בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיין אין קץ לילדות

רמי פורטיס, 58, נשוי ואב לשניים. מתגורר בבית יצחק | זוכרים לו: פורטיס משוגע | רוצה לקדם: הופעת פורים במועדון בארבי | איפה: בסלון שלי | מתי: שני, 11:00

57תגובות

איילת: ספר לי סיפור מהילדות.

רמי פורטיס: כשהייתי ילד, ידעתי איזה אקורד וחצי על הגיטרה, והייתי צורח צרחות נוראות, וזה היה בשבילי עולם ומלואו. יום אחד אמא שלי נכנסה לחדר, לקחה ממני את הגיטרה, קפצה עליה וריסקה אותה לחתיכות. רסיסים. מאותו רגע החיים שלי השתנו. רק בדיעבד הבנתי מה היא בעצם אמרה לי. שהעניין הוא לא המוזיקה. העניין הוא לשחרר. שהכל במחשבות שלנו, מה שאנחנו ממציאים לעצמנו. ואת זה אני יודע כי יש לי הרבה פנאי שהוא אין מחשבות.

הגעת למצב של אין מחשבות?

אני לא חושב לרגע על כלום. אני אספר לך למה.

אל תספר לי למה. ספר לי איך.

אף פעם לא הייתי מיינסטרים. גם לא בתור ילד, הייתי שונה. עם לקויות. נאלצתי להתמודד מילדותי ועד עצם היום הזה עם השונות הזאת. והייתי הרוס מקנאה באנשים שקל להם בכל דבר בחיים. תמיד אמרו עלי "פורטיס משוגע", אבל אני לא הרגשתי משוגע אף פעם. כשהייתי ילד, ההורים והמורים כל הזמן דיברו מעל הראש שלי. הרבה שנים חייתי בהרגשה שאני פחדן ושאני אפס ושאני נראה על הפנים - כל חטוטרת שהיתה הדבקתי לעצמי. ידעתי כאפות לא קטנות בחיים. ובדידות נוראה. הדבר שהציל אותי זה המוזיקה.

אולי אתה ילד אינדיגו.

ברור שאני ילד אינדיגו. מה שקורה היום בעולם ממלא אותי אושר. אני מרגיש שזה מתאים לי ולמה שהרגשתי כל החיים. בכלל, נפתח לי משהו בשנתיים האחרונות. הבנתי מה אני עושה בעולם כמוזיקאי וכבן אדם.

מה?

מכירה "איך אתה יודע שאתה יודע שאתה יודע?" אז אני יודע. אני רואה את כל הקשרים. אפילו הילד הזה שעלה לבמה, בהופעה, ושר שיר מאוד מסובך. הוא אמר: "אני מכיר את פורטיס הרבה שנים". ילד בן 5! איך הוא יכול להכיר אותי? כשהוא חיבק אותי אני הרגשתי שאנחנו מכירים מיליון שנה. כולם בכו וגם אני רמי בכייני. המוזיקה נותנת לך את האופציה להתבונן בדברים האלה. היא משחררת אותך מהכלא.

מהתחושה הזאת שיש כללים של משחק וכולם מבינים אותם חוץ ממך.

כן. ופעם הייתי כל כך מתרגז מזה, חשבתי שאני יודע מה נכון. אין בין אנשים סבלנות, הפחד מנהל הכל. תחשבי ממה אנחנו הכי מפחדים - למות. רק בשנים האחרונות הבנתי שאני לא פוחד למות.

מאז שהתחככת במוות, למעשה.

כשהגעתי לבית החולים, הסבירו לי שהמצב רע מאוד. ולא פחדתי. וזה היה לי מוזר שאני לא פוחד. קרה לי משהו ממש מדהים שם. לא יכול להגיד בדיוק מה, לא יודע מה.

מה?

לא יצאתי אותו בן אדם שנכנסתי. אחרי הצנתור, את יודעת, תמיד יש את הקטע הזה בסרטים שמובילים מישהו על אלונקה והוא מסתכל על התקרה? מצאתי את עצמי במקום הזה, מתגלגל על המיטה למעלית ובוכה. בכי מטורף. ואז קרה משהו עוד יותר מטורף - יצאתי עם אשתי לגינה שלנו, והיה שם סלרי. והוא בדיוק פרח, ואני הסתכלתי עליו ופרצתי שוב בבכי. ממין תחושת שותפות מטורפת, שאני והסלרי באחדות עולמים. לנו, בני האדם, יש הרגל מגונה להפריד הכל. אבל הכל מאוחד. אני והסלרי ואני ואת ואני והוא והילד שעלה לבמה. זה צריך להיות בלב. נגעו לי בלב, תרתי משמע, את מבינה? פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות.

נחקר והוכח שניתוחי לב משנים את המערך הרגשי.

בטח. פתחו לי שמה איזה צינור. אשתי התקשרה לרופא, אמרה לו: "הוא לא מפסיק לבכות, הוא כל הזמן בוכה. מה עובר עליו?" זהו. לא נהפכתי לדתי. הגילוי שלי הוא יותר מרחיק לכת. אני גיליתי אותי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

ומי אתה?

לא פורטיס הפסאדה, שכולם מכירים. ועכשיו אני אגיד לך את המופרך מכל, את מה שפעם הייתי מתבייש אולי להגיד: כל מה שכתבתי תוקשר.

תוקשר מאיפה?

לא יודע מאיפה. מהעצמי העליון שלי.

לא מביש בעיני.

השכל אומר תמיד להכחיש את מה שאמת. תקשיבי, בתקליט האחרון אני הרגשתי שזה לא אני כותב.

מי כתב?

כשהייתי ילד קטן, הייתי עצוב ובודד והיה לי חבר דמיוני. אותו עצמי עליון שלי שלכולם יש, ואנחנו לא מאמינים ולא לוקחים את הראש מחוץ לקופסה. הרבה דברים נפתחו אחרי הצנתור. יש שירים מהעבר שרק עכשיו אני מבין אותם. כשכתבתי אותם לא הבנתי.

דוגמה.

"ניצוצות". לפני עשרים שנה. "כן אנחנו שניים חבר שהוא אויב". או השיר "חצי אוטומטי". מה פתאום שאני אכתוב דבר כזה, לעזאזל? זה הרי סתום ובלום. יש שיר שנקרא "מדע רוחני". אשתי הסתכלה במילים ואמרה: "את זה לא אתה כתבת".

ומה ענית לה?

את צודקת. יש ידע שהועבר שם, את מבינה? אני כתבתי ידע.

אולי יש לזה ביסוס פיזיולוגי. כמו גלי תטא בהיפנוזה. מכבים את הרעש הלבן ואז אפשר להקשיב.

בדיוק. אנחנו מכוסים רעשים. צועקים ורצים כמו משוגעים אחרי הזנב של עצמנו. יושבים כל היום מול הטלוויזיה, עם הפה פתוח. רצים, קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אפילו האוכל שאנחנו אוכלים זה בכלל לא אוכל. אנחנו באקסטרימיזציה של החומר. אנחנו לא קולטים מה קורה איתנו בכלל.

העניין הוא שאין לנו פריבילגיה לעצור ולחשוב על זה. אנחנו בהישרדות.

לגמרי. אבל העולם עובר שינוי תודעתי. עוד כמה חודשים את תראי את העוצמות של השינוי הזה. משהו גדול הולך לקרות. כל האנרגיות האלה רק יילכו ויתעצמו. מה שהיה לא יהיה עוד. אני אומר את זה לאשתי: "נעמי, הכל הולך להשתנות". ברמה התודעתית, כן? זה הכל תדרים ותחושות. השינוי הזה, ישראל הולכת להיות חלק מאוד גדול ממנו. אבל זה טוב מה שהולך לקרות. שלא תצאי מפה רועדת.

אני בעניין.

הזחוחים שיושבים למעלה עוד לא מבינים מה מחכה להם. הם עסוקים בלחגוג את האנרגיה הישנה, אבל האנרגיה החדשה מתחילה לעלות עכשיו למעלה. הם לא מבינים איזו כאפה הם הולכים לחטוף. העם הזה לא ייתן שיזיינו אותו יותר. מי שיצא לרחובות בארצות ערב ופה, זה כבר הדור הבא. שנים הלכתי עם החטוטרת הזאת - לרצות אחרת, לחשוב אחרת, להיות אחרת. מה שקורה עכשיו, חיכיתי לזה. זה כל כך מרגש אותי. אני לא צריך אפילו ללכת לשיר או להפגין באיזו כיכר. אני חלק מזה בכל מקרה.

היית פעם בחיים בתוך הקופסה?

ברור. הכריחו אותי, כן? לא בחרתי. הייתי בצבא, למשל. זו קופסה. הייתי בסיני ביום כיפור.

באמת?!

הייתי בן 19 וחצי והייתי בכיפור בסיני. יודעת עם איזו מסקנה יצאתי משם? שהבן אדם הוא אידיוט גמור.

ברור.

זה יורה עליך, ההוא יורה עליך, אתה יורה עליו. איזה טמטום. כמו ילדים שמשחקים בשכונה. או כמו ג'אז. הכל אלתורים. אתה לא מכיר את אלה שאתה יורה עליהם, מי אלה בכלל? למה אני צריך לשחק את המשחק הזה?

איך אתה כאיש משפחה?

דודה פולנייה ונודניקית. כל מה שאני לא דואג לעצמי, אני דואג לאחרים. אני נורא נשי בתכונה הזאת, יותר מאשתי.

וכבן זוג? דואג? מטפח?

דואג כן. לא יודע אם מטפח. אשתי היא עסקנית גדולה. אין לי כל כך מה לטפח, אין לי מתי לראות אותה. יש לנו תקופות. אחרי כל כך הרבה שנים, יש למעלה ויש למטה. ויש לה קריירה גדולה מאוד משלה, והיא לפעמים לא מסתכלת עלי בכלל, ואני קצת נעלב. ואחר כך בסדר, חוזרים עוד פעם. אנחנו נורא מכבדים אחד את השני על מה שאנחנו עושים. זה חשוב. אני לא בטוח שכל מה שהיא עושה נכון, וגם היא בטח חושבת אותו הדבר עלי, אבל זה לא משנה בכלל. מכבדים מאוד.

זה הסוד?

צריך גם לדעת לוותר. וכשעוברות השנים, הבעיות לא נעשות יותר קלות. להיפך. הילדים גדלים, ואתה כבר לא יכול להחזיק אותם קרוב אליך. הם מתחילים לברוח. הבן שלי, בן 21, חזר אתמול בשש בבוקר. אני מתעורר והוא לא בבית. לא נעים להתקשר. חשבתי חשבתי חשבתי. בסוף התקשרתי. זה, למשל, אשתי לא עושה.

אולי כי היא יודעת שאתה תעשה.

אולי. לא חשבתי על זה. אולי היא פשוט יותר קולית.

איך אתה מתמודד עם היומיום? נגיד, מצחיק אותי לדמיין אותך הולך לבנק.

לא הולך.

עושה טסט לאוטו.

לא, לא.

איך זה עובד בשבילך, הביורוקרטיות של החיים?

אני לא יודע להסתדר עם זה. אשתי עושה הכל.

הייתי רוצחת אותך.

אני יודע. אבל אני מפצה בדברים אחרים. הממסד מטיל עלי מורא נורא. כסף אני לא יודע כלום. זה גם לא מעניין אותי. לא יודע לספור, לא עושה מו"מים. פדיחה. שלא ייצא שאני אידיוט מושלם. הלכתי עם אשתי לעשות משכנתא. ישבנו שעה אצל היועץ. אחר כך אמרתי לה: "הבנת מה הוא רצה?" אמרה שכן, בטח. אני לא הבנתי מילה. אבא שלי היה אותו דבר. הוא כל הזמן היה בחובות וצרות. ירשתי את זה ממנו.

על מה אתה מתחרט?

על כלום. עשיתי כל מיני דברים שהיו פחות טובים בעיני, מוזיקלית, אבל עכשיו אני לומד להעריך אותם ואת עצמי הישן. זה חלק מהתהליך הזה.

של קבלה עצמית.

כן. אני מקבל את עצמי. אני אפילו עוד יותר אוהב את ההוא שהיה שם. מגלה עליו דברים חדשים.

מה גילית?

הלכתי אחורה עד הילדות. הגעתי לגיל 10. נראה שנורא נפגעתי בגיל הזה. שם מתחיל השינוי. שם התחלתי להתעניין במוזיקה.

חיפשת מוצא.

חיפשתי משהו שיעזור לי להיחלץ מהמצוקה הקשה הזאת שהייתי בה. הייתי בודד מאוד. לא היה לי עם מי לדבר.

ניסית לדבר? או שחשבת שאין טעם? שלא יבינו אותך?

מתישהו גם הפסקתי לנסות.

ואם לא היית מוזיקאי טוב, מה אתה חושב שהיה עולה בגורלך?

אני עד היום לא בטוח בכלל שאני יוצר טוב. אני יודע שאני לא מחרבש. אני לא בן אדם גאוותן. באמת. תראי, אני יושב פה איתך, נפתח. חבר שלי ברי, מכירה? נולד איתי באותו יום. הוא לא נפתח. הוא חושב שהתקשורת זה שחור.

במובנים רבים הוא צודק. אתה בכלל זקוק לאנשים אחרים?

מאוד. אני מאוד אוהב אנשים. הרבה שנים היתה לי בעיה להישאר לבד. רק בשנים האחרונות התחלתי לאהוב את זה.

סבלת מחרדות.

לפני הצנתור הייתי גוש של פחד. הרוס מפחד. בגלל זה אני אומר לך שזה מוזר מאוד מה שקרה לי.

ממה פחדת?

מהכל. מהצל של עצמי פחדתי. עברתי שינוי מאוד גדול. נגיד, עכשיו רזיתי. לא עשיתי כלום בשביל זה. רק ביקשתי. אתה מבקש, אתה מקבל. אני יודע שזה נשמע הזוי.

נשמע מהמם.

זה כל כך פשוט. את רוצה רע? תגידי רע. את רוצה טוב? תגידי טוב. כל הזמן הזה העצמי העליון שלך שם. אתה אלוהים. אתה בורא הכל. יש לך כוחות אלוהיים. ניצוצות ניצוצות.

אבל הניצוצות אבודים. שבויים בגלות.

זה השיר "ניצוצות"! את חשבת על זה ככה?

כן.

אז עכשיו אני אגיד לך משהו שבאמת יזרוק אותך. אני חייב להתוודות על ההיסטוריה שלי. על זה אף פעם לא דיברתי. סבתא שלי הגיעה מבגדאד. היתה אשה מאוד פשוטה, גרה במעברה. צריף פח עם רצפה מחול. שם גדלתי. הייתי הנכד הראשון שלה. והיא אהבה אותי כל כך. והיא היתה אדם מאוד מאמין. היא היתה עושה לי לחשים. והיתה אומרת: "כשאתה אומר משהו לא טוב, תנשך את הלשון". בהבל פינו אנחנו בוראים. כשיצאתי מבית החולים, היא הופיעה לי כמו פוסטר. ואני הבנתי פתאום הכל. היא כל כך אהבה אותי. אז הכל אהבה. עכשיו יהיו אלה שיגידו פורטיס משוגע. כל החיים בחרו לראות אותי פורטיס משוגע. ואני מקבל גם את זה - באהבה.

אתה רומנטיקן?

ברור. בדרך אחרת, אבל. באמת הכל אצלי השתנה. היום אני יודע שזה לא הפרחים שאתה תיתן, וזה לא המעשים שאתה תעשה. המילה שקטנה מלהכיל את מה שהיא, זו אהבה. אם אתה רואה את זה משם, הכל טוב.

ואתה רואה ככה את כל העולם? ממקום של אהבה?

כן. את האויבים הכי גדולים שלי אני אוהב. אני לא כועס. לא שונא. לפני זה שנאתי את כל העולם.

היית אדם שונא?

הייתי קיצון. ועכשיו אני אוהב הכל. את כל החתולים, את כל העצים, הכל הכל הכל. אני לא מרגיש יותר חשוב מאף אחד. גם הלהקה שלי - אני מרגיש שהם יותר חשובים ממני.

מן הסתם גם חוויית ההופעה מאוד השתנתה.

מאוד. המשב הזה שנושב ממך. כולנו נהיינו ברגישויות.

מג'יקל מיסטרי טור.

לגמרי. אנחנו כל הזמן רוטטים. מסע הרטט המסתורי. ועכשיו גם הבן שלי מנגן איתי. אני בהשתאות. הוא בכלל לא רצה. שלא יגידו "הוא הבן שלו". אמרתי לו שלא גנבתי שום דבר מאף אחד.

אתה שמח?

אני שמח משום שהוא מנגן כבר מגיל 9, והוא מוזיקאי יותר טוב ממני, יש לו הכל יותר ממני. בום. מנגן בלי להזיע. אמרתי לו פעם באחת החזרות: "אל תישען על הקיר כשאתה מנגן. זה מרגיז". אבל זה באמת נורא מרגש לראות את הילד הזה, שחיתלת פעם, איתך על הבמה.

מוזר שאפשר ליצור בן אדם. מילא תינוק, אבל בן אדם?

זה מוטרף. כשהם גדולים, הרגשות שלנו עפים. אתה לא יכול עליהם. אשתי אשה כזו חזקה, והבת שלי מסובבת אותה ככה. מהבן שלי אני צריך לשמוע הרצאות חבל על הזמן. כשעשיתי את הצנתור הוא בא ודיבר עם הרופא, עשה מחקר באינטרנט. הרופא היה בשוק.

אתה מתגעגע למשהו בעברך?

לא.

מדהים.

מוזר. פעם הייתי מאוד נוסטלגי. מתרפק. גם זה עבר. אחרי הצנתור.

אני מתחילה להשתכנע שכדאי לי גם צנתור.

אפשר את כל מה שעברתי לעבור בלי צנתורים ובלי מכאובים. זה הגילוי הכי גדול שלי. אין אחד יותר טוב מהשני. אלוהים נמצא בכל אחד מאיתנו. סופית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו