זמנים רדיקליים מזמינים פתרונות רדיקליים. אחרת, הסוף יהיה מר

שום שינוי מינורי כמו החלפת אנרגיה אחת באחרת לא יספיק פה. המין האנושי צריך להסכים לשינוי המערכת הכלכלית ולהכפפתה לחוקי משחק אקולוגיים

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איור: דניאלה שוחמן

יש אינפנטיליות מסוימת באופן שבו אנו מאמצים בעיות אחדות לחיקנו ומתעלמים מאחרות. למשל, הכחדת המינים שעמם אנו חולקים את החיים על פני כדור הארץ עוברת לנו מתחת לרדאר ולא מפעילה אצלנו שום פעמוני אזעקה. אולי כי היא נתפסת על ידינו כבעיה של מישהו אחר. אנו לא מזהים הכחדה של מין כאובדן פיסה חשובה במארג החיים שאנו חלק ממנו, ומתקשים להבין שלאובדן יכולה להיות משמעות דרמטית גם עבורנו. להגנתנו אפשר לומר כי שום דבר בתהליך החינוך שלנו לא טיפח בנו רגישות אקולוגית ולא טרח לחבר אותנו אל המערכת הטבעית שנשימתה מאפשרת לנו חיים. אנחנו מזהים בנקל מאות ואלפים של מותגי צריכה שבסביבתנו, אבל פחות מקומץ מיני צמחים ובעלי חיים מקומיים.

ההתוודעות ההססנית שלנו אל משבר האקלים מגלה עד כמה קשה לנו לארוג את משמעותו אל תוך חיינו. אנו, החיים בתחושת שגשוג תחת מיתוס הקידמה, מסרבים להאמין כי רכיב תמים כמו מזג האוויר מאיים לקעקע אותה. מאמץ רב שנים הושקע כדי להרחיק מאיתנו את הידיעה על משבר האקלים ולהשאירנו בבורותנו. הרבה כסף זרם כדי לקבע את הנושא תחת עננת הספק וחוסר הוודאות המדעית. מהלך ההסתרה והתעתוע, בשילוב עם הניתוק שלנו מהטבע, איפשרו להאריך את עידן דלקי המאובנים ולמנוע שינוי בפירמידת הכוח הכלכלי.

עכשיו אנחנו כבר לא שם, אנחנו במקום אחר, לא עוד חיים באי־ידיעה, גם לא בשלב ההכחשה הגלויה, ובוודאי שלא בשלב שבו סביבתנו מודיעה בפיהוק על שעמום או תחושת שובע מהנושא. אנחנו בהלם. גם אם האמיגדלה, מערכת האזעקה במוח, תפשפש במרתפי זיכרונות הפחד הקדומים ביותר היא לא תמצא איום דומה. אנו עומדים אל מול תופעה חסרת תקדים בתולדות המין האנושי, כזו הדורשת מאיתנו הרבה יותר משאנו מוכנים להודות.

אנו נמצאים בשלב שבו מתעוררת החרדה ומתחדד הקשב, אבל זהו גם השלב המסוכן ביותר. אולי בגלל משיכה מסוימת שיש לנו אל תיאורי קטסטרופה, לצד נטייה טבעית לפסיביות, אנו נוטים לקפוץ מהר למסקנה כי מדובר במצב עניינים בלתי ניתן לשליטה, מאוחר ואבוד. באנחת רווחה מסוימת אנו שוקעים אל חוסר האונים, ומתעלמים מהמסר של מדעני האקלים הבכירים בעולם האומרים כי יש לנו חלון הזדמנות דחוק, והוא העשור הנוכחי. במהלכו ניתן יהיה למנוע עלייה מסוכנת של התחממות מעבר למעלה וחצי צלסיוס. הבחירה של רבים וטובים בייאוש מבטלת את האפשרות הריאלית של הטמעת שינויים רדיקלים, שאם ייעשו במשולב, וגלובלית, יביאו אותנו להפחתות דרמטיות בפליטות גזי חממה, לספיגת הפחמן ולמיתון ההתחממות.

הבחירה בייאוש מובילה אותנו לשכוח כי תהליכי שינוי חברתיים אינם ליניאריים, וכי הם נעים מנקודת מפנה אחת לאחרת, ומה שהיה מוגדר ברגע אחד כבלתי־אפשרי או לא ידוע הופך ברגע אחר לנחלת הכלל ולהיגיון בריא. אלה קפיצות מהירות ומפתיעות. רק לפני שנה מעטים הכירו את הנערה השוודית ששבתה מחוץ לבניין הפרלמנט השוודי במחאה על אי עשייה. היום הבחורה הצעירה הזאת, גרטה תונברג, היא אייקון עולמי החורך את הרשת, ולצדה תנועת המונים חובקת עולם התובעת שינוי מערכתי עכשיו.

הבעיה הגדולה היא שיש בנו חלק מסוכן והרסני, שלא מאמין ביכולתנו להשתנות, ועוד פחות מאמין במי שאמור להוביל את השינוי. ואכן, האחרונים להודות במצב החירום, ובהיותנו נמצאים במירוץ נגד הזמן, הם אלה המחזיקים במושכות ההנהגה. הם, שיודעים למשוך בפעמוני האזעקה ולגייס את המדיה כדי לשווק לנו איומים מאיומים שונים, דוממים בעת הזאת ומשאירים למשרד הגנת הסביבה לשאת על כתפיו הצנומות מסר מגומגם, ולהיאבק לבדו על פירורים מתשומת הלב הלאומית.

ההצלחה בדחיקת הנושא מסדר היום שלנו במשך שנים כה רבות, איפשרה להאריך את חייהן של תחנות־כוח פחמיות ולשווק לציבור את הגז כפתרון ירוק. שימור הבורות הציבורית בנושא האקלים מאפשר להתעלם בבוטות מאזהרות המדענים ולחלק בנדיבות רישיונות לחיפוש והפקת נפט בים וביבשה וכן רישיונות לכריית פצלי שמן, מהמזהמים שבדלקים. כל אלה תחת סיסמאות של ביטחון אנרגטי וגיוון מקורות אנרגיה. כיום, ב–2019, מהלכים אלה משקפים סדר יום מיושן, תאגידי, המחשק את משק האנרגיה בישראל לתשתית שצריכה לפנות את מקומה לאחראית ונקייה ממנה.

גרטה תונברג (במרכז). אייקון עולמי החורך את הרשת, ולצדה תנועת המונים חובקת עולם התובעת שינוי מערכתי עכשיו
גרטה תונברג (במרכז). אייקון עולמי החורך את הרשת, ולצדה תנועת המונים חובקת עולם התובעת שינוי מערכתי עכשיו צילום: Mary Altaffer/אי־פי

התירוץ שמושמע שוב ושוב מצד הבכירים כי תרומת ישראל לבעיה שולית הינו מפתיע. שהרי עליהם וגם עלינו להבין, ומהר ככל האפשר, כי אנו עומדים בשורה אחת עם מדינות האיים כמפסידים גדולים של אסון האקלים — אסון אשר יעצים באופן משמעותי את כל הבעיות שמהן סובל האזור שלנו, בהן מצוקת משאבי טבע, קונפליקטים אתניים ודתיים אלימים, כאוס פוליטי, פליטות וצפיפות עולם־שלישי בחדרי־המיון שלנו. כמי שעומדים לשלם מחיר כבד אין לנו ברירה, ועלינו להתייצב בחזית המאמץ העולמי ולקרוא לשינוי סדר־יום. ייתכן שיעזור למנהיגות שלנו להבין מה עומד על הפרק אם תראה בהתמוטטות האקלים והמשבר האקולוגי מכת טילים העומדת לפגוע סימולטנית במשק המים, בחקלאות, בבריאות ובכלכלה.

לא צריך להיות זוכה פרס נובל כדי להבין כי שינוי מערכתי הוא משימה קשה למנהיגות הקשורה בעבותות לסדר יום אנכרוניסטי. יש מקום לדאגה כשמבינים שלאקוסיסטמה הכלכלית והפוליטית שלנו יש מומנטום טבעי — לשמר את עצמה ולהגן על מוקדי הכוח מפני שינויים גדולים ומערערים. יש מקום גם לייאוש כשאנו נזכרים שהנושא מופקד בידי מערכת שניצבת חסרת אונים אל מול בעיות הרבה פחות מורכבות, כמו בעיית הפקקים במדינה.

משבר האקלים והבעיות האקולוגיות הגדולות המסתופפות תחת כנפיו, מעמידים את הדמוקרטיה של המאה ה–21 במבחן. עלינו לחשוב היטב על פתרונות חדשים ויצירתיים כדי שנזכה לתהליך קבלת החלטות עצמאי, לא נגוע, שנעשה בשקיפות מלאה, ושלנגד עיניו ניצבת טובת ילדינו.

כרגע, לנוכח ההלם, חשוב לאפיין את השינוי המערכתי הנדרש, לתת סימנים במהפכה שלפנינו, כדי שנוכל להבדיל בין מהלכים אותנטיים למהלכי סרק ולמנוע מצב שבו תיקונים קוסמטיים ורפורמות פשרניות תופסים את מקומם של שינויים מערכתיים.

לפנינו מהפכה שצריכה להידחס על פני דור אחד, להתפרס בעיקר על פני המדינות המפותחות, תוך פירוק תשתיות — ועל הדרך גם מוקדי כוח — כדי למנוע אסון בקנה מידה תנ"כי. מעולם לא ניצב בפנינו אתגר בסדר גודל כזה, וחשוב שנבין כי משבר האקלים הוא רק סימפטום אחד להרס אקולוגי עצום. שינוי הכימיה של האטמוספירה מצטרף להרס אדמות פוריות, גופי מים, יערות, מאגרי דגה, שכבת אוזון, פרודוקטיביות באוקיינוסים, מגוון ביולוגי, ולהצטברות מזהמים באוויר, במים, באדמה, במארג המזון ובגופנו. תמונת ההרס הרחב הזה מעידה על כשל סיסטמי, עמוק. כשל שיטתי זה אינו תוצאה מקרית, אפיזודית, מאי־שמירת חוקים או התעלמות מתקן זה או אחר. הוא תוצר לוואי של כלכלה שאין בה אחריות לאדם ולסביבה.

העובדה שמדובר בכשל מערכתי סיסטמי אומרת שהשינוי שעל הפרק אינו יכול להסתכם במעבר מטכנולוגיה אחת לאחרת. שכן, גם אם נצליח לגמול את עצמנו באבחה מדלקי־מאובנים, לבנות חקלאות עמידה ליובש ולשפר את הגנות החופים שלנו, נישאר עדיין עם הנחות המוצא שהולידו את הבעיה. במתכונת הכלכלית הקיימת, כאשר אנו לוחצים על דוושת הבנזין של הצמיחה, אנחנו מדלדלים את ההון האקולוגי ומגבירים את הפערים. זוהי שיטת פונזי שבה לא נוצר עושר אמיתי, אלא מואצים חורבן אקולוגי והרס חברתי. השינוי הנדרש מאיתנו גם לא יתמצה בשיפורים מתבקשים כתמחור פחמן ועלויות חיצוניות, החמרת תקנים, מיסוי ירוק ותמרוץ השקעות בהון הטבעי.

כדי להניע שינוי מערכתי עמוק, על המערכת הכלכלית להפסיק להכחיש את היותה תת־מערכת של מערכת גדולה ממנה — המערכת האקולוגית המזרימה לה סחורות ושירותים, מעבדת את הפסולת שלה ומחדשת משאביה. המערכת הכלכלית, תרצו או לא תרצו, נתונה לחסדיה של מערכת־האם. משמעות הדבר היא כי לב־לבה של הטראנספורמציה שאנו צריכים לעשות הוא ריסון חופש הפעולה הכלכלי שלנו. עלינו להגיע להסכמה שבבסיס הצמיחה שלנו צריכות לעמוד מגבלות המערכת האקולוגית. הן אלה שצריכות להגדיר מחדש את המותר והאסור במערכת היחסים שלנו עם הטבע, ועליהן להפוך לחוקי המשחק שלנו. מדובר במגבלות קשיחות, שאינן פתוחות למשא ומתן.

עלינו לחתור לקונסנזוס המאפשר למגבלות האקולוגיות לשרטט את גבולות מרחב הפעילות הכלכלית, כדי להבטיח מערכת אקולוגית בריאה ודינמית. כי מערכת אקולוגית בריאה היא תעודת הביטוח שלנו. לא מדובר בהכשרת פשיזם אקולוגי, אלא בשלב התפתחותי של המין האנושי, מהלך של הרחבת המודעות האנושית שנולד מצורך קיומי. אין זה גם מהלך ניו־אייג'י עם היגיון אשראמיסטי. זהו היגיון כלכלי, חברתי, ויותר מכל — קיומי. העובדה כי הוא רדיקלי אינה מפחיתה מאמיתותו; להפך, זמנים רדיקליים מזמינים פתרונות רדיקליים.

הפיכת המטאבוליזם הכלכלי שלנו מכזה המזין הרס סביבתי וזיהום לכזה של מטאבוליזם בונה, הלומד את המערכת האקולוגית שבתוכה הוא פועל, מכבד את מגבלותיה, משתלב בה ופועל לשקם ולחדש את תפקודיה, הוא מהלך הדרגתי, מורכב מאוד, אך הוא בעצם הולם מין חובב אתגרים שכמותנו.

סיפוק דחפים, לימד אותנו פרויד, בחיבורו "תרבות בלא נחת", אינו מתיישב עם חברה תרבותית. כעת, אנו לומדים, על בשרנו ועל בשרם של המינים האחרים בפלנטה, שהוא גם אינו מתיישב עם המערכת האקולוגית. ההחלטות שנקבל היום והפעולות שנעשה בעשור הנוכחי יקבעו את גובה הלהבות שיהיה עלינו לכבות. אם נבחר לזייף עשייה, ולהצהיר הצהרות על יעדים שאפתניים מעבר לאופק, אי שם ב–2050, בלי לייצר תוכנית אופרטיבית החותרת להגיע אליהם, הרי שאת המחיר ישלמו לא רק ילדים של אחרים, אלא גם ילדינו שלנו.

אף על פי שבאופק חשרת עננים, אסור לנו להתייאש. להפך, עלינו לראות שלפנינו הזדמנות לתיקון עמוק ורחב. מחובתנו להתחיל לזרוע כעת את הזרעים לתשתית עתידית, כשלנגד עינינו מארג של קהילות עמידות, המפתחות כלכלה משקמת ומחדשת, המתנהלת על פי חוקי משחק אקולוגיים וחותרת לצדק חברתי. עוד הרבה עבודה לפנינו. 