בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בשיחה

ראיון עם כותב "ארץ נהדרת"

הוא חושב שיאיר לפיד מהמחנה שלו למרות הכל, כבר לא מאמין שיש בעבודה שלו שליחות, אבל עדיין מחפש את הבדיחה שתתן נוק-אאוט לנתניהו. איילת שני בסלון של דוד ליפשיץ, הכותב הראשי של ארץ נהדרת. טור חדש

65תגובות

איילת: היי, הבית ממש יפה.

דוד: את חושבת? תודה. זה אני והילדים. בית של בנים.

מה אתה מלמד את הילדים שלך?

אני מנסה ללמד אותם להיות אנשים טובים. וזה קל. הם טובים בבסיסם, בטח יותר טובים ממני. הם גדלים בצפון תל אביב, ויש להם ילדים בבית הספר שיש להם בריכה בבית, אז אני מנסה ללמד אותם כל הזמן שזה לא הדבר החשוב בחיים, וזה ממש קשה. יש ילד בכיתה של הבן שלי שפעם שאל אותי "כמה תסריטאי עושה".

אוי. ילדים חומרניים זה הדבר הכי עצוב ומגעיל שיש. כמה תסריטאי עושה?

הוא עושה שכר יפה, אבל באמת בשביל הבתים בצהלה זה לא... אני חושב שיש כמה הורים שמסתכלים עלי בקטע של "אה, זה ההוא שכותב לטלוויזיה, זה מגניב אבל זה לא באמת מקצוע רציני". כסף זה משהו מאוד משמעותי פה. כמה יש לך, כמה אתה עושה. אני בא מבית עם כסף, אבל לא בכזה סדר גודל.

צילום: גלי איתן

אתה כאן מעניי השכונה?

אני הבוהמיין של השכונה. זה מגניב כי בתל אביב עצמה אני לא יכול להיות קול יותר.

לכן בחרת בשכונה של נובורישים מקשישים?

בדיוק. באזור הזה אני קול. גם שמתי לב, שכשיש מפגשי הורים וכאלה, אז תמיד איזה הורה יספר לי על איזו חוויית סמים שהיתה לו פעם.

מיומנו של סחי.

מצחיק אותי שאני נתפס ככתובת לזה. אני אמור להבין בזה, מה שאני מאוד לא. אבל מאוד חשוב לי ללמד את הילדים להיות קולים.

נו באמת. אם היה אפשר ללמד את זה גם אתה היית יכול לבנות בריכה בחצר. אי אפשר ללמוד את הקוליות. אתה צריך בכלל לא לרצות להיות כזה. לופ.

לגמרי. לפני כמה זמן נסעתי עם הילד שלי באוטו והשמעתי לו את "בלר", והוא אמר: "מה, אתה משמיע לי להקה שכבר לא קיימת?" כאילו, כמה שאתה חושב שאתה מתקדם וזה, זה כלום לעומתם. לי אין כבר מה להציע לילדים שלי. זה נגמר.

מדכא. מיד נחליף נושא. ידעת שדוד ליפשיץ זה שם מאוד פופולרי בקרב אורולוגים?

לא.

די, נו, אף פעם לא עשית גוגל על עצמך?

אה, נכון, נכון. ידעתי את זה.

מי שמחפש מומחה לחסימות בדרכי השתן - רק דוד ליפשיץ.

באמת שם קצת כבד, דוד ליפשיץ. לאחים שלי קוראים ניר ואסף, ואני הייתי אמור להיות רן, ברגע האחרון איזה סבא טרף את הקלפים.

אתה פסימיסט?

לא.

באמת?

כן.

מפתיע.

אני באמת מאמין בטבע הטוב של האדם, ולכן קשה לי להיות פסימיסט. משהו שמפחיד אותי מאוד זה רוע. אני יכול להיות מאוד מרושע בדברים שאני כותב, ועדיין גילויים של רוע טהור מאוד מפחידים אותי.

ואיך אתה מתרץ לעצמך את הרוע שלך? נשים אותו רגע במירכאות.

הרוע שלי מתפרץ כשמישהו מנסה לעבור איזה גבול, לעשות עלינו מניפולציה ממש בוטה. כשאני מזהה מישהו שמנסה לזייף חום אנושי בטלוויזיה, נגיד, אני רוצה להגיד: "תקשיבו, הוא לא חם ואנושי, הוא חתיכת זבל".

אבל גם זה פורמט של רוע. רוע קצת יותר מורכב, יש עליו עוד קומה, אבל רוע.

הוא רוע בתוך משחק מסוים. אני חושב שבסופו של דבר הטלוויזיה והתרבות פה עלו על פטנט לפני כמה שנים, והפטנט הוא לא ליצור מתיחויות ושערוריות. נורא מקדשים את המכנה המשותף ואת הדביקות הזאת של הביחד. הטלוויזיה הפכה את הקונצנזוס לדבר מקודש. אז טלוויזיה יכולה תמיד להגיד: "אני רק משדרת את המציאות".

וברור שהיא מעצבת אותה.

ב"The Voice" היה איזה בחור שנשא תפילה, ושלומי שבת ושרית חדד נורא התרגשו, ואביב גפן אמר "לא אהבתי את זה" ומיד כולם קפצו עליו. אם אמרת משהו, אתה נהיה עוכר ישראל. אני חושב שהטלוויזיה חוטפת את זה היום בתור בומרנג.

אבל אתה, כלומר, "ארץ נהדרת", מחזיקים את המקל בשני קצותיו במשחק הזה.

אני לא חושב. אני חושב שהמטרה שלנו היא לפגום בקונצנזוס. לזהות את המקומות הבעייתיים בתוכו ולפגוע בהם.

אבל אי אפשר לפגום בקונצנזוס מתוך הקונצנזוס. מהמקום שבו אתם גם מייצרים את הקונצנזוס, כמה כבר אפשר לחתור תחתיו? אתם לא סולז'ניצין עומד בדד. אתם השיטה.

נכון. אנחנו לא כאלה אנרכיסטים. אנחנו נמצאים בפריים טיים וזה הכישרון שלנו. חנוך לוין לא יושב איתנו בחדר. אנחנו לא כאלה וזה בסדר שאנחנו לא כאלה. יחסית ללא כאלה אני חושב שאנחנו כן עושים עבודה טובה. זו בעיה. כל ערוץ 2 נמצא במקום הזה - זו היד שמאכילה והיד שאוכלת.

ומה היית הכי רוצה לעשות?

בדיוק ראיתי איך "הומלנד" זכה. זה באמת לקנא לגמרי. כי פתאום אתה מבין לאן אפשר להגיע. נגיד כשאני נוסע בצהלה ורואה את כל הבתים של המליאנים. זה אנשים שבגיל צעיר החליטו שהם הולכים לעשות עסקים. אני לא עשיתי את כל הדברים האלה, אבל כאילו הגיע הזמן עכשיו ללכת על כל הקופה, ובא לי. בגיל הזה.

משבר גיל הארבעים קלאסי.

אני עברתי את משבר הארבעים שלי בגיל שלושים.

כן, גם אני, אבל מאז הוא חוזר כל שנה מחדש.

ובאיזה גיל את מרגישה את ההבדל? כאילו, שהיה משהו עד הגיל הזה ואחרי הגיל הזה? כי אני נעשיתי אבא בגיל נורא צעיר, 27. ויתרתי בעצמי על החופש. ואני חושב מה יכול היה להיות.

זה לא קשור לילדים. הנה, אני הפכתי לאמא בגיל 3,000 אבל הטקסטורה של החיים השתנתה הרבה קודם.

ולמה חיכית?

הפחיד אותי שאין לאן לברוח. עדיין מפחיד אותי.

אני דווקא רציתי את המשהו הזה. שימנע ממני לקום בבוקר ולעלות על מטוס. שימנע ממני להפסיק לברוח.

באמת?

לא יודע כמה הייתי מודע בגיל 27, אבל ידעתי שאני רוצה משהו כזה. משהו שילך טוב, ככה, עם המיזנטרופיה שלי, שאני אוכל להישאר בבית. אני מאוד מרגיש, תמיד, גם בכתיבה, שזה "אני נגד העולם". ועכשיו, עם הילדים, צירפתי עוד אנשים לחבורה שלי.

מאיפה התחושה הזאת של "אני נגד העולם"?

מגיל אפס. גם ב"ארץ" התפקיד שלי לאורך השנים הוא מאוד מאוד ברור. היציאה הכי מטונפת, הזלזול והבוז הכי גדולים כלפי הדמות - יבואו ממני.

למה? מה יש לך שם?

הרבה שנאה והרבה כעס. והתנשאות גם. אני זוכר שכשכתבתי ל"חלומות בהקיציס", הייתי יושב בבית ורואה את התוכניות הכי מגעילות. אמנון לוי ורפי רשף ודודו טופז. זה היה משגע אותי. הייתי בא מאוד טעון.

גם היום אתה בא טעון לכתיבה?

מאוד מאוד טעון. אני מודע לזה שאני אמור לרסן את זה.

מה היית צריך לגנוז והצטערת?

זה אף פעם לא במערכון, אפילו לא בדמות.

בניואנסים?

כן. בניואנס. צריך למתן. כל הזמן. שזה בסדר, כי הרבה פעמים אתה מגלה שאנשים מאוד מזדעזעים - "איך אמרת דבר כזה?" לי ברור שמי ששם את התחת שלו בקו האש צפוי לחטוף. בארץ יש עדיין איזו התייפיפות מסוימת בקטע הזה.

ההתייפייפות הזאת רוצה להיות ראש ממשלה.

ודווקא הוא פחות מעצבן אותי. זה לא שאני לא רואה את ההתחנחנות ואת המניפולציה, אבל בסופו של דבר אני מרגיש שהוא מהמחנה שלי.

יאיר לפיד? מהמחנה שלך?!

השמאל נעלם. דווקא בהליכה הזאת לפוליטיקה של יאיר לפיד, שאני לא אצביע לו כמובן, אני כן מזהה אותו בתור חלק מהמחנה שלי. במדינה שבה המחנה הלא שפוי נמצא בשלטון ויש גזענות מטורפת, הרבה יותר מקומם אותי מישהו במשפחה שלי שמצביע לליברמן, ויש כזה בן אדם.

מבחינה אסטרטגית, אני לא מבינה למה יאיר לפיד פונה לאנשים אינטליגנטיים בצורה כל כך לא אינטליגנטית. למה נדמה לו שאנחנו לא קולטים אותו? עם ההרואיות הפאתטית הזאת. בטמן הגיע לעיר.

אני חושב שזה הקסם שלו, זה מה שהוא יודע לעשות. לפנות לכמה שיותר אנשים. ויאיר עכשיו פונה לאנשים האלה, ואנחנו צריכים קצת לוותר לו. למה אנשים שעושים מוזיקה בינונית עושים מוזיקה בינונית? כי זה מה שהם יודעים לעשות.

אז לא תחבוט בו.

בטח שכן.

בעדינות?

לא בעדינות. אבל אני כן אזכור לו חסד מסוים, אלא אם כן הוא ממש יגזים. נורא קל להגיד יאיר לפיד איז פול אוף שיט. הוא כל החיים היה פול אוף שיט, זה חלק מהאישיות שלו. הוא לא עושה את זה בכוונה.

זה משהו שמנחה אותך בכתיבה? אתה אומר לעצמך - אני אהיה אחראי ולא אפוצץ עכשיו את הבלון הזה של יאיר לפיד?

אני לא חושב שאני באמת יכול לפוצץ. אחד הדברים הכי קשים זה לעשות פרודיה מאדם...

שהוא פרודיה.

התכוונתי דווקא להגיד - שהוא אינטליגנט. תמיד קל יותר לצחוק על הטיפש. פעם עשינו את אריק איינשטיין, ואני מת עליו. אז לא ממש לקחתי חלק בכתיבה עליו כי לא רציתי. פה היה לי לא נעים.

זה דווקא טוב. נראה לי מסוכן להיות בן אדם שאין לו באמת שום פרה קדושה, שום חמלה. אם הטיקט שלך הוא שאתה רק בז להכל, לא נשאר לך לאן ללכת.

נכון. אני לא רוצח שכיר.

וגם הזעם הזה, שדיברנו עליו, זה כבר לא זעם אנרכיסטי, זה זעם מתוך השיטה.

בהחלט. יש הרי את הביקורות על "ארץ נהדרת". יכול להיות שאני גם מיתמם קצת, אבל הלו? אנחנו ממחנה הטובים! אם זה אנחנו או עוד ריאליטי, או עוד תוכנית שתראו בה שמונים מיליון זמרים מזרחים, אז למה אתם עולים עלינו? אלה בדיוק השמאלנים שאוכלים את עצמם מבפנים. שנכנסים בנו כי מקשרים אותנו לקשת.

יש לך את גאוות היחידה של קשת? כשאתה קורא את המייל מאבי ניר על הרייטינג המהמם של אמש, זה משמח אותך באיזשהו אופן?

לא. נגיד, משמח אותי ש"הומלנד" זכה. משמחים אותי הישגים של אנשים שאני מכיר ברמה האישית, אבל אין לי את גאוות היחידה הזאת. היחידה שלי זו היחידה שלי עם עצמי, קודם כל.

אתה מרגיש שליחות?

לא. פעם הרגשתי, היום לא. יותר ממה שעשינו עם ליברמן, עם מועל היד, אי אפשר לעשות, זה כבר עבירה. וזה רק חיזק אותו.

איזה מין בן זוג אתה?

אני חושב שאני בן זוג מאוד טוב. אני כן יודע לתת הרבה ביטחון לבת הזוג שלי, וזה משהו שגם בעברי ידעתי לעשות. אני יודע להתנהל עם בנות. אני יודע מה עובד עליכן.

באמת? מאיפה?

לא יודע. מאיה אומרת שאני קצת מניאק.

זה נכון?

אני מניאק בפנסיה. אני יכול להשתמש ביכולת הזאת. ככה גדלתי. אנחנו רק בנים בבית, ואבא שלי הוא הכי צ'ארמר כזה. אנשים תמיד אומרים: "הייתי רוצה להיות כמו ההורים שלי". וההורים שלי, באמת, אין דברים כאלה. זוג מדהים. הם כל כך אוהבים להיות אחד עם השני.

המשפחה שלך מתפקדת?!?! אז איך יצאת כזה?

לא יודע. באמת שאני לא יודע.

אתה אוהב לכתוב?

מאוד.

גם אחרי שזה נהפך למקצוע שלך? אתה עדיין נהנה מזה?

מאוד. אני מאוד נהנה מהדיאלוגים שלי עם אסף שלמון. לשבת איתו וכשאנחנו מדברים ורק שנינו מבינים מה אנחנו אומרים.

במי נורא בא לך להיכנס?

דווקא באנשים שאנחנו כבר נכנסים בהם, למשל ביבי, שאנחנו מצליחים לפעמים לקרוע את המסיכה, אבל לא לגמרי. אני משתגע מזה. מת לתת לו איזה נוק אאוט.

לא חושבת שאפשר. זה כמו לתת אגרוף לשמיכת פוך.

ממש. ואני מנסה ומנסה. כל כך הייתי רוצה למצוא את הבדיחה הזאת. אבל כנראה שאין אותה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו