מה גורם לבני אדם במאה ה–21 לטפס על עצים?

הם נופלים מהענפים, נחבטים בגזעים, מתחשמלים ונפצעים. אלופת העולם בטיפוס על עצים הגיעה לישראל וערכה קורס ל-30 בני מזל. דני בר-און היה שם

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: גיל אליהו
דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און

ביום רביעי שעבר, למרגלות ההר הירוק תמיד, האדם עלה חזרה על העצים. טבעות האלומיניום הנוצצות, החבלים הצבעוניים, התיקים, הקסדות, הרתמות, הג'ומרים (אביזרי טיפוס ממתכת) הכרוכים על מגפי העור המקצועיים, כל אלה היו מעטה דקיק למדי על טבעו החייתי של המעשה. אלה היו עלייה לצורך צלילה לעומק האבולוציה, טיול שורשים או ליתר דיוק — טיול גזע וענפים. אמנם יש לנו עוד מה ללמוד מאבותינו הקופים, שמטפסים על עצים באלגנטיות רבה פי כמה. מצד שני, הם לא צריכים להיסחב לעומק העלווה הסבוכה עם ערכת עזרה ראשונה ומסור חשמלי.

קשה לעבור ליד עץ בלי להתקרב אליו, קשה להתקרב בלי לגעת בגזע וכשנוגעים — קשה לא לטפס. רובנו מדחיקים את הדחף הקמאי הזה, מה גם שהעצים העירוניים האטרקטיביים מתמעטים. רק החודש דווח על פרשת הרעלה מסתורית של עצים קשישים ומפוארים במרכז תל אביב, כולל רמזים עבים נגד נדל"ניסטים עם מניע כספי שמן (משרד החקלאות: "החקירה בעיצומה"). כשבכל זאת מזדמן לך עץ יפה ובריא ואתה מטפס עליו, זה קצת מפחיד, אבל מהר מאוד מטפסת בתוכך גם תחושת התעלות גולמית ונפלאה שמגיעה מהחלקים היותר עתיקים במוח. בעוונותיי אני גם מחבק עצים לפעמים, לא כקלישאה אלא באמת, זרועות סביב הגזע, לחי על הקליפה. אין חיבוק כמו חיבוק של עץ.

הכוכבת הבלתי־מעורערת של הסדנה "טיפוס עצים למביני עניין", שהתקיימה בצל האילנות הגדולים של קיבוץ הזורע ועליהם, היתה אניה ארני (Anja Erni), אלופת העולם וחמש פעמים אלופת אירופה בתחום. כשהשווייצרית הדקיקה והמקועקעת התחברה לחבלים והחלה לטפס עליהם במהירות מדהימה, תלויה בתוך שנייה בין שמים וארץ בהבעה של ריכוז עילאי, עבר רחש של התפעלות בקהל. כשקיפצה על ענפי אורן דקים בגובה 15 מטר מעלינו, עומדת כל רגע (או ככה היה נראה לפחות) לשבור אותם ולעוף בתנועת מטוטלת אכזרית לתוך הגזע, תחושת ההתפעלות התחלפה בבהלה.

מאוחר יותר הסבירה ארני שזה עוד כלום לעומת עברה הפרוע. "הייתי ילדה שתמיד מטפסת על עצים", סיפרה. כששמעה כנערה שיש מקצוע כזה, "מנתח עצים", הבינה שמצאה את הייעוד של חייה. האתגר כעת היה להישאר בחיים כדי לממש את הייעוד הזה, והיא לא השקיעה בכך במיוחד. "בהתחלה לא היה בי שום פחד", אמרה, ועל פניה המנומשים הסתמן צל של חיוך נבוך, "הייתי ממש טיפשה, פייטרית. פאק, היה לי כל כך הרבה מזל". ארני, שראתה עצים קורסים בסערות ואחד מחבריה חולץ מעץ לאחר שנפל מענף שנשבר, הבינה בהדרגה שהיא חייבת לשמור על עצמה במקצוע שנחשב אחד המסוכנים בעולם. "עם השנים הפכתי לזהירה יותר והענפים שעליהם אני מעגנת את החבלים הפכו לעבים יותר ויותר". היום היא כבר לא לוקחת סיכונים.

צילום: גיל אליהו


ארני מטפסת על עצים כבר 18 שנים. המקצוע שלה נקרא בלועזית ארבוריסט (arbor — "עץ" בלטינית), או "מנתח עצים". בארץ קוראים לזה "אילנאי". מארגן הסדנה דרור לזרוביץ, אילנאי ותיק ומיומן, מופיע בתמונה באתר החברה שלו, "אלונים כריתה וגיזום בע"מ", אוחז במסור שרשרת ענק. אבל הוא מסביר שטיפול בעצים אין פירושו "ישר לגזום". מטפל שניגש לגזע מגובה הקרקע זורק אל ענף גבוה מיתר דק באמצעות משקולת קטנה (זו מיומנות בפני עצמה), מעגן חבלים ומעפיל בהדרגתיות לעבר הצמרת, יכול לבחון את העץ באופן אינטימי. לעתים קרובות השיטה הזאת מאפשרת טיפול עדין, זהיר ומיומן יותר מאשר הגעה לצמרת במנוף או בסולם, שאינם תמיד מתאימים או נגישים. המטפס מאבחן מחלות, ממפה את מצב הענפים היבשים, מאתר נזקים שנגרמו מטיפול קודם ולא מקצועי ורק אז — אם צריך — גוזם ברגש ובתחכום ובאופן מקיים, שישמור כמה שיותר מהנוף המקורי של העץ ויצריך מינימום תחזוקה עתידית.

שרת הטבעות

רוב המשתתפים בסדנה, 30 במספר, הם גוזמים מקצועיים בעלי רישיון לטיפוס על עצים (רישיון שלב ג'). לצדם הגיעו כמה סקרנים ובעיקר סקרניות שהתחום מושך אותן. ארני התעכבה לזמן ארוך על ההסברים הבטיחותיים: לכל קשר יש קשר ששומר עליו, לכל טבעת יש טבעת שמגבה אותה ולצד חבל הטיפוס צריך להכין תמיד גם תשתית לחילוץ, אם חלילה המטפס, למשל, חטף ענף בראש ואיבד הכרה בגובה 20 מטר. היה נדמה שהיסודיות שלה עוררה אי נוחות קלה בקהל הישראלי, שרגיל בכל זאת לקיצורי דרך פה ושם. "למה את מסבירה כל כך הרבה על 'פוט לוק' (טכניקת טיפוס בסיסית ותובענית)", שאל מישהו בחיוך, "בגלל הרומנטיקה?" ארני ניסתה להסביר שאי־אפשר להתקדם בלי להכיר לעומק את היסודות ומישהו התנדב להבהיר: "זה כמו ללמוד לנהוג על אוטומטי בלי שלמדת הילוכים ידניים".

לצד ארני הגיעה לסדנה מחו"ל ונסה פרננדז, מטפסת ספרדייה מנוסה פחות אך מיומנת מאוד, שהפליאה להשתתף בהדגמות בצמרת בשעה שהאלופה מסבירה על הקרקע, מצוידת במיקרופון "מדונה" שבעיקר עיצבן אותה. העובדה שדווקא שתי נשים הובילו את הסדנה לא היתה מקרית: לזרוביץ הזמין אותן לביקור בארץ כדי לעודד נשים להיכנס לתחום. ארני מספרת שהם נפגשו בכנס מקצועי באירופה והוא אמר לה: "את חייבת להגיע לישראל כי אנחנו צריכים יותר נשים על העצים". לדבריו, "נשים עובדות הרבה יותר יפה מאיתנו, הגברים. אנחנו פזיזים ושוברים יותר מדי ענפים". אחרי שדאג ששתי המטפסות יגיעו, דרור ואשתו־שותפתו סיגל התחילו לחפש נשים שיגיעו לסדנה ופיתו אותן בהנחה משמעותית במחיר, 120 שקל במקום 410.

לזרוביץ מעריך שבישראל יש 200–250 גוזמים בעלי רישיון טיפוס. מתוכם, ככל הידוע, יש רק אישה אחת: סתיו אויסלנדר, גננית וכעת גם מטפסת ובוגרת קורס "גוזם מומחה" של משרד החקלאות. "הייתי ילדה קטנטונת שלא מצליחה לראות כלום, כי הייתי נמוכה מכולם", היא מספרת, "הפתרון היה לטפס על עצים". כבר בגיל שמונה נפלה מענף שנשבר בגובה של כשישה מטרים, אבל בזכות אינסטינקטים טובים הצליחה לתפוס ענף אחר תוך כדי נפילה. אחרי הצבא הלכה ללמוד אדריכלות נוף, הבינה שעבודה משרדית אינה בשבילה ועברה לגינון. כששמעה שלזרוביץ מחפש אישה להעניק לה קורס טיפוס בחינם, היא עפה על זה פשוטו כמשמעו. מאז היא בעננים. "זה תחום שאי אפשר לצאת ממנו, הוא מאוד מאתגר, לגוף וגם למוח. היתרון שלי הוא שאני שוקלת רק 50 קילו, כל הגוזמים צוחקים עלי שהעץ לא מרגיש אותי בכלל".

אויסלנדר רומזת לצד האפל של התחום — הסכנה. כל מקצוע שכרוך בעבודה בגובה מסוכן, אבל טיפוס על עצים עלול להיות מסוכן במיוחד כי עץ הוא תשתית צפויה פחות מבניין או מנוף. לא תמיד אפשר לדעת איזה ענף יציב ואיזה חלש, ונפילה עלולה להיות אכזרית גם אם לא פוגעים בקרקע, כי תמיד אפשר להיחבט בגזע. זה קרה לה פעם אחת; הסמארטפון שהיה לה בכיס נשבר אבל היא יצאה בזול, "צלעתי יום אחד, לא רציני". זו היתה כנראה אחת הפעמים המתועדות היחידות שבהן סמארטפון שיחק תפקיד חיובי בתאונה.

צילום: תומר אפלבאום

בנוסף, חלק ניכר מעבודת הגיזום נעשה בשירות חברת החשמל סמוך לקווי מתח גבוה. נטע קרמר, גוזם צעיר שמרבה לעבוד ליד קווי מתח עליון (161 קילו־וולט), אמר בחיוך: "לעבודה הזו לא צריך לבוא עם ערכת עזרה ראשונה, כי אין בה צ'אנס נוסף". כמעט לכל גוזם יש סיפורים וצלקות בעקבות נפילה, התחשמלות, חתך ממסור או שלושתם. אין פלא שביולי האחרון דווח בארה"ב שתחום הטיפול בעצים הוא הרביעי מבין המקצועות המסוכנים ביותר.

"להיות חשמלאי זה מסוכן יותר, ואני אומר את זה בתור חשמלאי", אמר לזרוביץ והוסיף בנימה רגועה: "גם אם אתה עושה סווינג לתוך הגזע, צריך להישאר חד ולדעת לקבל את החבטה. להיטרק עם הרגליים ולא עם הגב". מה לגבי לכרות את הענף שאתה יושב עליו, שאלתי. "גם זה יכול לקרות", הוא השיב, "אם אתה לא מרוכז".

גְּזַם דין מוות

במובן מסוים, יש שקלול תמורות (טרייד־אוף) בין רווחת העץ לרווחת המטפל בו. העבודה ממנוף כרוכה בסיכונים אחרים, אבל ככלל היא בטוחה יותר מטיפוס. מצד שני, הטיפוס מאפשר טיפול עדין ומדויק יותר, כי הוא מגדיל את טווח הנגישות של המטפל. "לפעמים אתה רוצה להסיר רק ענף אחד, אבל אין לך אפשרות לעשות את זה מהמנוף בלי להסיר קודם ענפים נוספים", מסביר לזרוביץ, "אתה כורת ענפים סתם וגם משאיר עץ פגיע, כי הרוח תשפיע יותר על הענפים שנשארו. חוץ מזה, כשאתה על מנוף ומניע את מסור השרשרת אתה מרגיש שאתה סופרמן. יש לך המון אדרנלין ואתה כורת בלי חשבון". לכן הגוזמים אומרים שככל שאתה מתמקצע, אתה משתמש יותר במסור הידני. מהרתמה הגדושה של ארני תלוי נרתיק עור עם מסור כזה, חד כתער לגילוח, לצד כעשרים טבעות בצורות שונות, שישה אביזרי חיכוך וסכין חירום.

בשיחות עם הגוזמים שבה וחזרה הטענה שתחום הגיזום בישראל נגוע בחלטוריזם כבד. לדברי לזרוביץ, על כל גוזם מיומן ובעל רשיון יש לפחות עוד עשרה גוזמים דלי הכשרה שחותכים בלי הכרה. "בתחום יש הרבה חפרים", אמר עמית זכרי, גוזם שהשתתף בקורס. גם הלקוחות הם חלק מהבעיה: הם נוטים לבקש מהגוזם להוריד "כמה שיותר", כי הם חושבים שככל שהתספורת תהיה עמוקה יידחה הטיפול הבא. תוצאות הכסחיזם הזה הן במקרה הטוב עץ מדולדל שנותן הרבה פחות צל ונראה הרבה פחות מזמין ויפה. במקרה הרע הכיסוח יהפוך את העץ למסוכן יותר. עוד אפשרות גרועה היא שהגיזום הפרוע יהרוג את העץ. משתתפים בקורס סיפרו על עצים שהצילו לאחר שקיבלו גְּזַם דין מוות מגוזם אחר, ועצים אחרים, אללה ירחמם, שכבר אי אפשר היה להציל.

הקונפליקט בין שיטות הגיזום הסלקטיביות והאגרסיביות מתחדד אחרי אסונות, כמו זה שקרה ביולי האחרון. אז נהרג הילד סלימאן נאיף ג'אברין מהיישוב אל־פורעה מקריסת ענף בפארק אתגרי ליד קרית גת. בעקבות מקרים כאלה הרשויות נתקפות לעתים קרובות בקדחת של גיזום חסר הבחנה. לדברי האגרונום שי כץ, שגם הוא השתתף בסדנה, גיזומים כאלה "נוטים להיות מאוד דרסטיים. בתוך כמה שנים, אחרי שהאש של הענף שנפל תשכך, העצים האלה יהפכו להרבה יותר מסוכנים, במיוחד אם לא יחזרו ויטפלו בהם בתכיפות גבוהה". הסיבה לכך היא שגיזום כבד ושגוי עלול לגרום לעץ להצמיח ענפים שבירים יותר.

המטפסות אניה ארני (מימין) וונסה פרננדז. העובדה שדווקא שתי נשים הובילו את הסדנה לא היתה מקרית
המטפסות אניה ארני (מימין) וונסה פרננדז. העובדה שדווקא שתי נשים הובילו את הסדנה לא היתה מקריתצילום: תומר אפלבאום

"הלקוחות רוצים שאקצר את העץ בחצי", סיכם בצער צבי רזניק, גוזם תכול עיניים, אלוף ישראל בטיפוס על עצים לשנת 2016 (מאז אין תחרויות בגלל קשיים לוגיסטיים). הוא מסביר שטיפול עדין זול יותר בטווח הקצר, כי הוא מצריך הרבה פחות שעות עבודה, וגם בטווח הארוך, כי הוא נותן שקט ליותר שנים. יש שיטות מתקדמות לטיפול בעצים, למשל קשירה מתוחכמת של ענפים זה לזה באמצעות חבלים גמישים. אילנאי הבית של הזורע, רן סולומון, מיומן בכך. המשוטט במשעולי הקיבוץ עשוי להתפלא על החבלים השחורים, העבים והלא יפים במיוחד שנמתחים בתוך חופתם, אך מביני העניין מסבירים שהאלטרנטיבה לחבל היא המסור. "לקשירות האלה יש תקן לעשר שנים", הסביר רזניק, "אבל אנשים לא מבינים שאפשר לקשור ענפים במקום לכרות אותם". בקיץ האחרון הקימו לזרוביץ, כץ וחבריהם את עמותת אילנאי ישראל, שנועדה לפעול לשיפור מצב המקצוע והעצים בכלל.

בברנז'ה קובלים על כך שאין רישום מסודר של העוסקים המקצועיים בתחום. "פנקס רופאים" יש, אך "פנקס רופאי עצים" אין, ולכן מי שרוצה טיפול זהיר ואוהב בעץ שלו יצטרך להסתמך על האינטואיציה או על המלצות. "האם אפשר לדעת לגבי כל מי שנותן שיעור פרטי באנגלית, שהאנגלית שלו באמת ברמה גבוהה?" השיב פקיד היערות, ד"ר ארז ברקאי, באנלוגיה. "יש חופש עיסוק. אי אפשר להפוך כל מי שכורת ענף בחצר ביתו לעבריין". ברקאי אמר שאוזנם של פקידי היערות כרויה לכל דיווח על כריתה אסורה או גיזום מוגזם. יש לו גם בשורה: בינואר הקרוב ייפתח קורס אילנאים חדש בשיתוף משרד הכלכלה ובהיקף של 400 שעות, שאמור להעלות את הרמה בישראל, שלדבריו דרוש לה עוד שיפור רב. התפקיד שלו חוגג כעת עשר שנים בלבד.

"אנחנו מפגרים עשרות שנים אחרי הפרקטיקה הנהוגה בעולם בתחום העצים", אמר שחר צור, אדריכל נוף ויערן. "יש אמנם הרבה הייפ סביבם, במיוחד נוכח ההתחממות הגלובלית, אי החום העירוני והצורך בהצללה. למשרד החקלאות יש רצון אמיתי לעשות את הדברים נכון", הוסיף, אבל לדבריו התקציבים פשוט לא מספיקים.

צור, שמתמחה בייעור עירוני, חושב שלפני שמדברים על גיזום נכון צריך לדבר על נטיעה. לדבריו, כדי שעץ יגדל נכון וימלא את תפקידו בעיר, צריך לעצב את השתיל שלו "מגיל 0". הבעיה היא, לדבריו, שפרויקטים ישראליים מקצים לנטיעת עץ אלף־אלפיים שקל כולל הכל (לעומת 10,000 יורו באירופה). השתיל לא איכותי, הנטיעה לא מתאימה והתוצאה היא עצים שלא מתפתחים. "עצים הם תשתית לכל דבר ועניין, כמו ביוב וחשמל", אמר צור. "אפשר לאמוד את התועלת הכלכלית שלהם. אבל ב–95% מהשכונות החדשות בישראל העצים לא גדלים, כי הם נשתלו במצע מהודק ובבור קטן מדי".

"עיר חייבת גם עצים גדולים כמו הפיקוסים בשדרות רוטשילד בתל אביב", הוסיף צור. איך הפיקוסים האלה הצליחו במקום שבו העצים החדשים מתקשים? הם ניטעו ללא מגבלות, במרחב חולי שהיו בו הרבה פחות תשתיות, ולכן מערכת השורשים שלהם הצליחה להתפשט עד מתחת לגינות הבתים ולקבל מהן מים וחומרי הזנה. "העיר חמה בארבע־חמש מעלות מסביבתה, ומחקרים ישראליים מראים שעצים יודעים לבטל את הפער הזה", אמר צור. "אבל בלי תנאים מפנקים לעצים, לא יהיו עצים".

צילום: תומר אפלבאום


הצללה אינה עניין של נוחות בלבד: ביולי האחרון פירסמו משרד הבריאות ומשרד השיכון דוח שלפיו עצים בעיר מפחיתים את התחלואה בסרטן העור וגם תורמים לסילוק חלקיקי זיהום נשימים עדינים, "שהם ממזהמי האוויר הנפוצים והמסוכנים ביותר". לפי מחקר שנערך בצפון אמריקה ובאוסטרליה, שממצאיו פורסמו ב–2015 בכתב העת "Scientific Reports", כל עשרה עצים נוספים בסביבת המגורים מעלים באחוז אחד את מידת הבריאות של התושבים שגרים בסמוך, לפי הרגשתם. "כדי להגיע לשיפור כזה", אמר החוקר ל"ניו יורקר", "צריך לתת לכל אחד מהתושבים 10,000 דולר, או להצעיר אותו בשבע שנים". מחקר אחר גילה שבמחוזות בארה"ב שבהם עצים מתו בגלל מזיק עלתה התחלואה במחלות לב וריאה. עץ קטן, מדולדל ומכוסח לא ייתן אותה תועלת בריאותית לסובבים אותו כמו עץ בריא, גדול ומפואר.

עץ הפיקוס הקדוש

אחרי שנגמרו כל ההדגמות והמשתתפים טיפסו על שלל עצים בעזרת כל סוגי החבלים והאביזרים, שקעה השמש וכולם קפצו לבריכה של הקיבוץ לבירה, חומוס והגרלה נושאת פרסים. לזרוביץ, שנראה נינוח יותר בלי קסדת המטפסים והרתמה הכבדה, חילק לעולים בגורל טבעות אלומיניום, אלא מה, וחולצות עם סיסמאות כמו "יום הטיפוס הכי דפוק עדיף על היום הכי מוצלח במשרד". מיקה, שישבה לצדי, סיפרה שהיא מנקת חלונות בסנפלינג שהגיעה מתוך סקרנות. "הם פירסמו חזק לנשים", אמרה ולקחה שאיפה מהסיגריה, "נתנו לנו הנחה ואמרו שיש בירות בסוף. ידעתי גם שיהיו מלא חתיכים, מה צריך יותר מזה? עכשיו אחרי שראיתי אותן (ארני ופרננדז) רצות על העץ כמו קופות אמרתי לעצמי, אולי אעשה הסבה מקצועית".

ארני עצמה הסתובבה בין המטפסים בהבעה רגועה, עם שיער חפוף ופזור וטי־שירט בצבע אפרסק. חשבתי שאם היא היתה חולפת על פני ככה ברחוב, בחיים לא הייתי מנחש שלפני אלופת העולם בטיפוס על עצים, קילרית שמסתכלת מדי יום למוות בעיניים, והוא משפיל את מבטו. טיפוס על עצים זה מקצוע משונה: מצד אחד חייבים להיות מחוספסים. צריך להיות חתיכת נינג'ה כדי לעבוד עם מסור חשמלי על ענף שחורק ברוח בגובה של שש קומות. מצד שני, כדי שתגזום עצים לפי הרגש ולא לפי הקילו, חייב להיות בך גם צד ענוג, רגש חם ועדין כלפי הפציינטים.

"למרגלות העץ... יתוודע האדם לאמת", ציטט חוקר הבודהיזם פרנק לי וודוורד את הבודהה, שהגיע להארה בצלו של עץ פיקוס קדוש. "השלווה הצמחית הגדולה של עץ ענק ועתיק והרטט האטי של חייו משרים שלום על האדם", כתב וודוורד, שכינה את העצים "אחינו בעלי הרגל האחת". כששאלתי את ארני אם היא אוהבת עצים התפשט פתאום חיוך ענק על פניה, עיניה אורו והיא השיבה בטון רך: "אני מרגישה כל כך בת מזל שאני עובדת עם היצורים היפים האלה". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ