בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמא אבוקדו: יעל הדיה בשיחת סלון

הסופרת ("רביעי בערב", עם עובד) ותסריטאית ("בטיפול"), אם חד הורית לשלושה. מתגוררת במסילת ציון | זוכרים לה: "עדן" | מתי: שני, 14:00 | איפה: אצלי בסלון

22תגובות

איילת: "רביעי בערב" די עושה חשק לקשור חצוצרות.

יעל: מה שקרה בעקבות "רביעי בערב" זה משהו מאוד מוזר. הסיוטים שלי התגשמו. אנשים לא הבינו שהספר הזה הוא גלעד להורות שלי. הפכתי פתאום להיות מין אושיה בתחום ההורות. ואני לא, להפך. אני הכי dysfunctional. הוזמנתי לכל מיני פורומים: איגוד הפסיכואנליטיקאים, איגוד הביהייביוריסטים. באדלר רצו אותי. אדלר! כאילו, אני? הספר הזה הרי לעג לכל מה שקשור לשיטות חינוך או לקבוצות הורים. אז יוצא שכל הזמן שואלים אותי שאלות על הורות, ויש בי משהו שנורא מתקומם נגד כל הדבר הזה. כאילו, אני יוצרת, אני אמורה לשמור על פאסון אנטי-פלצני ולהגיד: עזבו אותי מכל הנושאים הנשיים האלה. הרי את לא תשבי כאן עם א"ב יהושע ותדוני איתו בסוגיות כמו...

בקבוק בלילה, כן או לא.

בדיוק. ומצאתי את עצמי בנישה הזאת ואני לא כל כך יודעת מה לעשות איתה. זה לא אני.

צילום סלולרי: איליה מלניקוב

תיכף תגידי לי גם שהאמהות לא פייסה אותך.

אני לא מפויסת, אני מותשת. אבל זה מעולה בשבילי. כנראה הייתי צריכה הסחת דעת מאוד גדולה מעצמי, וסיפקתי לעצמי שלוש כאלה. שלושה ילדים שאני מגדלת לבד. אם יש לי הצלחה בחיים זה שאין לי יותר זמן להתעסק בעצמי ולשנוא את עצמי כמו שצריך. אני לא יכולה יותר לקום בבוקר ולהגיד: באיזה אופן אזיק לעצמי היום, על מה אתבכיין, ולאיזה רמות של אובססיה אגיע? אני קמה בשש, יושבת בחוץ לסיגריה, ויודעת שיש המון דברים עמוקים, נפשיים, שרובצים עלי. ותוך עשר דקות אני שוכחת. יכול לעבור עלי יום מאוד אינטנסיבי, ואז מגיע הרגע הזה שכל הילדים ישנים, ויש תחושה של שוך הקרבות. כשלא היו לי ילדים הקרב אף פעם לא היה תם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

יש קתרזיס.

יש קתרזיס ויש משימות ברורות ומובנות, לא אקזיסטנציאליזם. מין החלפת שפה. במקום לתהות, השאלה מתחלפת ל"האם זה בסדר ששבוע שלישי ברציפות הם אוכלים פיצה קפואה ושניצל תירס?" בכלל, שניצל תירס זה נושא כאוב מאוד אצלנו בבית.

למה?

בתי הקטנה אוהבת שניצל תירס יותר מאת החיים עצמם, ואני נכנסתי ראש בראש בשניצל תירס הזה. אני לא מבינה למה, כאילו WTF? מה הבעיה עם שניצל תירס? הוא מסמן בעיני כנראה כישלון הורי עצום. כן, הוא תעשייתי, הוא מכיל עשרות כימיקלים, אז מה? זה הפך לאובססיה וגם היא הפכה לאובססיבית. פתאום אני יוצאת גם בכל מיני הצהרות מטורפות: זהו. חודשיים עכשיו אין שניצל תירס. ואני אומרת לעצמי: למה? אבל כבר לא יכולה לחזור בי. עכשיו, אנשים יגידו לך שזה נורא משעמם להתעסק בדברים האלה. במיוחד לסופרת. אבל זה ממש לא משעמם. זה יוצק תוכן.

ברור. זה המון קונפליקטים והכל בנפשך.

קונפליקטים פתירים. אני חושבת שאני הולכת לצאת נורא לא אינטליגנטית בגלל כל השניצל תירס הזה. על מה עוד נדבר, על לקים?

בואי נדבר עוד קצת על ילדים. בספר את עוסקת הרבה בקלקול. בנזק שאתה יכול להסב לילדים שלך. עד כמה הנזק הזה נמצא במודעות שלך?

כל הזמן. היכולת להסב נזק היא כל כך מובנית בקומבינה הזאת שנקראת הורות.

כן. חוויית ההורות שלי היא של קוף עם תת מקלע.

בהרבה מובנים זה יכול היה להיות נפלא אם היה איזה משהו שקובע שבגיל 18, נגיד, ההורים שלך נעלמים. מערכת היחסים הזאת - העמוקה, הקסומה והמחרידה בעת ובעונה אחת - אנחנו חיים את ההורים שלנו עד יום מותנו ולא עד יום מותם. יש את המשפט הזה מהשיר: "איך בדמי בעמקי נשמתי דעתך נחושה". אני חושבת שיש מתי מעט שהם נורא בריאים או חולים בנפשם ובאמת מסוגלים להשתחרר מההורים שלהם, במובן טוב. מפסיקים לשמוע את הקונטרפונקט הזה בראש של מה היא היתה אומרת. אמא שלי מאוד עזרה לי לגדל את התאומים. היא היתה אמריקאית כזו, מהלואר איסט סייד, וכשהם היו קטנים, ואחד הילדים היה מכניס מברג לשטקר, היא היתה אומרת לו: "באד בוי!" ואני הייתי אומרת: אמא, לא אומרים באד בוי, אומרים מה שעשית היה רע - ובינתיים הילד מתפחם שם. אז נכון, לא צריך להגיד ילד רע, אבל מה הבעיה בלהגיד ילד רע? לי אמרו את זה הרבה פעמים.

אמך נפטרה בחודש שעבר.

כן זה מאוד טרי. הייתי קשורה אליה מאוד מאוד. זה כל כך קשה. אמא שלי היתה בת 84, אבל כמה שנים לא היה פשוט איתה. היא לא היתה חולה, אבל היו לה בעיות של דמנציה. בתוך כל הכאוס והאינטנסיביות הזאת של החיים שלי, עם הקריירה ושלושה ילדים וחד הוריות, היו מולבשות לי על הראש אוזניות סטריאו שבאחת מהן שידרו כל הזמן את הבלגן עם אמא שלי. אחי ואני התעסקנו בזה המון ודיברנו איתה מאה פעם ביום. ואני עדיין עם האוזניות על הראש, אבל הערוץ הזה כבוי. וזה נורא משונה. מין מקום כזה שבן אדם פשוט נגוז. היא מתה באופן פתאומי. היא לא היתה חולה. היה משהו מאוד שקט בדרך שבה היא מתה, יחסית לשנים האלה שבהן טיפלנו בה. והמעבר הקיצוני הזה, מרעש מטורף לשקט, בלי שום אזהרה - הוא מחריד. מצד אחד, יש הקלה שאין את הסבל והדאגה והיא מתה בצורה מכובדת, ובגיל 84. ומצד שני יש את התחושה הזאת של "מה קרה פה? איך זה קרה?" זה נורא נורא קשה.

וצריך כל הזמן גם להחזיק את הפאסון של המבוגר האחראי מול הילדים.

אתמול הבת הקטנה שלי, לפני שהיא הלכה לישון, התחילה לבכות נורא. היא חיבקה איזה חתול פרווה שאמא שלי קנתה לה כשהיא היתה בת שלוש ואמרה: "אני מתגעגעת לסבתא". ניסיתי להרגיע אותה. באיזשהו שלב אמרתי: תקשיבי, סבתא יודעת שאת אוהבת אותה ומתגעגעת אליה. והיא הסתכלה עלי ואמרה: "היא לא יודעת כלום. היא מתה. היא לא מרגישה שום דבר יותר והיא לא רואה אותי". ככה העברנו איזה שעתיים בסשן של אבל, שאני רק הולכת ומסתבכת עם ההגדרות כל הזמן. כי...

כי מה תגידי?

בדיוק. מה תגידי? את גם מרגישה נורא כמו ילדה.

ההתייתמות הופכת אותך לילד. תמיד.

נכון. זו קלישאת הקלישאות, אבל זו האמת. אמנם בשנים האחרונות לחייה טיפלתי באמא שלי, אבל עצם קיומה היה משמעותי כל כך. כשהיתה שואלת אותי מה אני כותבת והייתי עונה, היא היתה נורא מבסוטה - אף אחד לא יהיה מבסוט מההישגים שלך כמו ההורים שלך. זה באמת קשה. הילדים שלי, נגיד, מאוד פוחדים לאבד אותי. אנחנו מדברים על זה המון.

את צוחקת.

לא. לא. אנחנו מאוד מורבידיים בבית. עכשיו, כשאמא שלי נפטרה, אז עוד יותר. אני חושבת שבאיזשהו מקום הילדה הקטנה שלי בכתה בגלל זה. כי פתאום היא הבינה שאדם יכול להתפוגג. ברגע. אנחנו שוב מדברות על נושאים מזעזעים.

דיברנו על שניצל תירס ודיברנו על מוות. תרצי לדבר על אהבה?

אהבה. זה בלגן. אפשר לנסות.

הבחירה לעשות שלושה ילדים לבד היא בחירה שיש בה הרבה מאוד אהבה.

לילדים.

גם. איך את מסבירה את הבחירה הזאת לעצמך? מנין היא נובעת?

הייתי מאוד צעירה יחסית לסטרייטיות שעושות ילדים בתרומת זרע. כשהתייצבתי בבנק הזרע באיכילוב הייתי בת 33. זה היה מאוד מהפכני. הם שאלו אותי אם אני רוצה לראות את הפסיכולוגית, ולמה שלא אחכה קצת. האמת שהיה משהו מאוד תחבולתי באקט הזה של עשיית הילדים.

שאת תיחבלת את עצמך.

כן. זאת לא הסיבה שעשיתי ילדים, כמובן. שלא ישתמע. אבל איכשהו האמנתי שזה יגביר את סיכויי למצוא זוגיות. שמה שעשיתי עד אז לא עבד.

מה עשית?

את כל שנות העשרים שלי, במיוחד כשגרתי בניו יורק, ביליתי בלשכנע את עצמי שאני לא רוצה זוגיות, ולכוון באמת לסוג כזה של קשרים שאין להם סיכוי. שידרתי משהו שהיה מאוד מתעתע. מצד אחד מאוד "בוא ניכנס לקשר לא מחייב, אני לא רוצה ממך שום דבר", ומצד שני יצא ממני הדבר הפגיע, הרך הזה. מהר מאוד התאהבתי. ממש לא הצלחתי לשחק את התפקיד שתפרתי לעצמי.

כן, המילוי נשפך מהתפרים. אין שום דרך באמת להסתיר את זה.

אי אפשר להסתיר. ואני באמת גם נורא הפחדתי גברים. יצא שכמעט תמיד אני יותר חכמה מהם, יותר מצליחה מהם. ואז, בגיל 30, פתאום נכנסתי למוד כזה של רצון עז בזוגיות. אבל הדינמיקה שלי עם גברים היתה כבר כל כך לא טובה. הם נהנו מחברתי והוקסמו ממני, אבל הרגשתי שאני יותר מנהלת סלון ספרותי ודיאלוג מאשר גורמת למישהו להתאהב בי מהמקום הנכון. ומי שכן התאהב בי, זה תמיד נראה לי שזה בא מהמקום הלא נכון. שזה בגלל שאני סופרת שכבר התחילה להצליח.

גילמת את עצמך יותר מדי בהצלחה.

בדיוק. גילמתי איזה צד סקסי, שנון, כובש ואפל, שכל קשר בינו לביני היה מקרי. ואז נתקבעה מין דינמיקה כזו, שבה היה לי קשה מאוד להוציא מעצמי את הרוך. ובגיל 32, אחרי איזה שנתיים כאלה של בליינד דייטים, אחרי שכבר הסכמתי לשידוכים של הדודות של השכנות, פשוט הפכתי לקלישאה. ואמרתי: קאט, זהו. הבנתי שמשהו לא עובד, ויש לי שתי אופציות: להיכנס לטיפול אינטנסיבי של איזה 20-30 שנה, וכשאני אצא מהצד השני נורמלית ומסוגלת לתקשר אני אהיה בת 60, או שאני עושה איזה אקט מהפכני.

אקט מהפכני יכול להיות לצבוע לבלונד או ללמוד יוגה. להביא לבד לעולם תאומים זה בכל זאת מאוד קיצוני. איך את מבינה את זה?

אני חושבת שידעתי, אינטואיטיבית, שמשהו בי צריך להתרכך, דחוף. כמו שמבשילים אבוקדו כשמצמידים אליו תפוח - אני רציתי להצמיד אלי משהו שירכך אותי.

איזו אבחנה מרגשת.

פתאום יצא לי. האמת, פעם ראשונה שאני גם חושבת על זה ככה. הייתי צריכה את התפוח הזה שירכך את האבוקדו. היה לי ברור שאיך שיהיו לי ילדים אני אהפוך לבן אדם אחר. יותר זמין, יותר רך, פגיע. חשבתי שכשאסתובב בשכונה עם חולצה מלאה כתמי פליטות ופירורי במבה בשערי, אני בהכרח גם אהיה יותר סקסית. יותר נגישה לגברים.

מה את סחה.

לגמרי. Was I ever more wrong.

די, נו. באמת חשבת ככה?

כן. ובדיעבד אני לא יכולה להגיד שלא צדקתי, לפחות לגבי האפקט של זה עלי. האבוקדו הבשיל. אפילו הפך לגוואקמולי תוך תשעה חודשים. באמת מאוד השתניתי. הייתי בשלה, תרתי משמע, להתנהל עכשיו נכון מול גברים, אבל פשוט לא היו גברים בסביבה. היתה לי בראש פנטזיה, שאני מנדנדת את העגלה ולידי מתיישב איזה חד הורי חמוד ואנחנו מתחילים לדבר בפארק. אבל יצאתי מתל אביב, אז הרסתי לעצמי את כל הסיכויים לפגוש אי פעם מישהו.

למה בעצם בחרת בתרומת זרע?

היתה אופציה לעשות את זה עם חבר הומו. התלבטתי נורא. עד היום אני לא יכולה להגיד לך אם זו היתה הבחירה הנכונה לשלול מהילדים שלי סופית את הזכות לדעת מי אחראי למחצית מהגנים שלהם. זו שאלה.

את עדיין מחפשת אהבה?

תראי, זה מאוד כיף לשתף מישהו בחיים שלך, למרות שיש בי את הצד שכבר מתוכנת-רגשית; אני כבר משק אוטרקי, אני לא יודעת כל כך איך לחלוק. היה לי לפני שנתיים קשר זוגי משמעותי, וזה היה כמו ללמוד שפה זרה נוספת, בנוסף להורות.

את מרגישה בודדה?

ממש לא. ואני חושבת שבאורח מוזר ומפתיע, בכל ימי, אולי רק בילדות המוקדמת, גם בתקופות מאוד קשות בחיי, של דיכאון ופרידות וסערות ואובדן - לא הרגשתי בודדה.

את תיכף צריכה ללכת, ודיברנו רק על רגשות. לא דיברנו על היצירה שלך.

ממש אין לי כוח לדבר על היצירה שלי.

אני רוצה לדבר איתך על התבוננות. מה שבעיני מייחד את הכתיבה שלך, הוא הרגישות יוצאת הדופן שלך לניואנסים.

היכולת להתבונן היא לא יכולת. היא לקות, נכות. זה כל כך קשה להיות מתבונן. כילדה או כנערה או כאשה צעירה, זה כל כך הציף אותי והציק לי. היום נהיו לי, מכוח ההישרדות שלי, קטרקטים. אני מרגישה שכאילו, מבחינה מסוימת, המחשב אומר לי: "הזיכרון מלא". אין לי יותר מקום להתבוננות.

זה יכול להיות מאוד מעקר.

נכון. כי אתה אף פעם לא בתוך הרגע, רק בחוץ. יש לי רגעים שאני יכולה לגמרי להמריא מעל הסיטואציה ולראות אותה. זה מחרפן, כי אתה רוצה להשתתף, להיות חלק מהדבר הזה. אתה לא רוצה כל הזמן את העודף מודעות עצמית שהיא ההתבוננות הזאת. הרבה פעמים אני אומרת לבת שלי, כשהיא נעשית עצובה בגלל איזה משהו שהיא ראתה, שזה טוב להתבונן כי זה אומר שאת אמפתית, ורגישה לצער העולם. ואני באמת הייתי כזו.

היית?

הייתי. כי די, כמה אפשר? אתה מכיר את הדפוסים של הצער והאומללות. אתה נהיה כזה מקצוען בהתבוננות. והיום יש בי יותר יכולת להיות ברגע או ליהנות מהרגע, או להיות עצובה ברגע. אני חפרתי בכפית את דרכי לתוך העולם. הפכתי לחלק אינטגרלי מהאנושות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו