בעמותת מגן דבורים אדום הולכים רחוק בשביל להציל כוורות. וזה מעורר השראה

המתנדב ריצ'ארד רוזנבאום במהלך הצלת הכוורת בבית שמש
המתנדב ריצ'ארד רוזנבאום במהלך הצלת הכוורת בבית שמש
נטע אחיטוב
נטע אחיטוב
צילום: אילן אסייג
נטע אחיטוב
נטע אחיטוב
צילום: אילן אסייג


בעיצומו של האביב הקודם הבחינו דיירי רחוב מרים הנביאה בבית שמש בדבורים רוחשות במגרש החניה האחורי של הבניין שלהם. הם התקשרו למוקד העירוני, שם הזמינו מדביר, שהגיע וריסס ברעל את הפתח בחומת הלבנים שממנו יצאו ואליו נכנסו הדבורים. באבחת עשן רעיל, כל מלאכת בניית הכוורת העמלנית של הדבורים הלכה ובמקומה נותרו דבורים מתות על הקרקע.

באביב הנוכחי הבחינו השכנים שדבורים חדשות שבו אל אותו הפתח בחומה. אלא שהפעם לדבורים היה מזל — אחד השכנים גילה תושייה ובמקום להתקשר למוקד העירוני, התקשר לאחד מ–20 מספרי הטלפון של עמותת "מגן דבורים אדום". הוא תיאר בפני מקבל הפנייה את המצב, שלח וידיאו קצר של הדבורים המזמזמות, ציין כתובת מדויקת והמשיך לעיסוקיו.

למחרת בבוקר התייצב במקום ריצ'רד רוזנבאום, בן 54, אחד מכ–200 המתנדבים של "מגן דבורים אדום". הוא הגיע עם הטנדר עמוס הציוד שלו, לבש את חליפת המגן מפני עקיצות דבורים והחל לבדוק את המצב. הוא ערך סריקות קפדניות של השטח, הציץ פנימה אל החור שבו רחשו הדבורים והתבונן קשובות בדפוס מעופן, ואז הכריז בחביבות נדיבה במבטא צרפתי שישנן שתי אפשרויות. "הראשונה היא להחדיר עשן לא רעיל לתוך הפתח בחומה כדי לגרום לדבורים לצאת החוצה, ואז לפתות אותן להיכנס לכוורת החלופית שהבאתי איתי". בשלב זה הוא מצביע על קופסת עץ ובה כשמונה חלות־בנויות מוכנות כדי לחסוך לדבורים את העבודה הקשה של בניית הכוורת בפעם השנייה בעונה. הריח של החלות הבנויות אמור גם לפתות אותן פנימה. חסרונה של האפשרות הזאת הוא פרק הזמן הארוך שהיא דורשת — כמה שעות טובות של המתנה לדבורים. יתרונה הוא שלא צריך להשאיר את הכוורת החלופית במקום ואז לשוב לאסוף אותה בעוד כמה ימים, אפשר לקחת אותה כבר היום.

"האפשרות השנייה היא לחבר לפתח בחומה את הכוורת החלופית עם צינור אל־חזור, לעזוב את המקום, לקוות שאיש לא יפגע בקופסת העץ שאמורה להיות ביתן החדש של הדבורים ולחזור בעוד שבוע לאסוף אותה". צינור אל־חזור הוא סליל רשת שרוזנבאום הרכיב בעצמו, רחב בבסיסו וצר לקראת סופו. הוא בנוי באופן כזה שהוא מתפקד כנתיב חד־סטרי, רק מן הפתח בקיר אל תוך הכוורת החלופית.

מבצע ההצלה בבית שמש

אחרי התייעצות עם מתנדב אחר בעמותה, מומי גרתי, שקופץ לביקור בדרכו למקום אחר, רוזנבאום בוחר באפשרות השנייה. במיומנות רבה ובספורטיביות מרשימה הוא תולה את הכוורת על החומה, מחבר לתוכה את צינור האל־חזור ומדבר עם השכנים הסקרנים — הרבה ילדים חרדים, שמתבוננים בו מן המרפסות של דירותיהם, ואמהותיהם — תוך שהוא מסביר להם מה הוא עשה ומציין שיחזור בעוד שבוע לאסוף את הכוורת. הוא מבטיח להם שבכך יסתיים פרק הדבורים ברחוב מרים הנביאה. הם כבר נוכחו בעצמם שהריסוס הוא רק פתרון זמני. הוא גם מסביר להם שדבורים אינן מסוכנות ושאין סיבה שהן יעקצו מישהו אם לא מתקרבים אליהן ו\או מציקים להן. כעבור כמה ימים חזר רוזנבאום למקום, אסף את הכוורת עמוסת הדבורים, נפרד מהשכנים הסקרנים והסיע את הדבורים בעדינות המרבית אל ביתו שבמושב מבוא ביתר.

"מגן דבורים אדום" קיימת כבר כשבע שנים ופועלים בה כ–200 משוגעים על דבורים, שמאמינים שמוטלת עלינו חובה להציל את יצורות הפלא האלה. החודש היא נרשמה כעמותה רשמית בישראל. בימים כתיקונם, כששמי התעופה עוד פתוחים, מגיעים אנשים מכל העולם ללמוד ולהתרשם מפועלה של העמותה. רק מהאזנה לכמה מכללי תקנון העמותה אפשר להתרשם מהמסירות של אנשיה לדבורים ומכנות כוונותיהם:

"אנחנו מחויבים להציל את הדבורים בכל תנאי, ולהעביר אותן לאקלום מחדש אם אין שום אפשרות להשאיר את הנחיל במקום שבו הוא נמצא. אנחנו קודם כל מנסים להשאיר את הנחיל לחיות במקומו בצורה טבעית. כמו שבז מקנן על החלון, או סיסים בארגזי רוח, כך אנחנו יודעים בוודאות שגם דבורים יכולות לחיות איתנו בני האדם במשותף. עיקרון חשוב שלנו הוא שכל הפעילות בהתנדבות מלאה, אנחנו עמותה של מתנדבים ולעולם לא נגבה כסף על הצלת הדבורים. אחד מכללי האתיקה שלנו הוא גם לא למכור נחיל שהצלנו, כפי שלא סוחרים בבעלי חיים פראיים שמצילים".

פעילי העמותה: ליאורה גיל־פלגי, יוסי אוד, רוני לובינגר, מומי גרתי, שמוליק שטורן, ליה שלום־בונויט, ורדית נובופלנסקי ושתי בנותיה

מייסד העמותה הוא יוסי אוד בן ה–62. בבוקר שמשי, שהתחלף לקראת הצהריים בגשם, נפגשנו בביתו שבגבעת יערים, יחד עם שמונה מתוך 19 הרכזים של העמותה. רכזי העמותה הם מצילי דבורים בעלי ניסיון, שמקבלים פניות להצלה ומעבירים אותן בין חברי הקבוצה לפי המיקום הגיאוגרפי והכישורים הנדרשים (חלק מההצלות כרוכות בטיפוס על עצים, שבירת קירות וכן הלאה). אנשי העמותה מגוונים למדי — אפשר למצוא שם חילונים, חרדים, יהודים, ערבים, צעירים, מבוגרים וכל קהילה אחרת בחברה הישראלית. המשותף לכולם הוא אהבה עמוקה לחרקים הצהובים־שחורים.

כשאוד נשאל איך הגיע לעניין הדבורים, הוא עונה בחיוך "הן הגיעו אליי. לפני כ–13 שנה היתה לי כאן (מצביע על חצר הבית שלו, שהיא למעשה יער ירושלמי פראי) שוקת עם מים, ואביב אחד החלו להגיע אליה אלפי דבורים. הן מביאות מים כדי לצנן את הכוורת, וראיתי איך הן אוספות את טיפות המים והתאהבתי בהן מהרגע הראשון. הייתי יושב שעות וימים ומסתכל עליהן. תמיד עסקתי בטבע ובסביבה. ניהלתי שמורות טבע בעין גדי ובמדבר יהודה ועסקתי גם בחינוך סביבתי, אבל אף פעם לא התאהבתי ככה בחרק מסוים. הצטרפתי לדבוראי שעסק גם במחקר כדי ללמוד את הצד המחקרי באוניברסיטה העברית, ובהמשך נסעתי ללמוד עליהן בהולנד ובאנגליה. אז גם הגעתי לברלין כדי ללמוד דבוראות עירונית, ושם השתנו חיי".

אוד הרגיש שהוא חייב לעשות משהו למען הדבורים, והחל להקים מרכזים לדבוראות עירונית בתל אביב, ירושלים, מודיעין ולוד, שבמסגרתם תושבים שמעוניינים עוברים קורסים כיצד לגדל דבורים. אחד הקורסים האהובים עליו בימים אלה הוא לנשים מוסלמיות במזרח ירושלים, שלומדות כיצד לגדל דבורים בביתן. כשאוד, בשיתוף עיריית ירושלים, הוציא קול קורא לקורס הזה, הגיעו עשרות פניות. "הדבורים עזרו לי להבין את המשמעויות של העולם, את מערכות היחסים בעולם", הוא אומר.


מה הבנת בעקבותיהן?

"הדבורים אחראיות למרבית השפע בעולם. הן מאביקות 75% מהצמחים ואחראיות לכל כך הרבה דברים בטבע — לאיכות האוויר שאנחנו נושמים כי הן מאביקות צמחים, לאיכות האדמה כי הצמחים הללו עוברים מחזורים שלמים ויוצרים אדמה פורייה, וגם לאיכות המים, אבל זה מסובך יותר להסביר. כל התוצרים שלהן הם בעלי איכויות רפואיות — דבש, פולן, פרופוליס, דונג ואפילו הארס שלהן ידוע כמסייע למחלות אוטואימוניות כמו פרקינסון וטרשת נפוצה. איך יצור כל כך קטן אחראי לכל כך הרבה בעולם? זה בזכות חוכמת נחיל הדבורים, כי כל חברות הקהילה — ונחיל מכיל בממוצע 40 אלף דבורים — פועלות כישות אחת. הדבורים מנהלות שיתוף פעולה מופלא, שיוצר הרמוניה בינן לבין עצמן, בינן לבין האדמה, בינן לבין ממלכת הצמחים ובאופן כללי בינן לבין העולם. למדתי מהן ששיתופי פעולה מביאים שפע ורפואה. כשאנחנו, בני האדם, נלמד מהדבורים איך ליצור יחד רפואה לנו ולעולם, נוכל לחזור לשקם את מערכות החיים החיוניות שהחרבנו".

כאן המקום לציין את מה שרבים מכירים ככותרת המבהילה "הדבורים נעלמות מהעולם", או בשמה הרשמי הפרעת התמוטטות המושבה, המוכרת בראשי התיבות הלועזיות שלה CCD (Colony Collapse Disorder). רבים יודעים שהתופעה התגלתה ב–2007, אז דבוראים נתקלו בדבר תמוה למדי — כוורות רבות שננטשו על ידי הדבורים בלי להותיר זכר, לא עקבות ולא דבורים מתות. פשוט יום אחד הן התרוקנו מישויות חיות ונותרו בהן רק חלות דבש עזובות. יש תיאוריות רבות מדוע זה קורה. בין השאר עלתה תיאוריה שזה קשור לקרינה סלולרית שמעבירה את הדבורים על דעתן. יצרניות חומרי ההדברה תולות את התופעה בטפילים שמסוגלים לחסל כוורות שלמות. אבל מרבית העולם רואה בחומרי הדברה, במיוחד מסוג ניאוניקוטינואידים, כאשמים העיקריים.

כיום נראה שהמצב התייצב מעט, פחות חקלאים מדווחים על התמוטטות מושבות, אבל זה לא בהכרח אומר שמצבן של הדבורים בטבע השתפר. "זה כמו לומר שמצב הפרות והתרנגולות במשקים החקלאיים השתפר, כי יש הרבה מהן", מציין אוד. "הימצאותן של דבורים בחקלאות היא לא אינדיקציה למצבן בעולם הטבע".

האם הקמת "מגן דבורים אדום" היא ניסיון להציל אותן מהיעלמות?

"כפי שלדבורים התוודעתי במקרה, כך גם את פעילות העמותה התחלתי במקרה. לפני שמונה שנים לקחתי טרמפ עם עמיתה לעבודה, ובדרך היא סיפרה לי כמה יעילה המועצה המקומית שבה היא מתגוררת. יום קודם לכן הגיעו אל הגינה שלה אלפי דבורים, היא התקשרה למועצה ותוך עשר דקות הגיע מדביר וריסס אותן למוות. לא אמרתי מילה כי לא רציתי לקלקל את היחסים, אבל את הדרך חזרה כבר עשיתי באוטובוס. כשהגעתי הביתה כתבתי פוסט בפייסבוק שמפציר באנשים לא לרסס דבורים, ואם התנחל אצל מישהו נחיל במקום לא מתאים, בבית או בעבודה, אני מוכן לבוא לאסוף אותו בחינם".

הפוסט הפך ויראלי ואוד החל לקבל מאות פניות. לפתע מצא את עצמו נוסע בכל הארץ ומטפל בארבעה־חמישה איסופים ביום. היה ברור שיש כאן ואקום גדול, שאוד רק ממלא פרומיל ממנו. כעבור כמה שבועות הצטרף אליו רונן כפיר מהיישוב הקהילתי הגלילי שמשית, שהפך לרכז הקריאות וסָדַר העבודה של אוד. ככל שהימים נקפו הצטרפו עוד ועוד מתנדבים. בשנה שעברה בלבד קיבלו רכזי "מגן דבורים אדום" יותר מ–1,500 קריאות, כארבע ביום, מתוכן טופלו כ–1,200 נחילים. בכל נחיל כזה חיות בממוצע כ–40 אלף דבורים, כך שאפשר לומר שהחבורה הססגונית הזאת הצילה כ–48 מיליון דבורים בשנה אחת, וידם עוד בהחלט נטויה.

"בעולם שבו מספר המאביקים של הטבע הולך וקטן, ובהם גם דבורים, חלה עלינו חובה להציל אותן בכל תנאי", מסכם אוד ואומר שבנוסף להצלת נחילי דבורים והעברתם למקום מבטחים, אנשי העמותה גם פועלים להקמת חוות חופש לדבורים במקומות שונים בישראל ובחינוך האוכלוסייה לכך שכדאי בהחלט לחיות בסביבה דבורית, גם בעיר וגם בכפר. אחת העובדות המפתיעות שהם מציינים היא שלדבורים טוב יותר בעיר מאשר בכפר. "שטחי החקלאות ברובם מרוססים, מדושנים, מהונדסים ומלאים בהורמונים, ולכן הצוף שהדבורים אוספות באזורים האלה נגוע. כשהן מביאות את הרעל הזה לכוורת, הן נפגעות", מסביר אוד. "הגינון העירוני, לעומת זאת, שופע פרחים, מושקה לאורך כל השנה ולא מרוסס או מדושן, אז טוב להן שם".

אנשי העמותה פנו גם ל–198 רשויות בבקשה שלא ידבירו דבורים, אלא יפנו אליהם בכל פעם שמגיעה למוקד העירוני פנייה על נחיל דבורים במקום לא רצוי. בתחילת הדרך הם גם שיתפו פעולה עם מדבירים באופן הבא: כשמדביר קיבל קריאה לרסס דבורים, הוא קרא למתנדבי "מגן דבורים אדום". הם פינו את הנחיל, ואילו הוא קיבל את התשלום הרשמי על העבודה. אוד מספר שהיום רבים מהמדבירים כבר מוותרים מרצונם על התשלום, כי הם מבינים את החשיבות והתרומה של הדבורים לעולם.

גם במהלך המפגש עם רכזי העמותה בחצר של אוד הטלפונים לא מפסיקים לצלצל עם בקשות הצלה. את אחת השיחות אוד שם על רמקול כדי שאוכל להתרשם. על הקו גבר מבאר שבע, שנחיל דבורים התנחל במה שהיה בעבר שקע למזגן בבית אמו הקשישה. אוד מבקש ממנו שישלח וידיאו, ואנחנו מסתכלים ומתרשמים. אוד מיד קולט שהגבר הדביק מסקינטייפ ליד הפתח שממנו יוצאות הדבורים. הוא שואל אותו אם אכן כך, הגבר מן העבר השני של הקו מאשר במבוכה. בחביבות רבה אוד אומר לו "וזה לא עזר, נכון? עזוב את הפתרונות האלה. אנחנו נבוא לפתור את זה אחת ולתמיד". אנחת רווחה נשמעת מעברו השני של הקו. אוד שולח את סרטון הווידיאו ואת פרטי הקשר והכתובת לקבוצת הווטסאפ של המתנדבים, ובתוך דקה כותבת אחת המתנדבות "לקחתי את זה". למחרת בבוקר היא התייצבה בבית הקשישה, הציבה שם כוורת חלופית שתמשוך את הדבורים אליה, ושאותה היא תאסוף כעבור כמה ימים. כל זה נעשה כמובן ללא כל תמורה.


מה היחס שלכם לגבי דבורים בשירות האדם, כלומר בחקלאות? נראה שזה בכלל לא עולה פה על השולחן, אבל מרבית הדבורים בעולם חיות בכוורות חקלאיות.

אוד: "חקלאים משתמשים בהן בהחלט, אבל אנחנו בעמותה לא עוסקים בדבוראות קונבנציונלית ובצרכים החקלאיים. בין המתנדבים יש גם דבוראים קונבנציונליים, אבל זה לא קשור לפעילות העמותה, שעוסקת בחילוץ דבורים ממקומות שבהם הן לא רצויות".

השימוש של חקלאים בדבורים לצורכיהם משול לשימוש בחיות משק אחרות לצורכי האדם. נעשות מניפולציות שונות כדי שהדבורים יעבדו לטובת האדם ואין לחקלאים עניין בהצלתן, כפי שאין לחקלאים במשק החלב עניין בהצלת פרות, או ליצרני ביצים עניין בהצלת תרנגולים. הדבורים בשירות החקלאים עוברות הכלאות שונות כדי שהגנטיקה שלהן תתאים לצורך החקלאי, הן מקבלות סירופ סוכר למאכל כדי שיגדלו באופן לא טבעי, את המלכה הורגים פעם בעונה כדי שבקן תתפתח מלכה חדשה, כי גילו שזה גורם לדבורים לעבוד קשה יותר.

התוצר החקלאי המזוהה ביותר עם דבורים הוא כמובן דבש, אבל מרבית הדבורים החקלאיות עוסקות בכלל בהאבקת גידולים חקלאיים שונים לצורכי האדם. הגידול המדובר ביותר הוא שקדים. בין 80% ל–90% מהשקדים בעולם מגיעים מקליפורניה, שם בעונת הפריחה של השקדים מעבירים כ–2.5 מיליון כוורות מרחבי ארה"ב על גבי משאיות ענק כדי לעזור למאמץ ההאבקה. הנסיעה הממושכת קשה לדבורים ורבות מהן לא שורדות, כפי שמתאר אוד: "הן מיטלטלות בכבישים כשהן סגורות בתוך הכוורות, במשך שעות וימים, הטמפרטורה בפנים עולה, מנתקים אותן מהסביבה שהן מכירות ואז הן מגיעות לאזור שיש בו רק סוג מזון אחד, מה שנקרא מונו־קולטורה, מרוסס, מדושן ומהונדס".

בשיחה עם רכזי העמותה ברור מהם שני מקורות הגאווה שלהם — חילוצים מאתגרים מבחינה פיזית, שדורשים טיפוס, סנפלינג ואתגרים אחרים, ומקרים שבהם המתנדבים הצליחו לשכנע את בני המקום להותיר את הנחיל במקומו ולנסות לחיות לצדו בשלום. מי שמסכימים להותיר את הנחיל על קנו מקבלים קורס במתנה על גידול דבורים בשיטה ביו־דינמית (הקרובה ביותר לאופן שבו הן חיות בטבע).

אחד מהמתנדבים שתהילתו יצאה בשכנוע אנשים לחיות לצד דבורים הוא פרי סמנון. הוא תל־אביבי, מורה לטבע וחקלאות בבתי ספר יסודיים. הוא מספר שתמיד היתה לו אהבה בלתי מוסברת לדבורים, הוא עבר קורס על דבוראות עירונית אצל אוד ובאופן טבעי הצטרף גם ל"מגן דבורים אדום", ומאז מציל נחילים עירוניים בעיקר באזור גוש דן. איך הוא מצליח לשכנע אנשים לדור תחת אותה קורת גג עם דבורים? "אני מרגיע אותם ובהתחלה מגיע בכל כמה ימים לבקר, לראות אם יש בעיה, לסתום פתחים לא רצויים. אני מאוד נגיש לאנשים, אז הם נרגעים ומבינים שאם תהיה בעיה — אגיע לטפל בה. אחרי כמה ימים הם רואים בעצמם שהדבורים לא מזיקות, נעימות למראה ומשרות אווירה נעימה ואנרגיה טובה".

אחד הנחילים שהוא הכי גאה שנותרו במקומם חי בתוך גזע עץ פיקוס בשדרה הראשית של שכונת קרית שלום בדרום תל אביב. "היה לי ברור שכדי להשאיר אותו שם, עליי להכיר את השכנים. אז יוסי ואני ערכנו אירוע קהילתי לשכונה וכולם נשבו בקסמיו של יוסי, ומיד הסכימו שהנחיל יישאר. השנה זה כבר האביב השלישי של הנחיל שם". 

אוד מחייך ואומר: "פרי גר בלב תל אביב ומצליח ליצור פעילות סביבתית־חברתית חשובה — לחבר דבורים וקהילה. יש לו יכולת להדביק אנשים באהבה שלו לטבע עירוני ולדבורים בפרט. אני רואה בו סוג של מנהיג קהילתי, שצמח מתוך הקהילה וחי בתוכה ומצליח לחולל שינויים מרחיקי לכת בתפיסות חברתיות־סביבתיות".

כל אחד מהרכזים בחצר של אוד הגיע אל הדבורים באופן אחר. גרתי היה בנו של דבוראי, אך התרחק מהעיסוק בהן עד שהילדים שלו גדלו וביקשו ממנו לגדל דבורים. ורדית נובופלנסקי קיבלה לאחד מימי ההולדת שלה מתנה כוורת ריקה וקורס לגידול דבורים. שמוליק שטורן הוא בוגר בית הספר החקלאי כפר סילבר, שם עשה עבודת גמר על דבורים וזכר להן חסד נעורים. נובופלנסקי מיד "מלשינה" על שטורן שהוא עובד בצורה לא ממוגנת. "אני עובד בגישה אטית ועדינה", הוא אומר להגנתו. דבורה אחת מחוץ לבית של אוד כנראה חשה שמדובר במי שלא חושש ומכל האנשים במקום עקצה דווקא אותו. שום זעקת כאב לא נשמעה מפיו. כולם מיהרו להסביר שהיא עקצה אותו כי הוא חסם את הכניסה שלה לכוורת, ואז התאספנו סביב הדבורה הגוססת, המתפתלת מכאבים, וריחמנו עליה על שחרצה את גורלה למוות בבחירתה לעקוץ. הם מסבירים לי כמה בריא ארס הדבורה, וכאשר מבינים את זה פחות נבהלים מכך.

ליאורה גיל־פלגי, אמנית מהוד השרון, התוודעה לדבורים בעקבות אהבתה לגינון. "אני מגדלת פרחים בגינה ותמיד מגיעות אליהם דבורים. לפתע נתקפתי צורך לעזור להן כי בשבילי הן מחברות את הכל ביחד — אקולוגיה, אהבה לטבע ולגינון". גם ליה שלום־בונויט התאהבה בדבורים לאחר שהחלה להשקיף עליהן מאביקות פרחים. "אני מרגישה הזדהות איתן, כי גם אני פצפונת ועמלנית. ואפילו שכל דבורה מייצרת רק טיפה אחת של דבש, היא רואה בזה שליחות כחלק מקבוצה. אני גם מהרהרת הרבה בדבורה המלכה. איזו מנהיגות היא מפגינה. היא עובדת הכי קשה מכולן, יומם וליל. מסכנה".

נובופלנסקי: "היא לא מסכנה, היא מהממת".

שלום־בונויט: "ברור שהיא מהממת, אבל עדיין עובדת הכי קשה. זה מרתק לראות הבדלים בין המלכות ואיך זה משפיע על התנהלות הכוורת. יש מנהיגות סבלניות ורגועות, שמשרות אווירה רגועה על כל הכוורת, ויש יותר אגרסיביות, שהכוורת תחת הנהגתן סוערת יותר".

רוני לובינגר הוא חקלאי ממושב גבתון, שהחל לעסוק בחקלאות אחרי 50 שנות קריירה בחיל האוויר. "כשפרשתי מהכנפיים מאלומיניום, הלכתי ללמוד בפקולטה לחקלאות את מקצוע האפיתרפיה — שימוש בארס הדבורים לרפואה — ובאופן טבעי הגעתי גם לעניין של הצלת דבורים. אני מפעיל אצלי במשק חוות חופש ולא משתמש בהן לחקלאות שלי, רק מעניק להן מקום מבטחים".

לובינגר מסביר שהדבורה היא אחד מבעלי החיים החכמים שהוא מכיר, עם מנגנון GPS מולד וקואורדינציה בלתי רגילה. שטורן מסביר שמדובר בחרק הכי חברתי בעולם, שפועל על פי הצו המצפוני "אחת בשביל כולן, כולן בשביל אחת". כולם מהנהנים בחיוך של הסכמה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ