בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויווה לה דיווה | שיחה עם דורית בר אור

בת 37, שחקנית ומעצבת אופנה. בזוגיות, אמא לתינוקת. זוכרים לה: "שמש". רוצה לקדם: "נשואים פלוס" ב"קשת". מתי: רביעי, 12:00. איפה: אצלה בחנות

13תגובות

המצאת את עצמך מחדש כמעצבת מצליחה, גם בחו"ל. זה תמיד היה החלום?

ממש לא. אני אף פעם לא רוצה משהו. אני חיה מסיפורים, אני חייבת שהכל יהיה סיפורים. החלום זה להיות זאזא גאבור.

מה, זקנה אנטישמית ומשוגעת עם מחשוף עד הברכיים?

כן. ועם הרבה כסף. וחוויות. תמיד היתה לי הזיקה הזאת לדיוות, זאזא גאבור, אליזבת טיילור. היום אני כבר יודעת שלא קורצתי מהחומר הזה של להתחתן ולהתגרש מיליון פעמים, אבל כן חוויתי חוויות. אולי לא יספיקו לסרט, אבל למיני-סדרה בטח. בכלל הייתי רוצה להיות האשה הקטנה.

צילום סלולרי: גלי איתן

אבל את עובדת בלהיות גדולה מהחיים. תראי אותך, 12 בצהריים, יולי, ואת עם מגבעת, ליפסטיק אדום וחצאית עור. עור!

אלה השרידים שנותרו מהילדה הקטנה שהיתה מסתכלת על זאזא ואומרת "אני אהיה ככה". לא משנה לי שעכשיו יולי, אני אהיה ככה. עם חצאית העור. זו דמות שאני תמיד רואה בחלום שלי, וזה יפה, כי אני חיה את החלום הפנימי שלי. זו דמות שאפשר לשנוא או לאהוב, אבל אי אפשר להתעלם מזה שאני מכניסה הרבה צבע לחיים. הייתי רוצה להיות שקטה ולהיבלע בהמון אבל בסוף אני מוצאת את עצמי עם חצאית העור והשיער הג'ינג'י והעקבים והליפסטיק, שאף אחד לא יוכל להתעלם.

ואת לא מתביישת או מובכת כשכולם מסתכלים?

ברור. יש חוסר ביטחון ענק. אם היה לי ביטחון לא הייתי צריכה את כל זה. בואי נגיד שאין לי בושה, זה משהו אחר. אבל ברגעי המבחן, אני הכי ביישנית והכי חסרת ביטחון ואם מישהו יבוא ויפתח עלי את הפה אני מתעלפת, נעשית מים.

למה את חסרת ביטחון?

הפסקתי לנסות להבין מאיפה הדברים מגיעים. פעם הלכתי למישהי שאמרה לי "את לא מבינה כמה הטיפול שלי ישנה אותך" - באותו רגע קמתי והלכתי. פחדתי שזה ייקח לי - אם הכל יהיה טוב, מאיפה יהיו לי אמביציות לעמוד על במה ושימחאו לי כפיים, איך אני אגיע למצב שכל השולחן שאני יושבת בו אוהב אותי, והוא חייב לאהוב.

חייב?

כן.

גם אני חייבת לאהוב אותך?

חייבת.

למה? מה אכפת לך אם אני אוהבת אותך או לא?

אני צריכה את האישור הזה. אפילו אם לא תאהבי, אז שתתרשמי. מאוד.

למה?

לא יודעת. אחרת אני לא אהיה מעניינת. אני מסתכלת על זה ככה: נגיד, כשיש תקופה טובה, אני אומרת, ווי, זה צ'אפטר טוב. גם לחברים שלי. כשמוטי רייף בתקופה רעה, אני אומרת לו "תחשוב, סוף סוף יהיה צ'אפטר מרגש, ולא רק שטות חיים ועליבות".

מה הצ'אפטר הטוב האחרון שהיה לך?

נסעתי לפסטיבל קאן. הוזמנתי שם לכל מיני דברים שווים. זה היה צ'אפטר של זאזא גאבור. חוויות. רק חוויות. אמא שלי מגיל קטן לימדה אותי - בן אדם מת עם החוויות שלו. מה שיש לך בראש ומה שעברת, עם זה את מתה. ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממך.



חיית תקופה ארוכה בפאריס, נכון?

כן. נסעתי כדי ללמוד, מה שלא קרה בסוף, כמובן.

אז מה עשית שם?

בעיקר ביליתי. האמת שרוב האישיות שלי נבנתה שם. נחשפתי להמון דברים באמנות, בעיצוב, באופנה, הרבה מוזיאונים. היום כשאני נוסעת לפאריס אני יושבת כל היום בקפה פלור ולא קמה. מה צריך? את יושבת, קארל לגרפלד בשולחן לידך, אלן דלון מגיע עם המיני מיינור, קתרין דנב יוצאת מהשירותים. זו הבוהמה האמיתית. אבל לחיות בגיל 21 בפאריס זה גם דפק אותי.

למה?

כי תל אביב היתה אז הרבה יותר פרובינציאלית. וראיתי דברים קיצוניים שבאמת שמטו לי את הלסת. עושר שאת לא יכולה לדמיין בכלל, טירופים של אנשים, ללכת בארבע בבוקר למועדון, לראות בשירותים ארבעה זוגות עושים סקס בלייב, וחצי מהם גייז. בגיל 21 אני בדירה של רון לאודר, והאקס שלי מוכר לו תמונות של פיקאסו ומאטיס, או יושבת בשולחן במועדון עם פרינס ואוכלת איתו סוכריה על מקל, בשיא הטבעיות. הגעתי שם למועדונים של חיזבאללה, שאסור היה להוציא מילה בעברית או בצרפתית. ומה את חושבת? שאחרי שעה לא רקדתי להם על השולחן? ואז אני חוזרת הביתה ומה אני עושה, יושבת בבית קפה ביהודה מכבי? זה בילבל אותי. הייתי אומללה תקופה ארוכה. חזרתי שוב לפאריס כי לא ידעתי מה לעשות.

יש לך משקיע גדול בעסק, נכון? איך השגת אותו?

ישבתי במסעדה עם חברה והגיע אביב גלעדי עם מישהו. לא היה להם מקום לשבת, והם שאלו אם אפשר להצטרף אלינו. אביב הסביר לי שזה מישהו מאוד חשוב והוא הבעלים של וורנר. אני כשאומרים לי מישהו חשוב אני מאבדת את העשתונות, והתחלתי פשוט לרדת עליו אמרתי לו יו אר סו אימפורטנט, אתה יודע עם מי אתה יושב עכשיו, כי אמרתי, יאללה, אימפורטנט, שיעוף. הערב נגמר שהייתי שיכורה והלכתי הביתה בלי להגיד שלום. למחרת היה לי טלפון. הוא התקשר אלי ואמר אף אחד בחיים לא דיבר אלי ככה, והרבה זמן לא צחקתי ככה, איי הב טו מיט יו אגיין. נעשינו החברים הכי טובים.

ואז סיפרת לו שאת מעצבת?

הוא התחיל לראות את התגובות של אנשים לבגדים שלי, כשהיינו יוצאים. ואז הוא אמר לי למה את לא עושה כלום עם הבגדים האלה? אמרתי לו אם אני עושה משהו אז אני עושה בגדול.

אני מניחה שאנשים אומרים עלייך שאת חיה בסרט.

נכון.

וזה יפה, כי את מאלצת את הסביבה לשתף פעולה עם הסרט הזה.

נכון. אני לא פוחדת מאף אחד, ומי שאיתי שמח. אני אוהבת לשמח אנשים, להגדיל אותם, אני חברה נורא טובה. לפעמים זה גם פוגע בי אבל בבסיס שלי אני באמת בן אדם טוב וזה חשוב לי להיות טובה ולדאוג לאנשים ולטפל בהם.

ומי מטפל בך כשאת נשברת?

רק אני.

את לא אוהבת שרואים אותך פצועה.

לא. ממש לא.

גם הקרובים לך?

אמא שלי יודעת שקורה משהו רע כי אני לא עונה לטלפון כמה ימים ואחרי כמה ימים, כשאני כבר עונה, אני בהתחמקות.



ובן הזוג? והחברות?

החברות גם לא. נדיר. אולי יש אחת שאני יכולה להוריד את המגננות והתחפושות.

למה?

אני מפחדת להתאכזב. אני תמיד אומרת - אני מעדיפה לא לבקש, כדי לא לדעת את האמת. אני רוצה להאמין שהם כולם יעשו בשבילי את אותו הדבר, אבל אני לא רוצה לבקש כדי לא להתאכזב, כי אני כל כך אוהבת את האנשים סביבי ואני ממש פוחדת לאבד אותם. זה גם לא פייר, כי אני תמיד נראית כל כך חזקה ואני אף פעם לא ארשה לעצמי להיראות המסכנה. אני אסתגר בבית ואז אצא עם חיוך. ורוב האנשים בחיים שלי פגעו בי.

מי פגע בך?

חברות. הרבה חברות פגעו בי.

מפתיע כמה זה כואב, נכון? הרבה יותר מכל דבר שגבר יכול לעשות לך.

נורא. נורא. אני עברתי גירושים. בכי, כל היום. גירושים של סכין בגב. חברות לרוב פגעו בי, וזה כל כך לא פייר וכל כך לא הגיע לי.

אבל למה לא להראות את הפגיעות הזאת?

זה משהו שואתי. משפחה ניצולת שואה. וסבא שלי שנא אנשים חלשים. פיזית. הוא היה אומר: "אותם היו הורגים ראשונים". יש את הקוקטיות הקטנות שמורידות דמעה כי קשה להן, ואני, היו לי בחיים התפרקויות נורא קשות, שלא ידעתי אם אצא מהן. אני עושה הכל כדי לא להגיע לשם, זה נורא מפחיד.

אנשים רוצים להתחבר אלייך? תמיד?

כן.

למה, את חושבת?

חסר להם שלא. וחוץ מזה, אני לא שופטת, אני יודעת להשרות עליהם את הביטחון שאני מקבלת אותם כמו שהם.

ומה את מחפשת בהם? עניין?

כן. אין לי סבלנות ואני משתעממת מהר. אני נדלקת מהר, מתאהבת. אבל במבחן הזמן זה לא מחזיק. כאילו, עברה שנה, את משעממת אותי, אני נעלמת. קופרפילד. החברים שלי מכירים את זה, אומרים "עוד מעט היא תקבל קופרפילד". גם האנשים שאיתי, כמה שאני טוענת שאני מספקת את האנרגיה והעניין, יש אצלי מבחן זמן. הקבלה היא קלה, חייבת להודות, אבל אז צריך לספק לי עניין. ונושרים מהר. אז בעצם אני הכי גרידית של עניין. ספקי עניין. נגיד, היינו במיקונוס, וישבנו בארוחת ערב, תוך דקה זה הפך להילולה גדולה, די בזכותי, אז יכולנו להגיד אני המשוגעת, אבל עשיתי עניין להם ולעצמי, היה שמח.

אבל זו חוויה בסיסית שלך, לא? הגעתי, המסיבה יכולה להתחיל.

כן. כי אם לא הייתי עושה את זה כולנו היינו אוכלים ארוחת ערב נחמדה וזהו. אבל הפכתי את זה לערב שלא שוכחים. היו שם חבר'ה מביירות ששמו שטיח משי פרסי בים כדי לא להתלכלך. משי פרסי. בים! לקחו בקבוק של ליטר וחצי דום פריניון ושטפו לי את הרגליים. בקבוק של 2,000 יורו. זה היה שוק. העמידו אותי על השטיח לרקוד ריקודי בטן.

ורקדת?

מה זה רקדתי. עפתי.

את אוהבת לדבר כמו אוחצ'ה.

היום כולם מדברים ככה. אני יכולה להגיד שהתחלתי את השפה הזאת.

יש בך צד שהוא וולגרי? בטח אומרים לך את זה הרבה.

כן.

איך את מבינה את זה?

לא אוהבת את זה. אני לא אוהבת אנשים וולגריים אז קשה לי לקבל את זה על עצמי. מוחצנות אני מקבלת, אבל וולגרי זה מעליב. אני יכולה להבין למה אומרים את זה עלי, אבל זה לא אני. מי שמכיר אותי יודע. קשה לי עם מעשים וולגריים, למרות שיש אנשים שיחשבו, נגיד, שלרקוד על שולחן זה וולגרי. אני בטוחה שאנשים שם אמרו בואנה זאת רוקדת על השטיח עם הערבים ועם הדום פריניון, איזו וולגרית.

אני מוקסמת מבחורות כאלה.

כן. טיפוסים כמוך אני דגה בקלות. נגיד, בן זוגי זיו הוא כאילו כמוך. שקט. אני הפסיכית שלידה את יכולה להוציא משהו בך, שיהיה לך יותר קל.

אני יכולה למות מהמחשבה לרקוד על שולחן.

גם לי זה היה וואו, אבל זה היה הכרחי לכל הבידור שהלך שם. כי בסופו של דבר הרמתי את כולם ואז ירדתי מהשולחן. זה כמו שעושים מסיבת בריכה ואף אחד לא קופץ, אז אני אקפוץ את קפיצת הראש, אבל ברגע שכולם בפנים אני אצא.

למה?

כי אני לא אוהבת להיות במים. אני אשב ואצפה ואראה את כולם וזה נורא יצחיק אותי.

אז את מדליקה את הערב על חשבונך, עושה משהו שלא בא לך לעשות. זה לא עול?

יש סוג של עול. יש מחיר. פעם שילמתי יותר את המחיר, היום אני יודעת לעצור את זה. פעם זה גם היה זו שעפה מהשולחן וזו שלוקחים בסוף הערב באמבולנס.

דברים שבטח קורים רק לך.

רק לי. נגיד, טיפלה בי פעם מישהי ממש מדהימה. ואז, פתאום, היא התחילה להתחמק ממני. השארתי לה הודעות והיא כל הזמן אמרה שהיא עסוקה, לא יכולה, אין לה זמן. מסננת בתירוצים עלובים. הייתי כל כך מושפלת, פגועה. כאילו, היא ידעה עלי הכל. הכל! עברתי תקופה קשה עם זה. אחרי כמה חודשים התפרסמה עלי כתבה גדולה בעיתון, והיא התקשרה אלי - נו, מתי נפגשות? והייתי כאילו, נראה לך?

והיא ניסתה ליצור קשר עוד כמה פעמים, ניפנפתי אותה. אחרי כמה זמן בעלה שלח לי הודעה: "תדעי לך שהיא מאוד אוהבת אותך". אמרתי - מה זה הפתטיות הזאת, היא שולחת אלי את בעלה. שלחתי הודעה ארוכה, כתבתי "עכשיו אני במקום אחר בחיים, תודה רבה, אני במקום טוב. לא כועסת, אין לי בעיה לפגוש אותה לקפה, שולחת בריאות ואהבה". ואז אני מקבלת אס.אם.אס: "את לא מבינה, היא נפטרה". התברר שהיא הפסיקה לטפל בי כי היא היתה חולה. כל הזמן הזה שקיללתי אותה היא היתה בטיפולים, ועוד לפני מותה דאגה שאני אדע שהיא אהבה אותי. זה באמת נורא. וזה נהיה דיבור כזה, אצל החברים שלי - "לא כועסת, ניפגש לקפה, שולחת בריאות ואהבה".

זוועה. ממה את פוחדת?

להיות לבד.

מה את עושה כשאת לבד?

משתגעת. הראש עף למקומות לא טובים.

באמת? את לא אוהבת, נגיד, להיות לבד בבית?

את יודעת, אני פתאום מבינה שזו תשובה שהייתי עונה פעם, שכבר לא רלוונטית. ואני יושבת מולך ואומרת - רגע, תודי. תודי שאת כבר לא הבן-אדם הזה. כבר אין לי דיכאונות, אני כבר לא מתפרקת, יש לי את זיו ואת הבת שלי. אני לא באמת מפחדת מהמחשבות. איזה מחשבות? שרציתי לקפוץ מהגג בגיל 12? זה כבר לא יקרה. את יודעת מה? לא מפחדת להיות לבד. מחכה להיות לבד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו