומחת. לא חולפות כמה דקות, ועל הקו החבר סג"ל, נוזף בריקלין על ציוץ טרי שמנוגד לכאורה לאסטרטגיית ההתנפלות על הקרן החדשה שיצאה מבלפור. "גם אם יסגרו מחר את הקרן החדשה, תמיד יהיו עורכי דין שיקבלו את הזמנת בג"ץ לעתור אליו כדי שהשופטים יוכלו לממש את השקפתם ולהגביר את שלטונם", היה הציוץ. "מה אתה רוצה ממני?" משתומם ריקלין, "אתה ראית שכתבתי מילה טובה על הקרן?" אבל טיעוניו של סגל ככל הנראה משכנעים. "אראל, אני מקשיב, אני אעשה מה שאתה רוצה, אני פשוט לא לבד אחי", מבטיח ריקלין, ומסיים ב"להתראות, אריה".

גם בפרשת קובי מידן העז ריקלין להביע עמדה מקורית, או לפחות כזו שאיתגרה את ההתניה הימנית שקראה לסלקו מגל"צ לאלתר. הוא אמנם תיאר את מידן כ"דובר חמאס", אך הוסיף שבשם "חופש הביטוי האמיתי" הוא מתנגד לפיטוריו. "אצלנו לא סותמים פיות. תזכרו את זה בפעם הבאה שתסבירו שיש הבדל בין מידן לבין עירית לינור, ושחופש הביטוי תקף רק לגביכם. נגמר העידן שבו מבדילים ביניכם לבין הנייטיבז שגרים מחוץ למצודה. נשיג שוויון או שנחריב את המצודה".

נחריב?

"נחריב במובן של נשנה. אני לא רומז לאלימות חלילה. ערוץ 20, בעיני, מחריב את המצודה". 

__________________

"תרשום, אני לא רץ לפוליטיקה"

באחד הדיונים ב"פטריוטים", כאשר ריקלין תקף את עמיתו קלמן ליבסקינד על שהוא מבקר באופן מוגזם את ראש הממשלה, הזכיר לו האחרון ש"כשאני הצבעתי לנתניהו בבחירות הקודמות אתה התמודדת עם שולי מועלם ומוטי יוגב בבית היהודי". ואמנם, ככל שריקלין ביסס את נאמנותו האדוקה לנתניהו, כך התנכר למפלגה שאותה החשיב לביתו הפוליטי. זה הגיע לידי כך שכאשר בינואר האחרון פירסם אתר ערוץ 7 טור שהאשים את "כל הריקלינים והאראל סגלים" באתרוגו של ראש הממשלה, שיחרר ריקלין תגובה אגרסיבית שבה האשים את ערוץ 7 בכך שהם "עושים העתק־הדבק לכתבה שהבית היהודי שלח לכם נגדי", ואף תהה "כמה כסף קיבלתם עבורה?" 

כיום הוא מתחרט. "היתה איזו ידיעה שעלתה בעילום שם ואחר כך הופצה לכל חברי הבית היהודי", הסביר, "עלה חשד, בדקתי וטעיתי". 
ריקלין מצהיר שלא יתמודד בבחירות הבאות, "לא בבית היהודי ולא בשום מפלגה. אני לא רץ יותר בפריימריז. אין לי כוח לעבור את זה שוב".

ואם נתניהו יציע לך שריוּן בליכוד?

"אם יש לי שכל, עדיף שאסרב. גם ככה מנסים להשמיד אותי. אם ארוץ לפוליטיקה, כל מטוסי חיל האוויר עלי. תרשום, אני לא רץ לפוליטיקה. שום פריימריז, שום מפלגה, שום תפקיד שקשור לכנסת. להפך, אם כבר אני במסלול היציאה". 

לאן?

"לדבר הבא. הייתי מתנחל, הייתי ארכיאולוג, ניסיתי פוליטיקה, הייתי איש עסקים, עכשיו אני איש תקשורת. תוך שנתיים הצלחתי להתבלט, להשתלב במקום מרכזי בשיח. שיחקתי אותה. אם יהיה פה שינוי, תפקידי יתייתר ואני אמשיך הלאה. חלק מהחוכמה זה לדעת להמציא את עצמך מחדש. לא נישאר פה עכשיו 20 שנה ונלרלר".

הרשמה לניוזלטר

מחפשים חומר קריאה משובח לסוף השבוע? הירשמו עכשיו

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות