שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אני בשיחה

גל גבאי, מפרקת מערכות

איילת שני
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילת שני

איילת: ספרי לי משהו שלא מתיישב עם תדמיתך.

גל: אני מתה על נדל"ן. כל מה שקשור לבית מרגש אותי. אתרי בנייה עושים לי את זה. גרם מדרגות יכול לרגש אותי. יש לי אפילו רישיון תיווך.

אז יש לך plan b. תגידי, איך את עם הסיסטם?

למערכות לא נוח איתי יותר משלא נוח לי עם מערכות.

תסבירי.

לא יודעת. אני מרגישה שיש אי נוחות אינהרנטית, שאני גורמת למערכת. אבל אני חרוצה מאוד ואני נותנת עבודה ומביאה את הסחורה. אולי זה בגלל שאני לא באמת ניתנת לביות. אבל אני יודעת להסתדר. על אף ולמרות.

צילום סלולרי: גלי איתן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

את טובה בפוליטיקה?

לא. אני פשוט עושה את מה שאני עושה. ואני עושה את זה גם כשאני חלשה פוליטית.

מה מניע אותך?

סקרנות, נטייה להזדהות ודחף להתערב במה שמרגיז אותי. בגדול גידלו אותי לא לקבל דברים כמו שהם.

תסבירי.

את רואה מאיפה ההורים שלך באים, את רואה שני אנשים שנקודת המוצא שלהם היא חסר עצום, והם שועטים לעבר שאיפותיהם ורצונותיהם. את רואה שהם לא מסובבים את הראש למצוקה לעולם, תמיד נכונים לתת ממה שיש להם. אני זוכרת את סבתא שלי מעסיקה בגינה המנוכשת והמסודרת שלה תשוש נפש, רק כדי לתת לו פרנסה וארוחה חמה.

תבנית נוף מולדתך.

מאוד מוזר היה לי לגלות שלא כולם ככה. שאנשים מעדיפים להסיט את המבט. נראה לי לא יהודי בכלל להסיט את המבט מסבל.

זה כבר פתח לדיון אחר לגמרי. מהו סבל, ובאחריות של מי זה נמצא.

אני חושבת שבאחריותו של כל מי שנמצא בעמדת כוח כלשהי להושיט יד כשהוא נתקל במצוקה. זה לא בקטע של חסד. זאת ערבות הדדית והיא נחוצה, הישרדותית, בעבור החזק בדיוק כמו שהיא נחוצה בעבור החלש. הכל נזיל. כל אחד מאיתנו יכול להיות בכל אחד מהמיקומים האלה, חלש או חזק. לא לעשות זה לשתף פעולה.

את מרגישה שהצלחת לעשות?

בגילי, אחרי עשרים שנות קריירה, אני מודעת ליכולת המוגבלת שלנו להשפיע. אבל המעט שאנחנו יכולים הוא גם משהו.

מה זה המעט הזה?

לתת קונטקסט למציאות שבדרך כלל אנחנו פוסחים עליה. להסביר לאנשים מה הקשר בין החיים שלהם לבין מנגנוני הכוח. אבל המקצוע היפהפה שלנו בצרות. זה קרה במשמרת שלנו והדור שלנו יצטרך למצוא את הדרך להקים "כיפת ברזל" למקצוע שלנו ולאנשי המקצוע. בלי עיתונות במיטבה אין דמוקרטיה.

אבל את רואה מה קורה לעיתונות.

ברור. וזה באשמתנו. לא נתנו מספיק כבוד למקצוע שלנו, היינו קלים להתפרק ולהתפורר. עכשיו אנחנו בלהיות או לחדול. גם הציבור זקוק למתווכי מידע - שלא קשורים להון ושלטון או לפחות כאלה שפועלים במנותק מהשפעתם.

יש בכלל בעידן הזה איזושהי עדיפות לעיתונאי על פני מישהו אחר?

יש מוסדות שאתה עדיין זקוק למקצוע כדי שתתאפשר לך גישה. נגיד, כתבי כנסת, כתבי פלילים.

הם יהיו האחרונים להיכחד. תגידי, את שומרת פרסים שקיבלת? מכתבי תודה?

אני פוחדת לשמור דברים שאני עושה. אולי כדי שלא אתפתה לעצור ולנוח.

טיעון מוזר.

אני מפחדת לנוח. מפחדת להשתעמם.

אבל את מצליחה לא להשתעמם אף פעם?

ברור שלא.

זו מין קלישאה כזו, של מרואיינים. אני פוחד להשתעמם. זה תמיד מרגיש לי לא אמין - מה, אתה לא עושה כביסות? לא מרכיב פאזלים עם הילדים? לא תקוע בעבודה שאתה לא אוהב בגלל איזו משכנתא?

אני נמנעת מלהשתעמם. גם עם הילדים שלי אני לא עושה דברים שמשעממים אותי. לא תתפסי אותי עם גזירי נייר, נגיד. מעדיפה ספורט אתגרי, כמו תופסת, שבה ברור שאני מנצחת אותם ולא עושה להם הנחות. זה אינסטינקט אצלי, להימנע משעמום. לפני הילדים תמיד חיפשתי סכנה. זירות מסוכנות. אני מרגישה שהחיים מרתקים, שהחוויה האנושית מרתקת. אנחנו נדרשים להרבה גמישות כדי לשרוד. יש מצב שאנחנו בונים לנו עולם שהמכונה האנושית לא בנויה לעמוד בו. וזה מרתק כי זאת תקופה מאתגרת של חיפוש ושינויים. פרדיגמות מתנפצות, מבני כוח קורסים, בריתות מתפרקות. עכשיו נבנה העתיד. זה גם מפחיד. אני נהנית מהפחד.

צפית את המחאה?

לא. אבל היה ברור שמשהו עומד להתפוצץ. אנשים התחילו להבין שהמשחק הכלכלי מכור. בהתחלה כל אחד התכווץ בשקט עם תחושה שזה כישלון אישי, אבל אז ההקשר שלא ניתן בתקשורת הממסדית עבר בפייסבוק. אנשים הבינו שהם לא לבד. השיטה נתפסה על חם. כשחושבים על זה, אז אחד המהלכים האנטי-ציוניים הגדולים שהתרחשו כאן הוא המהלך של הקפיטליזם הגורף, האלים. אחרי שנים של כלכלה אלימה שעיצבה תרבות של פירוק, החל כאן תהליך של הרכבה, של סולידריות ושל הכרה בערבות הדדית כצורך הישרדותי.

מה בדבר הספין "המחאה רק הזיקה לנו, גרמה לפיטורים וקיצוצים"?

זה נראה לי כמו להאשים ילד מוכה שהתלונן על אביו ועכשיו למשפחה קשה כי האב בכלא. ההתנגדות למה שקרה כאן בקיץ מדהימה, אבל גם מובנת. יש הרבה קבוצות שיש להן מה להפסיד משינוי הסדר הקיים. זאת תקופה קשה לעיתונאים החברתיים, כי יש מי שלא רוצה שהציבור יבין יותר. הבנה מבקיעה תודעה ותודעה מביאה לפעולה. זה באמת צריך להפחיד את מי שלא רוצה שינוי.

את מזדהה עם המצוקה הזו? אישית?

ברור. אנחנו רופא ועיתונאית עם שלושה ילדים שמתקשים לגמור את החודש.

הספקתם לפחות לקנות בית?

קנו לנו. אנחנו הדור שכירסם את החסכונות של הדור הקודם, ולא יהיו לנו חסכונות לדור הבא. אני מדמיינת את ילדי עומדים בתור ללחם. אני מקווה שלפחות יעמדו בתור ללחם דגנים.

מה הדבר הנורא ביותר שקרה לך בחיים?

לא קרה לי שום דבר נורא בחיים.

די, נו.

יש לי המון קשיים, ברור. מותו המוקדם והמפתיע של אבא שלי. האופן שבו אחי חזר הביתה ממלחמת לבנון האחרונה. אבל אני רואה את זה כחלק מהחיים. אלה החיים - פחד, קושי, כאב וגם מוות. אני מרגישה שאני על הצד הטוב שלהם. מוקפת במשפחה וחברים ואהבה ויצירה וחמי וחמותי שמאפשרים לי לחיות חיים של חופש עם תמיכה יוצאת דופן.

נראה שאת בריאה מאוד בנפשך.

לא נראה לי.

יש משהו מאוד מאוזן בהצהרה הזו. "לא קרה לי שום דבר נורא".

ככה אני מרגישה. גם הקטיעה של כף היד שלי לא היתה דבר נורא. קשה, אבל לא רק קשה.

אז מה לא טוב?

אני עדיין לא נינוחה. לא השגתי את שאיפתי הגדולה - נינוחות.

לא בטוחה שהנינוחות הוא יעד ריאלי.

אני ממשיכה לנסות.

איך?

אני נשארת נאמנה לעצמי.

וזה עובד?

עדיין לא נוח לי בתוך עורי.

למה?

אני אתן לך את הטלפון של המטפל שלי.

את הולכת לטיפול?

בתקופות מסוימות בחיי זה מאוד עזר לי.

את מאושרת?

גדול עלי. אין לי היכולת הזו לא לראות. לא אהיה שקטה עד שאעשה ככל יכולתי. זה אי נחת. זו חוויית החיים שלי בעיקר. אי נחת.

מה צריך לקרות כדי שתהיי שרויה בנחת?

אם יהיה עולם של צדק. האמת, אני לא בטוחה שאהיה מאושרת גם בעולם של צדק, אבל זה יקרב אותי.

מה את קוראת?

בעיקר ספרי עיון. בנושאי כלכלה וחברה. זה מה שמעסיק אותי. מה יהיה הסדר החברתי-כלכלי חדש, ואיך נשתלב בתוכו.

בהצלחה לכולנו.

לא יהיה לי נוח להיות מסודרת בזמן שאחרים טובעים. זה יפגום בשאיפה שלי לנינוחות. ברור לי שתמיד יהיה מישהו עני. אבל אני חייבת לדעת שעשיתי את המקסימום.

את מרוצה מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו, בקריירה שלך?

לא.

למה?

בעצם, כן ולא. קודם כל אני במקום שלי, המקום הנכון לי. נוח לי במאה אחוז. זו חוויה מהממת מבחינה מקצועית. אבל אני רוצה לעשות עוד דברים - סדרות, סרטים. אני מתוסכלת מזה שמרכולתי הולכת ונעשית פחות ופחות רצויה בפריים. אני רוצה לעשות יותר, לא רוצה להיות רק בשוליים.

אבל היית במיינסטרים.

כן. ובשלב מסוים זה כבר לא התאים לי. לא יכולתי להתממש שם. עמדתי בתור הלא נכון קצת יותר מדי זמן. הייתי רוצה לכתוב יותר, לעשות יותר.

מה מונע בעדך? מישהו לא ייקח אותך לכתוב?

עובדה. יש סדרה שאני נורא רוצה לעשות, ולא מוצאת לה בית. אני מתקשה. אני מאוד מאוד מתוסכלת מזה.

אם היית יכולה לקבל מחר טלפון ממישהו, ממי זה היה?

מאבא שלי. אני מתגעגעת אליו כל כך. הוא לא היה אדם מילולי במיוחד, אז הזיכרון שלי ממנו הוא חווייתי, הכי הווה, הכי כאן ועכשיו שחוויתי. הריח, כף היד שלו, המחוספסת מעמל, כף יד חזקה של פועל עם חריצים וגריז. אני מתגעגעת לתנומה של ילדה שידעה שיש מבוגר אחראי בחייה. היא נעלמה איתו, התנומה הזאת.

ומה היית אומרת לו?

"אבוש". רק נורא דחוף לי לברר אם הוא ידע שהוא היה אהוב. אני רק מקווה שהוא ידע כמה.

מה החולשה שלך?

אני מהירת חימה. מאוד. הייתי רוצה להיות טיפוס קצת יותר אסוף. אבא שלי היה אומר, "הלוואי והיה לך פיוז קצר. קצר. כי אין לך פיוז בכלל".

ממה את פוחדת?

מרוע. מאטימות. אטימות זה משהו שאתה פוגש בכל מקום שבו אנשים הם שחוקים. את אומרת, "וואו, מישהו פה הגיע לדלדול משאבים, נשדדה ממנו היכולת האנושית הבסיסית להיות אמפתי".

יפה. נדרשת לא מעט אמפתיה מצידך כדי לראות אותו ככה.

אני בן אדם אמפתי. עדיין.

נאמר כבר הכל על נכותך, אבל לא נוכל להימנע מזה. אולי תנסי לחשוב מה היה טוב בזה בשבילך. אם היה.

קודם כל, זו מסננת מאוד טובה לבחורים בלי ביטחון עצמי. פעם חיזר אחרי בחור שלא הבחין ביד שלי. כשהבחין סוף סוף החליט שגדול עליו לבוא איתי לקיבוץ. טמבל. אני חושבת שזה מקרב אותי לנינוחות, את יודעת, כשהפגיעות שלך חשופה ככה.

בפגיעות יש המון עוצמה.

כן. בעובדה שזה חשוף ולא מטריד אותך אם צריך לחשוף ומתי ואיך. יש גם הרבה מחוות אנושיות מרגשות שכרוכות בזה.

ספרי לי.

כשהייתי בצופים חברה הזמינה חברים הביתה לשניצל וצ'יפס. היא כנראה ידעה שיביך אותי לחתוך את השניצל עם היד לפני כולם, את יודעת, הייתי נערה מתבגרת וזה, אז היא הגישה את השניצל שלי חתוך. רגע כזה, של רגישות מדהימה, שהולך איתך לכל החיים. אלו רגעים ששווה לחיות בשבילם. הילדה שלי עשתה בכיתה ב' חרם על כל הכיתה, כי הציקו לה בגלל היד של אמא. זה עשה לי כל כך טוב, לגלות שיש בה את העוצמות האלה.

ספרי לי על עצמך בזוגיות.

שנים היה נדמה לי שאני יכולה בלי. היום אני לא יכולה לדמיין את עצמי, ולא רוצה לדמיין את עצמי, בלעדיו.

איך את מבינה זוגיות טובה? מה גורם לזה לעבוד באמת?

הבנה.

ויתורים?

כשאתה מבין לא צריך ויתורים בכלל.

איך נפגשתם?

במסיבה של חברת החדשות. זה הדבר הכי טוב שיצא לי מחברת החדשות. והוא בכלל היה שם כי רצו לשדך לו מישהי אחרת.

ואיך גנבת אותו?

לא גנבתי. היה שם מבט. ואז.

את רומנטיקנית?

כן. ואני קצת מתביישת בהיותי רומנטיקנית. יש בזה תמימות. וזה כאילו מסוכן להיות תמים בעולם כל כך אכזר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ