בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה זאת אהבה גירסת אילנה דיין

אילנה דיין, 47, עיתונאית. מתגוררת בשורש. נשואה להראל ואם ליעל, זוהר וגונן | רוצה לקדם: את תוכנית הסיום של "עובדה", סיפור החיסול של בן לאדן | איפה: אצלי בסלון | מתי: שני, 10:00

53תגובות

איילת: לא מאמינה שהיית בפקיסטאן. מקנאה.

אילנה: הבאתי משם תועפות של שנאה. אף אחד מהאנשים שפגשתי לא ידע שאני ישראלית, כולל הצלם והמפיק שעבדו איתי. איתם דיברתי אנגלית, והם שמעו אותי מדברת בטלפון בספרדית עם אירית, התחקירנית. היא, לצורך הסיפור, היתה מפיקה קולומביאנית, ואני עיתונאית ארגנטינאית ואנחנו עושות סרטים דוקומנטריים. היא היתה היחידה שדיברה איתי כל הנסיעה.

כמה מסעיר.

האמת, שזה היה מסעיר. ממש. זו הנסיעה הראשונה שהייתי בה לבד לגמרי. לא היה סיכוי לקחת איתי אף אחד. ריאיינתי שם עיתונאי שפגש את בן לאדן, ואיך שהוא לוחץ לי את היד הוא אומר: "מיי ניים איז ג'מאל איסמעיל, אנד איי אם פרום פלסטיין". ואני, האינסטינקט שלי זה כמובן לשאול אותו "מאיפה בפלסטין", ואז אני נזכרת שאני עיתונאית ארגנטינאית וזה ממש לא אמור לעניין אותי הפלסטיין הזה. ואז, כמובן, נבהלתי מאוד. פחד מוות. אם הוא מפלסטין, ואני לא יודעת מתי הגיע לפקיסטאן, אולי הוא יכול לזהות אותי. שאלתי מיד: "כמה זמן אתה בפקיסטאן?" והוא אמר: "30 שנה". נרגעתי.

זה פחד כזה שגורם לך להרגיש חי, לא?

כן. להבדיל מסיטואציות אחרות שדורשות אומץ אמיתי - כמו למשל בליץ האיומים שהיה עלינו מצד אנשי לבייב, בזמן התחקיר עליו. אז זה באמת לא להירדם בלילה, אבל אין בזה שום כיף. בפקיסטאן ההרפתקנות גברה על הפחד. השיא היה כשהגענו לעיר שבה חיסלו את בן לאדן. פתאום הארון, המפיק, אומר לי: "יש פה מישהו שרוצה את הדרכון שלך". הבנתי שזה מישהו משירותי הביטחון. ובאמת הכניסו אותנו לאיזה חדר צדדי, חקרו אותי, צילמו את הדרכון שלי. פחדתי. לא ידעתי אם הוא קלט את המצלמה או לא, הארון אמר לו שאנחנו מצלמים בשביל הזיכרונות מפקיסטאן, ואני תיירת. טוב שהיו לי כרטיסי ביקור של מרצה למשפטים. שם דפק לי הלב. ממש. אנחנו נכנסים לאוטו, כי הוא הסכים לשחרר אותנו בתנאי שנסתלק משם תיכף, והארון אומר לי: "אם היה לך דרכון אמריקאי זה באמת היה יכול להיות בעיה". ובשלב הזה הצלם כבר מצלם, בתוך האוטו. הסתכלתי על זה אתמול, עם אייל העורך, וברור לנו שזה יותר מדי התעסקות בעצמי. שזה לא ייכנס לכתבה.

יש לך את זה כל הזמן בראש? האם אני מגזימה בהתעסקות בעצמי?

כן!

למה? מאיפה זה מגיע?

כי אתה כל הזמן אמור להסתכל איך הצופה יסתכל על זה וגם מי זה הצופה. ובואי נודה על האמת - מבקר הטלוויזיה שיכתוב על זה מחר בבוקר, גם הוא נמצא אט דה בק אוף מיי מיינד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מפתיע אותי שאת עסוקה במה יגידו. נגיד, את קוראת טוקבקים?

כן, אבל רק ברגעים באמת קשים של חולשה. משתדלת שלא. מוצאת שם רשעות וזדון ושקר.

אין טוקבקיסט רע. יש טוקבקיסט שרע לו.

וזה באמת כאב שאתה יכול לחסוך מעצמך. אצלי, נגיד, יש משהו שמאזן. הטוקבק בעולם הפיזי הוא הפוך.

ואת יודעת להתענג על זה?

כן, כן, מאוד. לפחות ל-17 דקות אני יכולה להתענג מאוד, וזו יכולה להיות מישהי שניגשת ברחוב ומספרת מה כתבה עשתה לה או נהג מונית שאומר: "בטלוויזיה את יותר יפה אבל גם ככה את בסדר".

ומבקר הטלוויזיה? סיפרת פעם שבכית בגלל ביקורת. נדהמתי.

נכון. זה, למשל, קרה לי לפני שבוע. שידרנו את הסרט של רוני קובן על משפחת מעוז. סרט שעשינו באמת בהמון אהבה, בעיקר לתמר מעוז, שרק עשירית ממה שיש בה עבר למסך. אצילות נפש. וגם שם היו ייסורים קשים בתהליך. הצורך לספר את הסיפור כמו שהיה באמת, מול הצורך לוודא שתמר ואחיה ניר יוכלו לחיות איתו בשלום. ואז אני קמה בבוקר וקוראת ביקורת בעיתון. היא לא היתה על הסרט.

היא היתה עלייך.

כן. על פומפוזיות ודרמטיות, ואמירות על התוכנית, שאיבדה גובה ואת היכולת לחדש ומסתפקת בראיונות עם סלבז. ורק העונה הזו היו לנו מוטי אילון, ומאיר דגן, והלוביסטים, ותחקירים על לב לבייב, וקלמנוביץ' ואני אומרת לעצמי: מה קורה פה? וכן, שוב היו לי דמעות בעיניים.

אבל להגיד "התוכנית איבדה גובה" זה משהו שיותר קל להתמודד איתו. את עושה את הסקירה הזו ויודעת מול עצמך שזה לא נכון. אבל מה כאב לך שם? אולי הרגשת שעשית משהו לתמר?

לא. כולנו חיכינו לסמס מתמר. זו היתה הביקורת המשמעותית וקיבלנו סמס ומייל שאני אשמור כל החיים. זה לא זה.

אז למה בכית?

כי אני כל כך מושקעת רגשית בתוכנית, כל כך מזוהה. כל הזמן על טורים, הכל חשוף. אז כן, כל דבר הכי קטן, גם אם אין לו שום ביסוס במציאות, מגיע אלי.

את מאוד רגישה.

כן. חשבתי שעברתי את השלב הזה. כשהיו לי דמעות בעיניים אמרתי לעצמי: "היי, לא עברת את השלב הזה?"

זו שאלה באמת מעניינת, מבחינת הדימוי הציבורי שלך, את תמיד אילנה דיין הקשוחה עם הבלייזר, שמותר להיכנס בה. הרוך, שאני מרגישה ממך, הפגיעות - זה פשוט לא עובר.

ואם זה היה עובר היו כותבים אחרת?

לא. אבל זה עדיין מעניין, הפער. אולי הוא קשור לזה שאת אשה בעולם של גברים. את מרגישה שאת משלמת איזשהו מחיר שגבר בפוזיציה שלך לא היה משלם?

כמובן שיש את כל הפרשות האלה שאין לי כוח לדוש בהן, אבל כשעמדתי במרכזן באמת שאלתי את עצמי אם כמות האש שניתכה עלי היתה ניתכת גם אם הייתי גבר. הרבה פעמים אני אומרת לעצמי: אם הייתי גבר אז לא היו כועסים עלי ששאלתי שאלה כל כך חצופה. ולא היו מדביקים לי את הדימוי האגרסיבי הזה. אבל עם השנים זה נהיה יותר עמוק מזה. קודם כל, עלי עבר משהו. למדתי לעבור לנוח. זה נכון שאצל לא מעט אנשים אני עדיין תקועה בדימוי, וזה לא משנה כמה אני אנהל ראיון בצורה נינוחה ואשען אחורה, עדיין אנשים יראו בעיני רוחם משהו שלא קורה באמת על המסך.

את לא משתמשת בנשיות שלך. ככלי, היא לא נמצאת בארסנל שלך. אפילו להיפך. תסלחי לי שאני אומרת לך את זה.

לא, לא, זה בסדר. קודם כל את צודקת. את גם מנסחת את עצמך בצורה מאוד מחמיאה. את אומרת אולי בעצם משהו יותר קשה מזה.

נכון.

אז אני מרגישה שאני מקבלת את החיזוקים לנשיות שלי במקומות שבהם אני צריכה לקבל אותם, ואני לא מחפשת אותם במקומות אחרים. לא מזמן ריאיינתי את גילה אלמגור. דיברנו על היופי שלה, בצעירותה, ואמרתי לה, בלי לתכנן: "לי אף פעם לא היה את הנשק הזה. גם אם רציתי". אני לא זוכרת אם שמתי שם גם את המטען האמיתי של השאלה הזו, של "אני לא יפה כמוך ולא סקסית כמוך". אבל זה הוציא ממנה את המקום שבו היא הבינה שהנשק הזה עבד נגדה. אני קצת לא האמנתי על עצמי שאמרתי את זה. היה שם רגע כזה מאוד מאוד חזק.

את חושבת שהתקהית? זה עדיין חשוב לך, מה קורה עם הגיבורים של הכתבה?

לא התקהיתי. בזה אני משוכנעת. אני חושבת על "זרעי קיץ", הסרט שעשיתי לפני שלוש או ארבע שנים, על צוות בניה. ארבעת הטנקיסטים - בניה ריין ואדם גורן ואורי גרוסמן וסשה בונימוביץ', כאילו צוות שנולד בתנאי מעבדה.

כמו ב"התגנבות יחידים". שכל טירון מייצג פלח בחברה הישראלית.

בדיוק. הקיבוצניק ממעברות, הרוסי מנתניה, השמאלני ממבשרת והמתנחל. ברור שבסופו של דבר כל אחד מהם הוא יותר מהסטריאוטיפ. זה סרט שתפס אותי מאוד חזק. גם בגלל הקשר עם דויד. כשאבא שלי נפטר, ביום השני או השלישי של השבעה, הופיעה בבוקר חגית, אמא של בניה. ובצהריים הגיעו אמא של סשה ואמא של אדם, מהצפון, ובערב הגיעו דויד ומיכל אשתו. זה מאוד מאוד ריגש אותי, שכולם הגיעו, ובאותו יום. כשעשיתי את הסרט מאוד חייתי אותם.

הם הבינו את זה.

כן, הם הבינו את זה. זו תקופה שממש נשארה אצלי.

נשמע שאביך היה אדם מיוחד מאוד.

מאוד. אין לך מושג עד כמה. הבעל שלי הוא אלוף בלחקות אותו. מין מבטא דרום אמריקאי עם יידישקייט. נגיד, אם אנחנו מטיילים בחו"ל ומתברברים, וכבר לילה וחושך ולא הגענו, הראל אומר: "מי היה צרריייךךך את זה", שככה אבא שלי היה אומר לאמא שלי כשהיתה גוררת אותו לכל מיני מקומות. הוא היה איש מאוד מצחיק. חסיד אדוק של ביבי.

אף אחד לא מושלם.

היתה לו השקפת עולם ימנית שלא לוקחת את עצמה ברצינות, בכלל הוא לא לקח את עצמו ברצינות, למרות שמאוד אהב את עצמו, וגם לא הסתיר את זה. והוא ידע לחיות אנשים. אין לך מושג באיזה רמות של דיוק.

תספרי לי.

נגיד, אחרי שטלעד הפסידה במכרז, לא ידעתי מה יקרה. רק שאני רוצה להמשיך עם "עובדה". גם לא היה ברור בכלל אם אבי ניר יעמוד בראש קשת. ואבא שלי שואל אותי מה קורה ואני מספרת לו עם מי נפגשתי, ואבא שלי, שהוא לא חלק מהברנז'ה, אמר: "יש יהודי אחד שבו הכל תלוי וזה אבי ניר". ואני זוכרת שאבי התקשר אלי ואמר לי: "ביום שלישי אני אדע לאן אני הולך ואז אדע גם לאן את תלכי". ובאמת, ביום שלישי הוא התקשר, רק כדי לקבוע פגישה. הוא לא הציע לי כלום. אבל אבא שלי אמר: "אילנה, אם הוא הבטיח שיתקשר והתקשר באותו יום, הכל בסדר". ואני בכלל לא הכרתי את אבי, דיברתי איתו בטלפון אולי פעמיים, מנין לי לדעת בכלל שנצליח להגיע לעמק השווה, לא ידעתי.

אבל אבא שלך ידע.

היה לו ברור. ובאמת, אני מרגישה מין ברית אישית, ביני לבין אבי ניר. זה לא טריוויאלי שתמיד יש לי את הגב הזה, כשאנחנו מתעסקים בחומרים כל כך נפיצים. דיברתי על זה הרבה עם אבא שלי. הוא היה אומר: "יחסי האמון שיש לך איתו זה הנכס הכי גדול".

נראה שאנשים מאוד סיקרנו אותו. חובבי האנשים. אלה הטיפוסים הכי מעניינים.

זה ממש זה. אפילו סתם שכן שירד איתו במעלית. מה שעיניין אותו היה אנשים. "אדון הראל", הוא היה קורא לבעל שלי, "נו, תספר לי משהו חדש". הוא היה כל כך חכם. כל כך חם. מאוד מאוד חם. את רוצה לשמוע משהו שכתבתי לו ביום ההולדת האחרון שלו?

בטח.

"משהו שנמצא איתי / באותה צידנית ישנה / זאת שמילא עבורנו לאט אבל בהתמדה. / יש בה את מה שיש בינו לבין וילמה / את מה שראיתי ביניהם תמיד / ומה שיש לנו במשפחה / בין ארי וביני / גם זה באותה צידנית / יש שם תשובה לשאלה העתיקה ההיא / שגם ביאליק שאל שוב ושוב ולא מצא לה תשובה / אבל אני קיבלתי אותה מאבא שלי / לפני 40 שנה. / בזכותו, בזכות מגע ידו, שפתיו / בזכות כל מה שאמר לי כל השנים / בזכות מה שאומרות עיניו / בזכות כל אלה / אני יכולה להגיד בגאווה / בזכותם אני יודעת מה זאת אהבה".

זכות נפלה בחלקך, שהוא גידל אותך.

וזה נורא חסר. נורא חסר ונורא קשה.

גדלת בבית מאוד טוב, מאוד תומך.

כשהוא הכיר את אמא שלי הוא היה אלמן עם שני ילדים. והיא מבחינתו היתה הגאולה. ככה הוא דיבר עליה כל החיים. הם ייצרו סיטואציה די נדירה, שבה כל אחד מהם הרגיש שהשני מפנה לו את הבמה. היא היתה בטוחה שהוא נושא אותה והוא היה בטוח ההיפך.

שיטה מקורית להתמודד עם כל המערך הזה של זוגיות.

בדיוק, ואגב, בלי ספייס בכלל. אין ספייס. נתקע איתה בכל בדיקה בזמנהוף, והיא נתקעה איתו בכל טיפול באסף הרופא.

גם את ככה?

לא. אנחנו בהגדרה לא יכולים לנהל חיים כאלה.

ובמהותך? הזוגיות שראית בבית זה המודל?

אני לא יכולה לשאול את עצמי את השאלה הזו, כי כל כך הרבה דברים בחיים שלי כל כך שונים. אבל את צודקת, יש משהו. אני בעיקר חושבת על העומק של החיבור.

האופן שבו נטמע בך הדבר.

והמקום שבו זה נמצא בסדר העדיפויות. אבל אלו חיים אחרים.

טכנית.

בדיוק, טכנית. אבל הטכניקה הופכת לסוג של מהות. לא מתאפשר אחרת.

מעניין אותי לדעת גם איזו אמא את.

שוב פעם זה חוזר להשתלטות של הטכניקה על המהות, כי במהות אני מרגישה אמא טוטלית, אבל כמה טוטלית אני יכולה להיות כשיש ימים שאני רואה את הילדים שבע דקות?

אם כך את מרגישה, אולי כמותית זה פחות משנה.

בסוף יש לזה משמעות, לכמות. אבל בואי נגיד שאם גונן מנגן בתזמורת של 80 חבר'ה, ואני עומדת שם ומסתכלת, אני רואה רק ילד אחד. מה שבאמת מדהים בעיני זה איך אתה מצליח לפתח קשר בצבע אחר לגמרי עם כל אחד מהם. הדיאלוג עם גונן הוא כולו פרקטיקה, והדיאלוג עם יעלי זה דיאלוג עם עצמי, עם שלוחה של עצמי, שלפעמים זה עושה את זה יותר קשה, יותר בעייתי, אבל גם מדהים. משחרר ומעשיר. וזוהר הוא ילד שכולו קולנוע וכתיבה, הוא מסתכל על החיים אחרת ממני. הוא לא מסתכל עליהם במובן הפרקטי בכלל. הוא מסוגל לחבר משהו שהוא קרא על U2 ומשהו שהוא קרא על המנדט הבריטי ועוד משהו שהוא קרא בעיתון אתמול. הוא מתחיל לקרוא את העיתון מ"גלריה".

זה לא ילד שאתה צריך ללמד, זה ילד שבא ללמד אותך.

בדיוק. אז האמהות באמת זו חוויה מסעירה, אבל אני כן מרגישה שחסר לי את הזמן איתם. מול הטוטליות הזו, כל הזמן יש גם את הטוטליות של העבודה.

ואתה חושב, לימים, על מה אני באמת אצטער. כנראה שעל המסיבה ההיא בגן, כשכל הזמן הייתי עם הטלפון דבוק לאוזן.

כן. השיא היה בתוכנית הסיום של העונה שעברה. עשינו כתבה על 504, יחידה להפעלת סוכנים, והיו איתה המון בעיות צנזורה, באמת ברמה שבאיזשהו שלב הצנזורית כיסחה לנו חצי כתבה, והכסאח איתה הגיע לרמות קיצוניות. התוכנית שודרה בחמישי. ביום רביעי, בחצות, חזרנו לחדר העריכה אחרי שצילמנו פתיחים. המשכנו לערוך את הכתבה עד חמש בבוקר. בשש אני צריכה לצאת עם הראל, משורש, ליום הורים בשיזפון, הבסיס של יעלי, שהיא מדריכת טנק. ברבע לחמש גלעד טוקטלי הקליט אותי מקריינת, ואני יוצאת הביתה כי הראל מחכה לי. עשר דקות אחרי שיצאתי, אני כבר בכפר הירוק, גלעד מתקשר: "אני מצטער, הקריינות יצאה דיסטורטד, את חייבת לחזור". אני חוזרת, מקליטים את זה שוב, נוסעת הביתה, אפילו לא ממש נכנסת, הראל כבר עם הצידנית, נוסעים לשיזפון. ובכל מקרה הסיכום היה שאני אצא בשלוש משיזפון, אסע במונית לאילת ואקח משם טיסה לתל אביב, חזרה למערכת.

זה כבר הופך לסרט של ג'יימס בונד.

ממש. אז אנחנו בשיזפון, ואני לא באמת שם. יעלי, למזלי, לא נוטרת לי טינה על זה, אלא אם כן זה בלב, אבל העניינים עם הצנזורה הלכו והסתבכו. ואני כל הזמן בטלפונים, צורחת נורא. אפילו לא נכנסתי לחדרי ההדגמה. ראיתי קצת את תצוגת התכלית וטסתי חזרה. אני מגיעה למערכת, הקלטנו את הכל מהתחלה, שינינו המון דברים. התוכנית אמורה להיות משודרת בתשע, בשמונה ורבע אנחנו מתחילים לשפוך אותה לתוך קלטת, ואז אנחנו רואים שהדקות הראשונות, בגלל שניסינו לצאת מהברוך של הצנזורה, יצאו סלט אחד גדול. אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים: אפשר להציל את זה? וגלעד אומר: "נבוא לחדר שידור עם שתי קלטות, נשדר את הדקות ראשונות מקלטת אחת ואז נחליף". אנחנו עובדים על זה בטירוף, מגיעים לחדר שידור וזה ממש כמו בסרט. הם מקרינים את הקלטת הראשונה, סופרים לעצמם לאחור עם הקלטת השנייה, עושים קאט באוויר, שהצופה לא מרגיש, לקלטת השנייה. ואז הוא מסתובב אלינו, הבחור מחדר השידור, ואומר: "חבר'ה, תלכו לישון".

ולכל האמהות האלה בשיזפון יש זמן להיכנס לכיתות ההדגמה.

מה זה להיכנס, הן גם מביאות ג'חנון.

שחבצו במו ידיהן. ואיך את מרגישה?

האשמה, אני חושבת, כבר עברה לי. נשארה... קנאה. סתם קנאה צרופה.

שלאנשים אחרים יש...

יש להם חיים.

זה אפילו לא חיים, אבל אולי מין שקט כזה.

דבר אחד שכן בא עם הזמן, זה שכן אפשר לחיות את הרגע. במובן הזה אני כבר כן יודעת לחלץ את השעה וחצי הזו והעולם מת. הזמינו אותי פעם לאיזו תוכנית אירוח, ומריאנו מ"ארץ נהדרת" גם התארח שם. ואני באיפור, והמפיקה מודיעה לי שאני תיכף צריכה להיכנס, וזוהר מתקשר. הוא לא הסתדר עם איזה משהו, ואני מתחילה להסביר לו, והמפיקה: "את חייבת להיכנס. עכשיו!" ואני מתגנבת שם לאיזה חדר צדדי וממשיכה לנסות להסביר לו, והם שם בלחץ, והמפיקה אומרת לי: "אילנה, אם את לא נכנסת עכשיו, מריאנו ייכנס קודם". וזה הפך לפתגם. ככה, כל פעם שיש איזו בעיה עם הילדים וזה, אני אומרת: "טוב, אז שמריאנו ייכנס קודם".

בתך משרתת שירות קרבי?

זה לא קרבי, זה נקרא תומכת לחימה. היא סיימה שנה כמדריכת טנקים, ביחידת שדה.

זה משהו מפחיד, מסוכן?

עכשיו היא בקורס קצינות. אני לא יודעת מה היא תעשה אחרי שהיא תסיים אותו.

תסכימי שהיא תשרת בשטחים?

כן. לא שהיא תשאל אותי.

אני רוצה לדבר איתך על חרדות. שזה גם משהו שמאוד לא הסתדר לי עם דמותך.

אבל עכשיו כן.

עכשיו כן, אבל עברנו משהו בשעתיים האחרונות.

אני רואה את זה על הרבה מאוד נשים במירכאות כפולות "מצליחות" - שבטוחות שעוד רגע מישהו יחשוף את הבלוף.

כן, בטח, תסמונת המתחזה.

כן. אבל אצלי זה כבר מרק של זה ושל הדברים הכי בנאליים; אם אני אצלח את הפרויקט הבא, אם אני אצליח לעמוד בהרבה מאוד מבחנים שאני צריכה לעמוד בהם ב-72 השעות הקרובות.

ויש לך גם פחדים מהקומה למעלה? נגיד, הפחד שפתאום הכל ייגמר.

הוא כנראה קיים באיזשהו מקום, אבל הוא לא משדר אותות קבועים. גם די השלמתי עם זה שבאיזשהו שלב הכל ייגמר. זה גם משהו שאבא שלי תמיד אמר לי. המקצוע הזה, הטלוויזיוני, אתה יודע שזה לא יוכל להימשך לנצח. כל שנה הלן המאפרת שמה לי קצת יותר איפור מתחת לעין.

כל שנה קצת יותר קונסילר.

בדיוק. אבל זה לא נורא מרגש אותי, אני חושבת. יכול להיות שברגע שזה ייגמר זה ירגש אותי מאוד, אבל זה יהיה מרגש באמת גם בזכות מה שהיה, ולא בגלל מה שלא יהיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו