להיות ילד בהודו

חולי סרטן מגורשים, עניים לוקחים סמים כדי לסבול את האוכל מהפחים

וישל טרג'ה, מייסד ארגון להעצמת ילדים משכבות חלשות בהודו, מספר מה הדהים אותו בביקור בפינלנד ומדוע אין קשר בין הצלחה בבית הספר להצלחה בחיים

איילת שני
צילום: תומר אפלבאום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
איילת שני
צילום: תומר אפלבאום

זה מעבר דרמטי — היית בנקאי השקעות והחלטת להקדיש את חייך לעבודה עם ילדים ונוער בסיכון. ספר לי איך זה קרה.

נולדתי וגדלתי בבנגלור, בתנאים צנועים מאוד. למעשה, בעוני. גרנו בשכונה לא טובה, אבל המשפחה שלנו היתה יוצאת דופן. אבא שלי, שהיה יתום מגיל 13, הצליח לרכוש השכלה והיה עורך דין. אמי, שהגיעה גם היא ממשפחה מרובת ילדים, היתה היחידה במשפחתה שסיימה לימודים גבוהים. היא רופאה. הורי למדו על בשרם את חשיבות החינוך, אז למרות שלא היה כסף בבית למותרות או לצעצועים, ואמי עבדה בארבע עבודות במקביל, הם השקיעו את כל מה שהיה להם בחינוך שלנו. אני ואחיותי למדנו בבתי הספר הטובים ביותר בבנגלור. ההורים שלי שיננו לנו מבוקר עד ערב שההשכלה היא המפתח שלנו להיחלץ מהעוני. זה עבד להם. אני הייתי תלמיד מצטיין. הצלחתי להגיע לאוניברסיטה, יכולתי לבחור מה ללמוד ובחרתי בכלכלה. התחלתי לעבוד כבנקאי השקעות והתקבלתי ללימודי תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים. ואז, במסגרת חילופי סטודנטים, נסעתי לפינלנד וחיי השתנו מן הקצה אל הקצה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ