צפינו בפעילות מוחית וגילינו: אלה שבעת הדחפים שמניעים את האדם

העבודה של מארק סולמס ושותפו לדרך היא התשובה למי שסבור ששיחות עם פסיכולוג הן השחתת זמן לבטלה. ראיון עם אבי הנוירופסיכואנליזה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סולמס. "לא ייתכן שתהיה נפש למדעי המוח ונפש לפסיכואנליזה. יש רק נפש אחת"
גדעון לב
גדעון לב

כשפרופ' מארק סולמס, מבכירי מדעני המוח בעולם, היה בן 4, אחיו נפגע קשה בראשו בתאונה, שהותירה אותו מוגבל כל חייו. אירועי אותם הימים נצרבו עמוק בזיכרונו. "ראיתי במו עיניי איך אחי הפך אדם שונה, בעל אישיות אחרת", הוא אומר. התאונה הזאת לא שינתה רק את חיי אחיו, אלא גם את אלו שלו, ובהמשך אף הציפה שאלות שהתוו את מסלול הקריירה שלו. "כשאני נזכר בתאונה, עד היום, אני ממש רואה אותה במחשבתי", מסביר סולמס. "אבל אם הייתי מסתכל על הפעילות המוחית שלי דרך מכשיר הדמיה כמו fMRI, כל שהייתי רואה הוא שיש פעילות באמיגדלה ובהיפוקמפוס, אזורים במוח שמעורבים ביצירת זיכרון". הדיסוננס הזה לא נתן לו מנוח: מהו הזיכרון? האם הוא השינויים שרואים על צג מכשיר ההדמיה, או מה שבני אדם רואים בעיני רוחם ומתארים בשפתם?

התשובה של סולמס היא חד־משמעית. "יש פה פשוט שתי נקודות מבט על אותו הדבר, שתי פרספקטיבות של תפיסה", הוא מבאר. "אחת מנטלית ואחת חומרית. שתיהן אמפיריות, ושתיהן אמיתיות באותה מידה. יש תופעה בטבע שאנחנו משתמשים במילה 'זיכרון' כדי לתאר אותה, וכמו בפיזיקה, יש חוקים שעל פיה התופעה הזאת מתרחשת". זהו גם הבסיס לתחום המחקר שלו: סולמס מאמין שכל תופעה ניתנת לתיאור על ידי סט יחיד של הסברים בלבד. ההבדלים נעוצים רק בנקודות המבט השונות.

אני רוצה משמע אני קיים

אך כדי לבחון לעומק את התפיסה של סולמס, צריך להבין מה היתה הקרקע שעליה צמחה. החוקר הדרום־אפריקאי נולד ב–1961 בלודריץ, כפר קטן בדרום־מערב נמיביה, שם שימש אביו כמנהלו של אזור מדברי עצום של שטחי מכרות בשליטת תאגיד היהלומים דה בירס. "זו היתה מדינה בתוך מדינה", אומר סולמס, "ושם נולדתי וחייתי עד גיל 12. זה השפיע עליי בצורה עמוקה כי קיבלתי תחושה מעוותת על מקומי — חשבתי שהעולם ריק, פתוח לרווחה, ושאני יכול לעשות הכול, לשנות את העולם".

תחושת הביטחון שסיפקה הילדות בכפר הנידח, לצד הטראומה של פציעת האח, שלחו את סולמס לקריירה יוצאת דופן, מהסוג שאכן משנה עולם. הוא השלים דוקטורט בנוירופסיכולוגיה, עבר בלונדון הכשרה ממושכת כפסיכואנליטיקאי, ובהמשך ייסד ענף מדעי שלו העניק את השם "נוירופסיכואנליזה". כפי שמשתמע, פרויקט חייו הוא למזג את הנוירולוגיה והפסיכואנליזה — אולי שתי הדרכים המעמיקות ביותר להתבוננות בטבע האדם. מעמיקות אמנם, אך במבט ראשון ושני, גם מנוגדות. בעוד שהפסיכואנליזה עוסקת בסובייקטיבי, באינטואיטיבי, בנפשי, הנוירולוגיה היא אובייקטיבית, לוגית, חומרית. אך סולמס מתנגד נחרצות להפרדה. "לא ייתכן שתהיה נפש (mind) למדעי המוח ונפש לפסיכואנליזה", הוא שב ואומר. "יש רק נפש אחת".

איור: עידו יוגב
איור: עידו יוגב

סולמס חוקר את אותה מהות יחידנית, מבפנים ומבחוץ. הוא אחד הפסיכואנליטיקאים הבכירים בעולם, ואף נבחר לתפקיד העורך והמתרגם של המהדורה האנגלית החדשה של כל כתבי זיגמונד פרויד. אך לצד זאת, כחוקר מוח, הוא מערער על חלקים חשובים בתיאוריה שפיתח אלילו. בשונה מטענתו של פרויד, שלפיה הדחפים מגיעים מהאזור הלא־מודע שהוא כינה "סתמי" (id), הרי שמחקרים עדכניים שביצע סולמס הראו שהאזור במוח שאחראי על הדחפים הוא גם זה שמייצר מודעות.

דקארט, שהיה הראשון לנסח את הבעיה הפסיכופיזית (בעיית גוף־נפש), הציע כי הנפש משפיעה על הגוף דרך בלוטת האצטרובל במוח. הממצאים החדשים של סולמס מצביעים אולי על אזור השקה אחר. נהוג לחלק את המוח לשניים — הקורטקס, שמקושר לפעילות קוגניטיבית, וגזע המוח, המקושר לפעילות רגשית (אָפקטיבית). התגלה כי המודעות, כלומר הבסיס לתחושה הנפשית של היותנו, מקורה לא בקורטקס, שהוא החלק המפותח יותר במוח, אלא דווקא בגזע המוח — הקדום הרבה יותר. סולמס חקר ילדים שסובלים מהידרננצפאליה (hydranencephaly) — מצב שבו הקורטקס שלהם נהרס ברחם. הוא מצא כי ילדים אלה, שנולדים עיוורים, מפגינים דחפים, תגובות רגשיות — וכן מודעות. במקום "אני חושב משמע אני קיים", מוטב לומר: "אני רוצה משמע אני קיים". "זה חתרני", מתלהב סולמס, "אך זה מה שמצאנו. התודעה מגיעה מאיפה שמגיעים הדחפים. זה משנה את עצם הבנתנו את מהות התודעה. אנחנו חושבים עליה כתפיסה, אבל היא בעצם הרחבה של דחפים. זה בעל השלכות עצומות".

סכנה ושמה תשוקה

אם עד כה חשבנו שהדחפים הם רק כלים אבולוציוניים־אינסטינקטיביים שמטרתם לדאוג להישרדותנו, כעת מתברר שהם אולי התשתית לתחושה הנפשית של מי שאנו. ישנם הדחפים הגופניים — רעב, צמא, עייפות והצורך להתרוקן — אולם מעבר להם ישנם דחפים רגשיים, שהם ליבת האנושיות, ומצוקותיה.

לדברי סולמס, הדחף הוא התחושה המודעת לתהליכים שקורים לנו בגוף כשאנחנו נדרשים לפעולה, ולא התהליכים הגופניים עצמם. "הדחף תמיד חותר למצב אידיאלי של איזון (הומאוסטזיס), ועל כל אדם ללמוד איך להשיב כל דחף לאיזון כשהוא יוצא ממנו. זו משימת החיים שלנו. ההפרעות הנפשיות מקורן כמעט תמיד בדחף רגשי זה או אחר שאיננו מצליחים לספקו בצורה טובה".

מבחינת פרויד, מזכיר סולמס, היו רק שני דחפים רגשיים, מין ואלימות. חוקר המוח האסטוני יאק פאנקספ, שהיה שותפו של סולמס להקמת האיגוד הבינלאומי לנוירופסיכואנליזה ומת ב–2017, הרחיב מאוד הבנה זו. פאנקספ ביצע ניתוחי מוח, השתמש במכשירי גרייה עצבית והזריק הורמונים ומוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) לחולדות ולכלבים, כדי לזהות את הדחפים ומיקומם במוח. כחלק מהניסויים גם יצר קשרים רגשיים עם מושאי מחקריו: שיחק איתם, דיגדג אותם, גרם להם לצחוק ולבכות. כך זיהה כי ישנם לא פחות משבעה מעגלי מוח מובחנים של דחפים רגשיים, שאותם ממשיך לחקור סולמס.

"חיפוש", הבסיסי מכל הדחפים, הוא מעין רדאר המניע אותנו לחקור את העולם ומופעל על ידי דופמין. הדחף השני מכוון למציאת פרטנרים מיניים, ונחווה כ"תשוקה". דחף זה מופעל בעיקר על ידי הורמוני המין. תשוקה נחשבת דחף רגשי ולא גופני, שכן מטרתה היא לא הישרדות אישית, אלא לשמר את המין. "אנשים עושים הרבה דברים מסוכנים בשל תשוקה", אומר סולמס.

מבחינת פרויד, מזכיר סולמס, היו רק שני דחפים רגשיים, מין ואלימות
מבחינת פרויד, מזכיר סולמס, היו רק שני דחפים רגשיים, מין ואלימותצילום: AP

לפי סולמס, על כל אדם ללמוד להשיב את הדחפים שלו לאיזון בעת משבר. " מקורן של ההפרעות הנפשיות הוא כמעט תמיד בדחף רגשי שאיננו מצליחים לספק בצורה טובה"

הדחף השלישי הוא התרחקות מסכנה, שנחווה כ"פחד". מעגל מוח זה ממוקם באמיגדלה, כמו גם הדחף הרביעי, "זעם", שמקביל לאגרסיה הפרוידיאנית. אם "חיפוש" נועד לקדם סיפוק של כל יתר הדחפים, "זעם" נועד להסיר מכשולים בדרך לכך.

הדחף החמישי, "אכפתיות" (care), מניע אותנו לדאוג לאחרים ולטפל בהם. מעגל מוח זה מופעל על ידי אסטרוגן, פרולקטין, פרוגסטרון ואוקסיטוצין — הורמונים שרמתם עולה בחדות בזמן ההריון ובלידה. הדחף המשלים, שמכוון להיקשרות לאחרים שידאגו לנו, נחווה כ"פאניקה" או "יגון", ומופעל על ידי פפטיד ממשפחת האופיואידים.

מה הקשר בין פאניקה ליגון?

"הם נשמעים כמו דברים שונים בתכלית, אבל אלה שני שלבים של אותו דבר — אי־סיפוק הצורך לקשר עם מישהו קרוב שיגן עלינו", מסביר סולמס. "אצל כל היונקים וגם אצל הציפורים, ברגע שיש היקשרות למטפל, אם מפרידים אותם ממנו מתעוררת פאניקה שמטרתה להשיבו. אם תגובה זו לא מובילה לאיחוד מחדש עם המטפל, תהיה שקיעה בייאוש".

הדחף השביעי הוא "משחק". כן, אנחנו לא סתם נהנים מפוקר, פורטנייט או פורפליי, זה מוטבע בנו. "אם מונעים מגורים של יונקים לשחק", אומר סולמס, "הם יחושו דחף להשלים את מה שחסרו ביום שלמחרת. גם ילדים מאוד אוהבים לשחק, אם כי מחקרים מעלים שרוב אפיזודות המשחק מסתיימות בבכי או רגש שלילי אחר. העניין הוא שמבחינה ביולוגית מטרתו של המשחק היא למצוא את הגבולות של מה שמקובל חברתית. כשהמשחק כבר לא מהנה עבור השותף שלך, הגעת לגבול. כך המשחק יוצר בנו התניה לקחת בחשבון את הרגשות של הזולת. במילים אחרות, הוא הכלי העיקרי של הטבע לפיתוח אמפתיה".

איור: עידו יוגב

כל הפרעה נפשית ניתנת להסבר לפי סולמס גם מהפרספקטיבה הגופנית — כתוצר של בעיה ביכולת להשיב את אחד הדחפים לאיזון. דיכאון אחרי לידה למשל, קשור לבעיה במערכת האכפתיות. "כשתינוק בוכה מתעוררת תחושה נוראה, אך אם מצליחים להרגיע אותו הדחף חוזר לאיזון. אנשים שיש להם בעיה במערכת הזאת, מכל מיני סיבות, לא חוזרים לאיזון, והדבר מביא לחוויה שהם לא יכולים לדאוג לילד ומכאן להפחתה עצומה בביטחון העצמי. קשיים רגשיים כאלה הם בלב כל בעיותינו בחיים".

הו אלוהים

כמובן, הרגשות הם גם המקור לכל שמחותינו. לחדר שבו אנחנו יושבים נכנסת לרגע בת זוגו של סולמס, האמנית והמשוררת הדרום־אפריקאית היהודייה אלייזה קנטרידג'. "אני יוצאת לארוחת בוקר", היא מודיעה. התיאוריה המדעית־אובייקטיבית מקבלת לפתע המחשה נפשית־סובייקטיבית. אין צל של ספק שסולמס פשוט משתוקק להיות לצדה. "אל תשכחי, יש לנו את הצהריים יחד", הוא אומר בקול רך, מתחנן כמעט.

התכוננתי להמשיך בשאלה מחוכמת על מעגלי הדחף, אבל משהו פנימי החליט אחרת. "איך הכרתם?" אני שומע את עצמי שואל. חיוך מתפשט על פניו. "לפני שאני מספר, אתה צריך לדעת שאלייזה מגיעה ממשפחה מאוד ידועה בדרום אפריקה. אבא שלה, סידני קנטרידג', היה עורך הדין שהגן על נלסון מנדלה והציל אותו מגזר דין מוות, אחיה, וויליאם, הוא האמן הכי מפורסם בדרום אפריקה. אבל לא ידעתי על כך דבר כשהכרנו. אפילו לא ידעתי את שמה. רק ידעתי, פשוט ידעתי. ראיתי אותה הולכת באוניברסיטה שבה למדתי ביוהנסבורג, וזה היה 'הו אלוהים'. כשגיליתי מי היא מאוד נבהלתי. היא היתה אריסטוקרטית, ויפהפייה, חשבתי שאין לי סיכוי. אחרי הלימודים היא עברה לאנגליה וכעבור 30 שנה, בביקור שלה בדרום אפריקה, הפגיש אותנו ידיד משותף. כל השנים הללו לא ראיתי אותה, אבל היא תמיד נשארה נערת החלומות שלי. לא הכרנו כלל, ובכל זאת אמרתי לה 'היה לי קראש רציני עלייך'. היא הסמיקה, אז חשבתי — אולי יש לי סיכוי... הנישואים שלה היו במשבר ושלי היו כבר אחריו".

איור: עידו יוגב
איור: עידו יוגב

סיבה עיקרית למשברים כאלה, שמתברר שאפילו זוגות של פסיכואנליטיקאים אינם פטורים מהם (בת זוגו הקודמת של סולמס היא פסיכואנליטיקאית גם כן), היא שאת רוב רובן של דרכי ההתמודדות שלנו עם הבעיות שמציבים בפנינו החיים אנחנו מגבשים בגיל מאוד צעיר, בעודנו חסרי כל ניסיון וידע. סולמס מדגים זאת על ידי התופעה המוכרת של אנשים שבוחרים פעם אחר פעם בני זוג לא מתאימים. "כמו כל יונק, גם תינוק אנושי חייב להיקשר למישהו, מישהו חייב לטפל בו", הוא אומר. "לעתים האפשרויות למי להיקשר הן לא מרנינות, אבל זה מה שיש לתינוק, והוא חייב להיקשר למישהו לא מוצלח. וברגע שנקשרת זה הופך לאוטומטי, כך עובדים קשרים. זה כמו התמכרות, זה אותו מנגנון. ואז כל חייך אתה מחפש סוג כזה של אנשים".

זה נכון לא רק לבחירת מושאי היקשרות. כמעט כל הפתרונות שאנו מגבשים בינקותנו הופכים לאוטומטיים: המערכת המנטלית המודעת שלנו מוגבלת מאוד במשאביה ויכולה להכיל כמות אינפורמציה זעומה בלבד (עד שבעה פריטים, המקבילים לקילובייטים בודדים). לכן כאשר המערכת הזאת נתקלת באירוע שמוציא את אחד הדחפים מאיזון במידה ניכרת, היא מגבשת תוכנית פעולה להתמודדות עמו, ומשתדלת להפוך אותה לאוטומטית, כלומר — לא מודעת. אכן, מחקרים מראים  כי רק 5% מכל הפעולות מכוונות המטרה הן מודעות. מכיוון שהפתרונות מתגבשים בגיל צעיר, מדגיש סולמס, אין לצפות לשום דבר מתוחכם. "לדוגמה, אני אסוג מרצוני להיות בקשר עם האדם האהוב, וכך לא ארגיש כאב על התרחקותו ממני".

כאן מתגלה גם קשר בין נוירולוגיה לפסיכואנליזה: אוטומטיזציה של דרכי התמודדות היא האופן שבו מסביר חקר המוח את התהליך הנפשי של הדחקה שתיאר פרויד. "הדחקה היא פשוט המונח שאנחנו נותנים לפתרון אוטומטי לא מוצלח", מסביר סולמס. אך גם הפתרונות האוטומטיים המוצלחים נמצאים מחוץ לתחומו של הזיכרון המודע, ובמובן הזה אף הם "מודחקים".

אז הדחקה היא לא של דבר נורא שקרה?

"זה חלק מזה. אנחנו חושבים שזיכרונות הם על אירועים שקרו, אבל מבחינה ביולוגית יש לנו זיכרון לא כמגירת תיוק של מה שהיה, אלא כדי שנוכל להשתמש במה שקרה בעבר כדי ליצור תחזיות בנוגע לפעולות בעתיד. המטרה של הזיכרון היא רק לצפות עתיד, אף שזו אינה החוויה שלנו. כשיש אירוע קשה, המוח יוצר פתרון לדחף שיצא מאיזון, ומכליל אותו, הופך אותו לאוטומטי, כדי שלא יצטרך להיתקע כשדברים כאלה יקרו שוב, לבזבז משאבים. זה תהליך בריא. הדבר הלא בריא הוא שלפעמים אנחנו מגבשים פתרון גם אם הוא לא ממש עובד, כי אין לנו משהו טוב יותר".

סולמס מספר על מטופלת, שאמה היתה אשת קריירה שעבדה שעות ארוכות. המקרים היחידים שבהם האם נשארה עם הבת במהלך היום היו כאשר הילדה היתה חולה או סבלה מאיזה כאב. "כך היא הבינה — כדי להשיג את אמא אני חייבת שיקרו לי דברים רעים. לילדה קטנה זה פתרון סביר, ובאמת, הוא עבד, היא קיבלה תשומת לב. אבל בגיל 30 זה לא פתרון טוב במיוחד, אלא שהוא כבר עבר אוטומציה, הודחק, והילדה הקטנה הפכה להיות אישה שתמיד נמצאת באיזו קטסטרופה. כולם רואים את זה, אבל היא חושבת 'החיים שלי כל כך חסרי מזל'. למעשה היא סובלת מבעיה במעגל הפאניקה/יגון ולא מהאסונות שקורים לה. בקליניקה עוזרים למטופלים כאלה להבין למה שוב ושוב הם מפוטרים, עוברים תאונות, או סובלים מבעיות רפואיות — שבלי לדעת, זו הדרך שלהם לא להישאר לבד".

איור: עידו יוגב
איור: עידו יוגב

על אף שהם מביאים לתוצאות גרועות, הפתרונות המודחקים משוחזרים שוב ושוב, שכן המערכת המנטלית אינה מודעת אליהם ולכן לא יכולה לשנותם. "אי־אפשר להשיב למודע פתרון שהודחק. גם אם נזכרים במשהו שקרה, הזיכרון בפני עצמו אינו תרפויטי. לא ניתן לשנות את העבר, רק את מה שהאדם עושה בהווה. הנקודה היא שהאדם מפעיל את המנגנון האוטומטי בכל הקשרים שלו, כלומר גם בטיפול, ואת זה אפשר להראות לו. בשלב הבא מצביעים על כך שאותו פתרון אוטומטי לא מספק את מה שהאדם למעשה רוצה שהוא יספק, ולכן ישנו סבל. זה כל מה שאנחנו עושים בטיפול".

סולמס מזהיר שהשינוי אטי. גם כשנותנים פרשנות מדויקת — לרוב בפגישה הבאה המטופל יחזור ויספר את אותו סיפור. "פתרונות מודחקים קשים להתרה", הוא אומר, "לכן צריך הרבה פגישות, לפעמים כמה פעמים בשבוע". אבל זה עובד, הוא מדגיש, משתי נקודות המבט שאותן הוא מנסה לחבר. מחקרים שבודקים את החוויה הנפשית של אנשים אחרי טיפול פסיכואנליטי מראים באופן עקבי כי השפעתו המיטיבה חזקה ויציבה. לצדם, וזהו חידוש, מחקרים נוירופסיכואנליטיים מראים כי אחרי טיפול חל שינוי מובהק גם באופן פעילות המוח. אצל אנשים שסבלו מדיכאון למשל התגלתה הפחתה של פעילות יתר באמיגדלה ובקליפת המוח הקדם־מצחית, ואילו אצל מי שסבלו מהפרעת פאניקה שבה לסדרה פעילות המערכת הלימבית.

סולמס עצמו הפסיק לפני כשנתיים לטפל, בשל נסיעותיו התכופות (רק בשנה החולפת הוא הרצה ב–43 כנסים וסדנאות ברחבי העולם, מסאו פאולו לשנחאי), אך הוא ממשיך להדריך מטפלים, ובין היתר נפגש פעם בחודש בסקייפ עם אנשי טיפול ישראלים. "יש לכם את אחת הקבוצות החזקות בעולם בתחום הנוירופסיכואנליזה", הוא אומר. "מבחינתי זו לא הפתעה שהשדה הזה תפס חזק דווקא בישראל. זו חברה יצירתית, פתוחה ומאוד אינטליגנטית". הוא מצביע על אירית ברזל־רווה, מייסדת ויו"ר הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה, שהצטרפה לפגישה שלנו כמה דקות קודם לכן. "אירית למשל חוקרת חיקוי — שהוא מנגנון למידה בסיסי וחיוני. זו דוגמה לחידוש ישראלי".

האפרטהייד בתוכנו

החיקוי־חידוש הישראלי מעלה אצל סולמס עוד אסוציאציות, לאו דווקא חופשיות. בימי האפרטהייד עזב בייאוש את מדינתו, אך אחרי 14 שנים באנגליה, כשהמצב הפוליטי השתנה, הוא אומר שהרגיש מחויב לחזור. "בדרום אפריקה, כמו כאן, שאלת ההצדקה ההיסטורית של הבעלות על אדמה היא שנויה במחלוקת. אצלנו הקולוניאליסטים לקחו מהתושבים המקומיים את האדמה ואז הביאו עבדים שיעבדו אותה. אני מגיע ממשפחה שמייצרת יין מאז המאה ה–16. כשירשתי את הנחלה המשפחתית, חיו עליה 180 אנשים שזו היתה האדמה של אבותיהם או שאבותיהם נלקחו מאדמתם שלהם והובלו אליה כעבדים".

סולמס מספר שמהר מאוד היה לו ברור מה עליו לעשות עם הירושה. היישום הוא שהתגלה כקשה. בעיה פסיכופיזית מסוג אחר. "הבנתי שהדבר הנכון מבחינה מוסרית הוא לתת את האדמה לאנשים שחיים עליה, אבל שהמציאות הפסיכולוגית שלי היא שלא אוכל לעשות זאת. זו היתה הכרה במגבלות של הטוב שלי, בכך שיש לי גם אינטרס עצמי, שאני לא קדוש. בסופו של דבר השתמשתי באדמה הזאת ליצירת הלוואה לאיכרים כדי שיוכלו לקנות שטח אדמה סמוך, באותו גודל. אחרי שעשו זאת הפכנו לחברה משותפת. אז לא ויתרתי על מה שהיה לי אבל גם לא התעלמתי מכך שלהם אין, כתוצאה ישירה מכך שלי יש".

הצעד של סולמס עלה לכותרות בדרום אפריקה. "האפרטהייד לא נעלם, הוא בתוכנו, כפרטים וכאומה", הוא אומר. "יש לי הרבה אויבים. אם אתה עושה משהו שגורם לשכנים שלך להיראות רע, הם יתנגדו".

וכן, הוא מסכים, משהו דומה קורה עם פסיכואנליטיקאים ומדעני מוח. בכל קבוצה הוא מעורר עליו תרעומת — אלה מרגישים שהוא גורם להם להיראות ארכאים, אלה שהם מצטיירים לעומתו כטכנוקרטים חסרי נשמה. "יש לי גורל כזה — שאני שוב ושוב צריך להגיד דברים שמייצרים לי אויבים. אבל המדענים אומרים 'זהו האדם', והפסיכואנליטיקאים אומרים, 'לא, כזה הוא', וזה פשוט לא יכול להיות. אין שני בני אדם, יש אחד. אז חייבת להיות תשובה אחרת. היתה לי הפריבילגיה לגדול בצורה כזו שאחשוב שאם יש משהו שלא מסתדר לי, בין אם זה נוגע למצבם של 180 אנשים אומללים, ובין אם זה נוגע לתיאוריה מדעית, אני יכול לפתור אותו".

לפני סיום אני שואל את סולמס על העתיד הצפוי לאנושות. אם הדגש המופרז על הפיזי, על חשבון הפסיכי, לא עשוי להוביל לנזק בלתי הפיך. "אני דווקא אופטימי", הוא משיב בחיוכו הרחב, הבוטח. "לפני 150 שנה היתה חרדה גדולה מהשפעת הרכבות, חשבו שזה לא מתאים ליצור האנושי לנוע במהירות כזו. לי רכבות נראות ממש בסדר. עבור ילדינו, בינה מלאכותית ורשתות חברתיות הם כמו רכבות עבורי. מה שחשוב יותר מכל המצאה או חידוש הם אותם דחפים רגשיים שדיברתי עליהם. הדחפים הם המקום שממנו מגיעים הערכים שלנו, הם כוללים בתוכם חוכמה של מיליוני שנים, ואנחנו לא יכולים להמציא אותם או לשנות אותם. אנחנו נולדים איתם ויש אותם לכולנו. יש המון שמאחד אותנו, הרבה יותר ממה שמפריד". 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ