שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

על הכמיהה

קרולינה, 41, זמרת ויוצרת. מתגוררת בתל אביב | זוכרים לה: "אף אחד לא בא לי", "So Far" | רוצה לקדם: את סיבוב ההופעות המלווה את האלבום החדש, "זוהר" | מתי: שלישי, 11:00 | איפה: אצלי בסלון

איילת שני
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילת שני

איילת: ספרי מה שלומך.

קרולינה: מצוין, האמת. תקופה כזו של השלמה. אני אדם סוער ופתאום אני פחות סוערת.

למה את מתכוונת, סוערת?

לזה שאני רגישה מדי, גרנדיוזית, טוטאלית. אני לוקחת דברים למקסימום שלהם כדי להרגיש עוד יותר. רוב הזמן אני באיזו סערה, שאני ממציאה, או שהיא באמת.

איזה סערות את ממציאה?

ברמה של קלאש עם חבר או עם המשפחה. זה יכול מאוד להסעיר אותי. ואז אני גואה וסוערת, ואומרת לעצמי: "אני לא אדע לצאת מהסיטואציה הזאת, זה הסוף. עכשיו אני אמות. אני אמות בלי להתאבד, רק מזה שאני כל כך סוערת ועצובה". הכל בווליום אחת-עשרה.

צילום סלולרי: גלי איתן

מי שאת על הבמה זו מי שאת באמת?

כן.

ומי את?

לא יודעת.

מצחיק.

אני לא עושה את זה מתוך אסטרטגיה - מה שעובר דרכי ומגיע - זה אמיתי. אני לא מחפשת איזה ריגושים גדולים כדי ליצור מתוכם. אין לי משהו אחר להציע. זה מגיע מהלב שלי. אני פשוט מביעה את החיים שלי דרך המוזיקה. אני משתמשת בהופעות כדי לעשות סוויץ'.

מה זאת אומרת?

אני בוכה על היקום המון. יש לי מין עצב קיומי, והוא תוקף מדי פעם. אז אם אני מגיעה הפוכה ועצובה להופעה, כשאני עולה על הבמה אני אומרת לעצמי שיש לי הזדמנות לשנות מצב רגשי שאני נמצאת בו. שבאו לפה אנשים לראות אותי, ואני יכולה להשתמש באהבה שלהם כדי להפיג את העצב.

זה עובד?

לפעמים. ולפעמים המציאות הרגשית שלי יותר מדי קשה בשביל לקבל את האקמול הזה של ההופעות.

הפסיכולוגית שלי היתה אומרת שזה צריך לבוא מתוכך. שאת לא צריכה להסתמך על אהבת הקהל.

נכון. אני עדיין לומדת. אני מתאמנת. לאט לאט. אני צריכה כל הזמן להרגיע ולרסן את הסוסים שדוהרים בתוכי. אולי זה כי גידלתי את עצמי באיזשהו מקום.

למה?

ההורים שלי התחתנו בגיל 15. אמא שלי ילדה את אחי הגדול בגיל 16 ואותי בגיל 20. ואתה גדל וצומח אחר. כי הרבה פעמים אמא שלי ואני הסתכלנו אחת על השנייה בקטע של "מה עושים עכשיו?"

אתה מתפתח במקביל להורים שלך, במקום שהם ידריכו אותך.

בדיוק. ההדרכה היחידה שקיבלנו היתה אהבה. היה להם קשה מאוד, הם יצאו לעבוד מבוקר ועד לילה כדי להחזיק את המשפחה, אבל אף פעם לא היה ספק שאנחנו הטופ פריוריטי. אז זכיתי. כי לימדתי את עצמי את החיים. לא כל כך הסתכלתי לראות אם הכל בסדר, כי לא היה לאן להרים את הראש. כמובן שיש לזה כל מיני צדדים, לא צריך לייפייף. היו תקופות של כעס בקטע של - מה, לא יכולתם לקחת אותי לרופא שיניים, וזה. אבל זה השתנה.



קשה מאוד לגדול בלי גבולות.

זה מייצר איזו הפרעה באמת. לפעמים אני אומרת, חבל שלא אמרו לי די.

ואת יודעת להגיד לעצמך די? נגיד, איך את באהבה?

טוטאלית.

משמע: חטפת הרבה כאפות.

ברור. כולי מלאה צלקות מן העבר בכל מה שקשור לאהבה. זה גם מהבית. לאהוב ככה למדתי מאבא שלי. שאני לא יודעת אם זה טוב. אבא שלי היה חולה אהבה על אמא שלי, בטירוף. זה סיפור קשה ונפלא. חייתי באווירה של אהבה מטורפת שלו אליה, ואמא שלי יותר נון שאלאנט, שלא לומר זה כבד עליה. הם התגרשו באיזשהו שלב. הוא עדיין היה מטורף עליה. ואחרי איזה שנתיים שהם גרושים, אמא שלי התאהבה באבא שלי אחרי מלא שנים שזה לא קרה. וביום שבו היא אמרה לו את זה, שהיא מחזירה לו אהבה, הוא מת מדום לב. בגיל 46. פשוט ככה. הוא בא הביתה, היא אומרת לו "אני אוהבת אותך", הוא לא מצליח לעכל את זה, והוא פשוט מת במקום, כשהיא יושבת לידו.

טירוף. הוא בטח חסר לך מאוד.

מאוד. אבל אנחנו בתקשורת. אני מזמנת אותו לחלומות שלי והוא מגיע, חד משמעית, ושם אנחנו מדברים. הוא מנחה והוא נמצא שם בשבילי. אני יכולה להתייעץ איתו.

איך את עם הגיל שלך?

פגשתי חברה שהיא בת גילי, ואני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי, "די נו, גם אני התבגרתי ככה? מה אני נראית כבר בת 40?" ודיברנו על זה והיא אמרה לי "שלא תחשבי, גם כשאני מסתכלת על החברות שלי הן נראות לי מבוגרות ממני. בהרבה".

המשבר. הקלישאה.

עכשיו אני בת 41. כשהגעתי לגיל 39, אני, המיוחדת, זו שהחיים שלה תמיד הולכים לכיוונים שונים, יותר הרפתקניים, חטפתי את המשבר כמו בספר. היתה תחושה שהכל נגמר. זהו. נגמרו החיים. נגמרה השמחה. נגמרה ההשראה. אני מול המראה - אשה בת 39, לא נשואה, אני בלי ילד. החיים האלה, איך התגלגלתי ככה, מה עשיתי לא בסדר, הכל היה טעות, מה חשבתי לעצמי. כמעט שנה עברה ככה. ואני מנהלת חיים, בינתיים, כן? יצא אלבום, והוא התקבל באהבה, אמרתי לעצמי תודי לאלוהים, תראי כמה יש לך. ו... לא. כלום לא עוזר. ואחרי שנה שאני ככה, פתאום אני מקבלת למייל שלי, ממישהו זר, סיפור שפשוט הציל אותי.

איזה סיפור?

סיפור על נשר. כשהנשר מגיע לגיל 40, מצבו קשה. הציפורניים שלו מסתלסלות, הנוצות כבדות, המקור ארוך מדי. הוא לא יכול לצוד. אז או שהוא גווע ברעב ומת, או שהוא עולה על צוק גבוה שעליו אין טורפים, כדי לשבור את המקור ושיצמח לו חדש. אחר כך הוא תולש את הנוצות המיותרות, ואז, הוא יכול לעוף ולצוד עוד 30 שנה.

זה סיפור אמיתי? אני ממש לא חושבת.

זה לא משנה. באמת. מבחינתי הוא אמיתי. אני יושבת מול הדבר הזה, וכולי דמעות. עד הרצפה. וזה היה מדהים. הסיפור הזה, אחרי שהרהרתי בו, פשוט הוציא אותי מהמשבר. הציל אותי. ככה השלמתי עם זה שהגוף והפיזיות חוזרים לאדמה. זה יפה, דווקא. אף פעם לא הייתי איזו דוגמנית, היום אני אפילו מרגישה יותר טוב מאיך שהרגשתי בגיל 30. יאללה. נחיה עם מה שיבוא. חוץ מהצוואר.

הצוואר והמחשוף. זה הכי מטריד.

נסתדר. נלבש גולף.

בקיץ?!

נחשוף את הקמטים. נאהב קמט קמט.

ממש.

טוב, אני לא אוהב אף פעם כל קמט. אבל אני אחיה איתו. כאילו, יש ברירה? נגיד פעם העיניים שלי היו מלוכסנות קצת ככה. היום כבר לא.



אני תמיד בחרדה מרגע החורבן. הבוקר שבו אני אקום, אסתכל בראי ואתחיל לצרוח.

אל תדאגי. נהיה חמודות גם כשנהיה זקנות. האמת, שהיום אני ביום שקל לי להגיד לך את זה. הרבה פעמים אני איפה שאת. נגיד, אני שוחה כל יום, ואני לא הולכת עם בגד ים באמצע הבריכה. יום אחד החלטתי שאני משאירה את החלוק במלתחה. שאני יוצאת עם בגד ים, שאני הולכת לבקש מגבת מהמציל בבגד ים. שאני מתמודדת עם זה. יום שלם, התעקשתי, לא שמתי על עצמי מגבת, עשיתי תנועות טבעיות בבגד ים. קיבלתי מזה המון. זו היתה חוויה מצוינת.

אני שמעתי בטקסטים של "זוהר" הרבה כמיהה.

אני טיפוס כמה.

למה את כמהה, את יודעת?

היתה את הכמיהה לאהוב שלי, לבחור שלי, לאהבה הזאת שראיתי בבית, שאבא שלי כל כך מטורף על אמא שלי ורציתי גם סרט טורקי, לשתות ככה את החיים. עכשיו אני בעיקר כמהה לאיזו השלמה. הרמוניה. ושמה אני אנוח. אני אהיה אמא, מתישהו. אני אצא מהעור שלי. זו עוד כמיהה - להניח לעצמי כבר. להפסיק להיות עסוקה בעצמי. להתרחק כבר מהדרמה. די. באמת, אני כל הזמן כמהה ומתגעגעת. זה החור שלי בבטן. לכולם יש חור בבטן ושלי זה געגוע.

איך חיים עם געגוע שלא מרפה?

מאוד מאוד קשה לי לחיות. מאוד. לחיות עם עצמי, להכיל את עצמי, את החיים.

בחרת לחדש את "לא היה בינינו אלא זוהר", של לאה גולדברג, סמל הכמיהה.

אולי שם באמת החיבור שלי אליה היה כל כך משמעותי. דרך לאה גולדברג התעוררתי. ולא היה לי נוח, בהתחלה, עם החיבור שלי אליה.

למה?

כי אני לא אמן מיוסר, אני טיפוס חי. אני לא רוצה לחיות רק כמיהות, אני רוצה לחוות את החיים. מאוד כאב לי עליה.



למה הזדהית איתה? מה ראית בה?

נגיד, שרתי את "יום בו יקום": "יום בו יקום, בינינו כחומה. כל עלבון קטן אשר שתקנו". וכל כך הזדהיתי. הייתי אחרי פרידה קשה. ראיתי את עצמי במקומות שבהם אני לא יודעת לשים גבולות, ולקחתי את השיר הזה, שהיא מדברת בו על העלבון וההשפלה, כל החוויה שלה, של אהבה נכזבת, והרגשתי שהיא קצת המציאה את הפרידה הזאת, ושבדיוק כמוה, לא באמת היו פה יחסים. הכל היה אצלי בראש. הזדהיתי עם הבדידות הזאת, למרות שלכל מקום שהיא הלכה היא הקסימה את כולם.

אני זוכרת קטע מהיומן שלה שהיא מספרת שהיא הולכת לאיזה אירוע, לסלון ספרותי, וכל הערב יושבת בצד ולא מוציאה מילה.

אפשר להזדהות עם האשה שנורא רוצה אבל לא יודעת איך, אז כל מה שנשאר ממנה זה שריון ענק. ממש בא לי לבכות כשאנחנו מדברות על זה. היא גם שנאה את הפיזיות שלה נורא. יש לה את "את אשה בת עשרים, את אשה לא יפה...", וכל הזמן שאלתי את עצמי אם גם אני. גם אני ככה?

ומה ענית לעצמך?

לא, לא. את לא כזו.

היא בטח היתה מעדיפה להיות יפה וטיפשה.

אני לא הייתי רוצה.

באמת?

כן. אני בסדר עם עצמי. בסדר עם השיער הזה, המוזר, עם הגוף הזה.

בסדר או אוהבת את איך שאת נראית?

תלוי. יש ימים שאני חושבת על עצמי שאני מתוקה מאוד, ויש ימים שאני מתבאסת, איך יצא ככה. אבל אני נורא מבינה שזה אני. וזה מתאים גם לאישיות שלי. הכל כאילו הסתדר שם פיקס. לאנרגיה שיש בתוכי יש אריזה שתואמת אותה. אם נדבר על הממדים שלי, אז אני צריכה את הרוחב הזה. יש לי מה להכיל.

את יודעת להיות מרירה?

בטח! מחכה לאהוב שלי, יושבת ואומרת "מה קרה?" אני צרחתי את זה ברדיו, אף אחד לא בא לי. ואנשים אומרים לי את זורחת ואני יושבת במרפסת ובוכה כמו אבי ביטר בטורקית. אף אחד לא בא לי, ועד שיבוא לי הוא לא יגיע גם, אז בינתיים אני אתרפק על זה שעזב. אבל יש תקופות שאני מאוד מרירה, מאוד בתלונה, למה לא מגיע לי, לא עשיתי מספיק בחיים האלה? אני לא מתה על התקופות האלה, אבל זה מה יש.

אבל עכשיו את בתקופה טובה.

עכשיו אני על איזה ענן של בסדר. מתה מפחד שאני אפול ממנו אל הקרקע.

חרדתית.

בטח.

ממה בעיקר?

כל הזמן אני בחרדות. קודם כל אני פוחדת לישון לבד. רוב השנים האחרונות ישנתי לבד והייתי ככה חצי ערה. עין אחת פתוחה בלילה. אני פוחדת ללכת לאיבוד. אני פוחדת מעצמי. הכי הרבה. הכי אני פוחדת מהעצב שלי, כשהוא מגיע. אני אומרת לעצמי "ווי, אם הוא הגיע והוא מחליט ללכת על זה עד הסוף", אני מאוד מפחדת מחוסר האונים, מהחנק הזה בגרון. של מה נעשה עכשיו. אבל אני נשענת על הקסמים שקרו לי בחיים. במצבי חרדה, אני אומרת לעצמי "זוכרת את הסיפור עם הדולפינים?"

ספרי את הסיפור עם הדולפינים.

אחרי ההצלחה של "So Far" ברחתי להודו, לאיזה חוף קטן. ההצלחה, במקום להרים אותי, רמסה אותי. לא ידעתי אם אני יפה, אם אני שווה, אם יש לי מה להציע, בגוף, בבטן, הרגשתי רק חרדה. ולא הצלחתי לצאת מזה גם שם ואז, כמו בהודו, הגיע איזה בחור והציע לי לבוא איתו על הקיאק. ומפה לשם התחלתי לצאת עם הקיאק יום-יום. שאלתי את אחד המקומיים אם יש איפשהו דולפינים, והוא אמר: "רק בלב ים". ואני אמרתי בלב - אני אקרא להם. והחלטתי שכל יום ברבע לחמש אני אהיה במפרץ בנקודה ספציפית עם הקיאק, למפגש דולפינים. הם כבר יגיעו. וההוא אומר "איזה שטויות, הם לא יגיעו לכאן".

יצאתי. ביום הראשון, על ההתחלה, הגיע דולפין. וגם ביום השני. אחרי שבועיים אני פשוט שוכבת לי על הקיאק, והם סביבי. הרגשתי מדהים. ויצאה שמועה בחוף: "זאת עם התלתלים מדברת עם דולפינים". ובאמת דיברנו. תיקשרנו באיזושהי רמה. והתחילו להגיע לבקתה שלי אנשים, מבקשים שאני אקח אותם על הקיאק, ופתאום כל העיסוק בעצמי, מי חושב על הצלחה, לא הצלחה, הכל שטויות. הנה הקסם. ביום האחרון הגיע דולפין כמעט עד הבקתה. הסתכלתי בו וידעתי. נקשרנו.

האמנת בזה. כמו ילדה.

בטח. אנחנו ילדים לנצח. אנחנו ילדים ואנחנו לא יודעים כלום. מי שלא משלים עם זה, הכי קשה לו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ