בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבורגני הסורר

שלומי שבן, 35, מוזיקאי, נשוי, מתגורר בתל אביב. זוכרים לו: "אריק", "מותק את אצלי בראש" (קאבר לבוב דילן). רוצה לקדם: הופעה עם הפילהרמונית בקיסריה, 25.6. איפה: אצלי בסלון. מתי: שלישי, 14:00.

16תגובות

מה מעשיך בימים אלה?

הרבה פרויקטים. נהייתי מין בן אדם כזה שעושה המון דברים. ואני מנסה לכתוב עוד שירים, להרים עוד אלבום. בינתיים זה מתקדם לאט.

זה תמיד מתקדם לאט אצלך, לא?

עכשיו כבר אפשר להגיד שכן. היה לי אלבום אחד, ואז הפסקה של שבע שנים, ואז אלבום קאברים. ועכשיו אני מנסה עוד פעם.

אתה בסטטוס הנחשק "אוסף חומרים".

כן. וזה באמת לוקח הרבה זמן. אני דווקא לא עצלן בכתיבה, אני פשוט מוחק הרבה. עכשיו, כמובן, דווקא כי אני צריך להתאמן להופעה עם הפילהרמונית, פתאום התחלתי לכתוב המון. פתאום יצא לי לכתוב שני שירים ביום.

צילום סלולרי: גלי איתן

במקביל עבדתי על שרירי הבטן שלי ועשיתי ריצוף חדש באמבטיה.

האמת שכן. גם. לא באמבטיה אלא בסלון. הצטברו לי כמה שירים שמאוד אהבתי, נכון לעכשיו. ואני רוצה לעשות אלבום חדש. חייב. זה כבר צורך פיזי.

מה אתה רוצה שיחשבו עליך, דרך המוזיקה שלך? מה הסיפור שאתה מספר?

אני בכלל לא רוצה שיחשבו עלי. אני רוצה שמי שמקשיב למוזיקה שלי יחשוב על עצמו.

תסביר.

כשאתה כותב שירים לעצמך אתה מדמיין איזה מאזין שהוא אתה. בדיוק. אותו מערך רגשי ואותן חוויות. ודי ברור לך שאנשים הם כולם אותו דבר וכולם יזדהו עם מה שאתה מנסה להעביר להם. אחרי שאתה מוציא שיר בפעם הראשונה לרדיו, אתה מבין שכל אחד מבין מה שהוא רוצה, כולל ההפך הגמור ממה שחשבת, ובנוסף הם מפתחים כל מיני רעיונות לגבי האישיות שלך. ואז הדברים מתחילים להסתבך. אבל בסופו של דבר, כשהתחלתי להתרגש משירים, ומה שבעצם גרם לי להתחיל לכתוב שירים בעצמי, זו התחושה הזאת שמישהו מספר לך סיפור מאוד אישי, ותוך כדי זה הוא שופך אור על החיים שלך וגורם לך להרגיש פחות לבד. תחושה שמישהו חווה משהו דומה ושרד כדי לספר את הסיפור, או להפך, עבר משהו שונה לגמרי וזיקק מזה איזו תובנה שיכולה - סליחה - להפיג את הבדידות הקיומית.

להפיג את הבדידות הקיומית? איזו מטרת-על מלחיצה.

אני לא חי איתה על הכתפיים יום-יום, אבל אני חושב שבסופו של דבר עבור אנשים יוצרים, ולא משנה מה, זו אחת המטרות. לגרום לאנשים להרגיש שהם פחות לבד בעולם. כמה שזה נשמע פומפוזי. אז בתוך כל הדבר הזה, מה חושבים עליך זה מטרד. זה משהו שהוא רק מעכב. אם יש לך רצון לצאת מאוד חכם או מאוד אנושי או מאוד רגיש, מאוד מה שזה לא יהיה, אז כבר הסתבכת.

מה מעניין אותך, חוץ ממוזיקה? איזה עוד תשוקות יש לך?

אני מאוד אוהב ליהנות מהחיים. יש לי את הכישרון הזה. ההנאות שלי מאוד פשוטות: אני אוהב לשתות, אני אוהב אוכל טוב, אני אוהב את החברים שלי, את אשתי, אני אוהב לצחוק ולראות שטויות בטלוויזיה, אני אוהב לצאת, אני אוהב להיקלע לסיטואציות שמהן מתגלגלים למקומות אחרים - דברים, אני מניח, שאתה פחות עושה כשיש לך ילדים.

הופה.

את יודעת, זה מתישהו ישתנה. לכל חברי כבר יש ילד אחד לפחות. אני מבין שזמני קצוב.

אתה מתעסק הרבה בסוגיית הילדים?

מנסה שלא. אבל לא מצליח. לפעמים גם דרך שירים חדשים שאתה כותב אתה מגלה מה מטריד אותך. מין הצפה כזו של התת-מודע, להבין מה אתה מדחיק. אז הרבה שירים בזמן האחרון איכשהו מתעסקים בפחד מפני עשיית ילדים, בלהסתכל סביבי ולראות שאנשים אחרים הם הורים.

אולי כי עכשיו אתה הכי קרוב לבורגנות שהיית אי פעם.

כן ולא. בורגנות בעיני זה מצב נפשי. אני כן מרגיש שמשהו בחיים שלנו כן פרום כל הזמן. יש שבועות שאנחנו מבלים עם החברים שלנו שיש להם ילדים ועושים איתם על האש ומדברים, ויש שבועות שאנחנו פתאום חיים כמו צוענים. זה כל פעם משהו אחר. וזה מה שאני אוהב בחיים שלנו עכשיו. שזה לא משהו אחד.

לכן ההורות כל כך מאיימת עליך.



לחלוטין. הדבר הזה של בורגנות ושובע ועייפות ומשהו שהוא מאוד לא סקרן, זה מאוד מלחיץ אותי. ובאמת משם המחשבה על הורות מאוד מאוד מפחידה. לראשונה אני מסתכל על החיים שלי ומבין שהזמן לא אינסופי, שהדברים משתנים, שצריך לבדוק כל הזמן שזה טרי ומעניין ולא מרקיב. זה קשה ואולי בלתי אפשרי. בעצם ההסתכלות יש משהו מאוד חי.

אתה זקוק לריגושים? מחפש אותם?

אני אוהב ריגושים ואני צריך שגרה. וחוץ מזה אני גם טיפוס מאוד מתמכר. אז אם אני נפגש עם משהו שמוצא חן בעיני, ונעים לי, אני מהר מאוד רוצה לעשות אותו שוב, ואם אפשר אז באותה שעה ועם אותם אנשים. וזו בעיה. אני מאוד נצמד לריגושים. כאילו, היה מדהים. בואו נעשה את זה שוב. מחר. בשבע.

ואיפה השגרה נכנסת כאן?

אני צריך שדברים יחזרו על עצמם. אני אובססיבי-קומפולסיבי, זו מחלה. אני צריך שיהיה דפוס. לכל דבר. אז הפסנתר, למשל, זה משהו שאני יודע שמה שלא יהיה, אני יכול מחר לקום בבוקר ולנגן. זה משהו להיאחז בו. אני חי, אני בסדר, אני כאן.

במה מתבטא ה-OCD?

עולם שלם של טקסים.

ספר מיד.

הרוב נורא מביך. ואני גם לא מסוגל לדבר על זה, זה גם חלק מה-OCD. אבל נגיד, סביב הופעות יש המון עניינים, יש סדר קבוע של הדברים, אני צריך לישון בשעה מסוימת עד שעה מסוימת לפני, ואני שותה את הוודקה שלי חצי שעה לפני שאני עולה לבמה, ואני מתלבש בעיתוי מסוים. הכל חייב לחזור על עצמו. ותמיד יש לי תהילים בכיס ימין. יש לי המון בעיות. אני אדם חולה שמבין את המחלה שלו, אני מבין שזה חלק מהאישיות שלי. ולכן אני לוקח את זה ברוח טובה.

אתה טיפוס שאפתן?

לקח לי זמן להבין שיש לי דרייב כזה, שמגיע גם מהבית וגם מהימים שהייתי פסנתרן קלאסי, תחום מאוד תחרותי. זה דרייב שצריך לבחון כל הזמן. נגיד, הייתי בברלין, הסתובבתי עם כוריאוגרפית, וסיפרתי לה שאני רוצה להופיע באולמות יותר גדולים, והיא אמרה: "אה, וואללה? למה?" ולא ידעתי מה לענות. זה לא עניין של כסף. זה אף פעם לא היה משם אצלי. ויש בזה גם אלמנט של אגו. לאחרונה אני שואל את עצמי מה הלאה, ולמה.

כדי להתקיים, לא במובן הכלכלי, אני צריך שמה שיש לי עכשיו פשוט ימשיך. שאני אוכל לעשות את מה שאני אוהב ולהתפרנס מזה. אבל זה לא מספיק לי. ואני גם מבין שמתישהו בחיים יהיה לי פחות ממה שיש לי עכשיו. אבל אני רוצה להתקדם. יש לי את הדבר הזה כל הזמן בראש, ואני לא יודע להסביר למה. אולי כי אף פעם לא הייתי בן אדם עצמאי. למשל, אין לי רישיון נהיגה. עד גיל מאוחר הייתי תלוי באנשים, בעיקר בהורים שלי. שיסיעו אותי, שיממנו אותי. כשרציתי ללמוד בחו"ל הם השקיעו את כל הכסף שלא היה להם בזה. ויש לי כנראה את הצורך, הרצון להיות כמה שיותר עצמאי מהבחינה של הקריירה שלי. סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש.

מה למדת מההורים שלך?

אמא שלי אסרטיבית ופרגמטית, מאמינה בעבודה קשה. בלמצות את הפוטנציאל. אבא שלי מאוד נמנע מעימותים. הוא הרבה פעמים מספר לי איך בא אליו מישהו לחנות, ואמר לו ככה, והוא ענה לו ככה. אני יודע שהוא לא אמר לו כלום. אולי הוא אמר את זה לעצמו בלב. חשוב לו שהסביבה תהיה הרמונית.

גם אתה כזה, לא?

כן. זה משהו שיש לי באמת מאבא שלי, ובשנים האחרונות זה קצת נדחק. פחות חשוב לי שכל מי שאני פוגש יוקסם ממני ויאהב אותי.

אבל זה עדיין קורה. כל מי שאמרתי לו שאני פוגשת אותך היה כולו "יו, איזה מקסים, איזה מתוק".

פתאום זה נשמע כמו בעיה.



כי מעבר לפליזריות הבסיסית, יש לי תחושה שאתה יודע להתאים את עצמך לאדם מולך.

ווי, את מדייקת.

אתה יודע מה יקסים כל אחד, ואיך להקסים כל אחד, ואתה לובש את הדמות הזאת.

את צודקת לגמרי. זו הבחנה מאוד מדויקת.

אתה מנסה להקסים אותי?

לא, פשוט יש לי המון דברים להגיד על זה ואני חושב איך ומה. זה לא משהו שאני לחלוטין מודע לו. וזה גם לא בדיוק להקסים מישהו, אלא להשתלב בתוך הז'רגון שלו. בתוך הניואנסים של השפה שלו. זה נכון שאני מאוד נזיל, מין זליג. אני פוגש אנשים, ואם הם מדליקים אצלי משהו, אני פתאום מייצר איזה סניף של עצמי, שיהיה להם כיף לבלות בו. אני לא מרגיש את זה, והאמת שאני גם די מתבאס מזה, עם כל העניין הזה של הפליזינג, ואיפה האישיות שלי בתוך כל הסיפור הזה.

פעם זה היה קורה לי גם עם אנשים שאני לא אוהב. ואז זה ממש מדכא. אתה אומר "מה יש לי, אני פוגש בן אדם שאפילו לא מוצא חן בעיני ואני מנסה להיכנס אליו". היום זה קורה רק עם אנשים שבאמת מדליקים אותי, ואני לוקח מהם גם דברים הלאה. פגשתי אותם, הפכתי קצת להיות הם - וזה לא בהכרח שנשארנו בקשר אחר כך, אבל לי נשאר הצבע הזה בפאלטה. עם אנשים שבאמת אהבתי והם הופכים להיות חברים לכל החיים, יש לי ממש אגפים באישיות שמוקדשים להם, כמו פנימית ג' על שם אריסון, אני דווקא חושב שזה יפה.

מתי בפעם האחרונה יצאת להרפתקה?

להתחתן היתה חתיכת הרפתקה. אפילו ביום עצמו, כשאמרו לנו שמתחילה קבלת הפנים, תרדו, והרגשתי שאני לא רוצה לצאת מהחדר. בגלל שאין לי מושג מה אני אפגוש.

בכית בחתונה?

היה רגע אחד שכן. היו לי דמעות.

כשראית אותה בשמלה?

לא. נהניתי לראות אותה, אבל כבר כל כך חיכיתי לזה, שכשזה קרה זה היה "או.קיי. היא בשמלת כלה. היא נראית מדהים. כמו שחשבתי". זה יותר מדי לחוות את זה כשאתה מחכה לזה כל כך. הדמעות הגיעו ברגעים של איזה שיר, במשהו שהיא אמרה פתאום.

מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים?

זה היה משהו שבטח קיבלתי מהמורה לפסנתר הראשונה שלי. היא היתה מורה שלי מגיל 8 עד 18, והיינו מתראים כל יום. היו לה המון אמרות כאלה, הכל באותו פורמט. נגיד, מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. היא דיברה איתי הרבה על צניעות, שזה מפתח להמון דברים.

אתה יודע להיות צנוע?

אני יודע מתי אני לא. אני חושב שאני מזהה 99% מהמקרים שאני פועל מתוך אגו, ואני יכול לנסות לעקוף את זה, ואם לא אז לפחות להגיד לעצמי שזו היתה פעולה חולה שבאה ממקום חולה.

אתה כל הזמן בוחן את עצמך. מהצד.

מאוד. רוב האנשים נראים לי יותר חופשיים ממני, מכל בחינה, וזה דבר שאני מאוד מקנא בו. מאוד. אנשים שהם בחוויה. ברגע. זה מעורר קנאה, לחלוטין.

איך אתה עם קלישאות?

בכל מה שקשור לכתיבה - יש לי רגישות לזה - לא שאני חושב שהכל צריך להיות חד פעמי ומקורי, אבל ברגע שבן אדם מטריח את הסביבה בלכתוב משהו שכבר נאמר מיליון פעמים, זה נורא מדכא. זה מכבה אותי. מצד שני, גיליתי שכשאתה בא במגע עם אנשים, ומישהו אומר איזה משהו כזה ואתה אומר לעצמך אפשר לסיים את השיחה כאן, אז אתה מפסיד מזה. אנשים משתמשים בקלישאות בתמימות או מחוויה מאוד משמעותית שהם עברו והם לא ערים לזה שחוו אותה אלפי פעמים לפניהם, וזה בסדר. זה לא אומר שהם טיפשים.

זה רק אומר שאתה שיפוטי.

נכון. אבל אם להיות לגמרי כן, אני חושב שברוב המקרים אתה צודק. אם מישהו אומר לך משהו שהוא קלישאה מוחלטת, רוב הסיכויים שלא יהיה לו משהו נורא מעניין להגיד דקה אחרי. וזה לא אומר, כמובן, שאני לא לוקה בזה. תוך כדי שאני מדבר איתך אני שומע את עצמי ובא לי לירות בעצמי. הרבה יותר כיף לפגוש בן אדם שיש לו איזו מחשבה מקורית, שהמוח שלו עובד אחרת. זה Mind blowing, לגמרי. אתה הכי מתאהב בהם. אבל האמת היא שאז אתה מגלה שגם להם יש את הדפוסים שלהם. לכל אחד יש בסופו של דבר משהו אחד להציע. זה לא שהוא ניזון מאיזו מערכת סולארית אחרת.

איך אתה עם הגיל? עם ההתבגרות?

ער לזה. לראשונה בחיי. מלחיץ אותי קצת.

מה מפחיד אותך?

מחלות. להיות לא רלוונטי. להתייבש. להיות משעמם. למצוא את עצמי באיזו סיטואציה כזו שאני לא מבין איך הגעתי לשם. כמו בשיר הזה של טוקינג הדס, "You may find yourself in a beautiful house with a beautiful wife".

אתה שם?

לא, אבל זו פעם ראשונה בחיים שאני במסלול לאנשהו. התחתנתי, אני אעשה ילדים מתישהו. אני הולך למצבים שהם סופיים. כל מה שהוא לא סופי, שטויות. נגיד, פתאום אני אחליט שבא לי להיות גנן במקום מוזיקאי. סבבה. אבל המצבים האלה, את יודעת - פתאום אני יכול להיות איזה זמר בן 45, נשוי פלוס שלושה, גר בנאות אפקה, כאילו - למה?!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו