טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השלום מתחיל מאנשי הדת

הרב מנחם פרומן, 67, רב ההתנחלות תקוע. נשוי להדסה ואב לעשרה. מתי: רביעי, 08:30. איפה: בביתו בתקוע

תגובות

איך אתה מרגיש היום?

קודם כל אני רוצה להתנצל. אני עייף ואני לא מאוד צלול ומרוכז. אלה שעות קשות אצלי, בבוקר אחרי התפילה. וגם היה לי לילה לא טוב הלילה. אז אשתי הדסה איתנו, תשמעי גם ממנה דברים.

אני רואה שקשה לך. צר לי. אשתדל לא להקשות יותר. בוא נדבר על פועלך למען השלום, על המפגשים שאתה עורך כבר שנים עם מנהיגים ואנשי דת מהעולם הערבי.

כמעט 40 שנה אני טוען שאי אפשר לבנות כאן שלום בארץ בלי לקחת בחשבון את הגורם הדתי, שהוא חזק נורא בציבור הערבי, וחזק יותר ממה שכמה מקוראי "הארץ" היו רוצים גם בציבור היהודי. אחמד יאסין אמר לי בזמנו - אני ואתה היינו יכולים לעשות שלום בחמסה דקיקה, חמש דקות. למה? כי אנחנו שנינו מאמינים. בשנים האחרונות הייתי אומר את זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע וזה נחשב לתמהוני ומשוגע. פתאום, לאט לאט, המציאות מתחילה להשתנות. פעם אמר לי קצין בכיר בצה"ל, שהיה אחראי על חמאס מבחינת איסוף מודיעין - אין אדם שמבין בחמאס כמוך, שנפגש איתם ומדבר איתם ככה. אבל לעשות שלום עם חמאס? זה שיגעון. והנה חמאס עלה לשלטון.

אבל רוב האנשים אוחזים בתפיסה הפוכה. הדת, שאתה רואה כמכנה משותף, היא עבורם העילה למלחמה.

הרב פרומן. אוריינטציה של היבלעות. צילום: איליה מלניקוב

נכון. ואני אומר - לא רק בארץ, כל המזרח התיכון יהיה ככה. נסעתי הרי למצרים ולירדן, נפגשתי עם אנשי הדת הכי קיצוניים. לפני שחיסלו את בן לאדן הייתי תמיד אומר שהשמועה שהוא אצלנו בבית, בעליית הגג, לא נכונה. עכשיו, כשמורסי נבחר, פתאום יש לי פגישה עם הנשיא פרס, וכנראה שגם עם בנימין נתניהו, שלשבחו אומר שהוא הטיל על היועץ המדיני שלו, רון דרמר, להיפגש איתי. והוא ישב איתי שעה וחצי. דיברו איתי, שאלו אותי שאלות.

איזה שאלות?

"תגיד, אפשר לדבר איתם? הם לא טורפים?" אני, דרך אגב, לא חושב שהם נחמדים, כמו שאמרה גולדה.

הם לא נחמדים.

ודאי שלא. הרי אני ראיתי אותם כמו חמסינים. זה נחמד? לא. אבל זה חלק מהמציאות כאן. אז הדברים שדיברתי עליהם כל חיי, שלום על בסיס דתי, הדברים האלה פתאום מתממשים. לכן נפגשתי עם פרס אתמול, סיכמנו לעשות משהו, ועשיתי כל מיני טלפונים לחברים המוסלמים שלי. אבל... סליחה שאני קצת לא מרוכז. את מכירה את השיר של רחל, "מנגד"? השיר הזה כתוב על המצבה שלה: קשוב הלב. האוזן קשבת:

הבא? היבוא?
בכל ציפייה
יש עצב נבו.

זה מול זה - החופים השניים
של נחל אחד.

צור הגזרה:
רחוקים לעד.

פרוש כפיים, ראה מנגד.
שמה - אין בא.
איש ונבו לו.
על ארץ רבה.

מה היא כותבת כאן? דבר שהוא פנטסטי. אנחנו כאן בתקוע, מול הר נבו. ומשה ואהרון גם הם בנבו. לא זכו. לא הגיעו. יש אלוהים או אין אלוהים? זו שאלה שכל החיים שלי אני שואל, מורט עוד עלה כותרת, ועוד עלה כותרת. יש, אין, יש, אין.

אתה לא בטוח שיש אלוהים?

לפעמים אני בטוח. לפעמים אני בטוח שאין. כל המשפחה נרצחה בפולין. כל המשפחה.

מה אתה שומע בשיר הזה?

זה על משה רבנו. כל החיים הוא מוליך את העם לארץ ולא נכנס אליה. והנה אני בדיוק במצב הזה. את מבינה. סוף סוף ביבי רוצה לדבר איתי, לשמוע מה לעשות. ואני אומר את זה לשבחו, כי הלך המחשבה שלו כל כך שונה, והנה הוא מוכן להיפתח ולשמוע. יש לי הצעות. אני חושב, למשל, שצריך לשלוח מכתב ברכה לד"ר מורסי במצרים בידי משלחת של רבנים. אני לא יודע אם ביבי יקבל ויסכים, אבל יש הרבה עבודה. ואני לא יודע אם אני אזכה לעבוד. כמו משה רבנו - כל החיים מוליך את העם לארץ ישראל, והיה כי תבואו, והיה כי תבואו.

והוא לא בא.

הרב פרומן. הידיעה שהדבר יוגשם, אבל לא על ידיך. צילום: איליה מלניקוב

לא. הוא לא בא.

הדסה: זה דווקא ביטוי חזק של חיים שאדם מסיים אותם באמצע. הם לא נגמרים לו. הכל נפתח ונפתח ונפתח.

הרב: יכול להיות שאני לא אגיע עם המכתב של ביבי לד"ר מורסי, עם הצעה: בוא נבנה שלום. הסיסמה של האחים המוסלמים היא: "איסלאם הוא הפתרון". הסיסמה הזאת נורא מפחידה, בטח אנשים מהסוג של ביבי. אבל אני לא אבוא לד"ר מורסי, ולא אמסור לו את המכתב, פשוט כי... כי אני לא אבוא. זה בדיוק זה. נבו. את באת אלי בשבוע של הפרשה על חטאו של משה שבגללו לא נכנס לארץ, והשבוע של בר המצווה שלי זה פרשת "ואתחנן". משה מתחנן לבוא אל הארץ. וזה אצל חז"ל מופת לתפילה. תחשבי מה זה אומר שחז"ל הפכו את זה למופת לתפילה. את התפילה הזאת שלא נענתה. חיים כתחנונים. לא חיים כהישגים ועשייה. חיים כתחנונים. סוף סוף אולי יש לי אפשרות לעשות משהו. ואולי לא.

אולי כן.

אולי כן. יש לי בת ברסלבית - קורה במשפחות הכי טובות, כן? ממנה אני לוקח תמיד את הביטוי שברסלב כל הזמן אומרים: "אצל השם יתברך הכל אפשרי". ואצל הברסלבים הכל אפשרי באמת. ואולי זה באמת לא חשוב? למה מביאים תפילה שלא נענתה כאב-טיפוס של תפילה? אולי משום שתפילה שלא נענית היא דבר גדול מאוד.

כשמשה עומד על פסגת ההר, אלוהים מבקש ממנו להתבונן בארץ שאליה לא יבוא. נכון? מראה לו אותה, חלק אחרי חלק. למה? איך אתה מבין את זה?

הוא בא לארץ, אבל בצורה לא פולשנית. לא מנכסת. בצורה של ביאה. רבנו, לא זו בלבד שהוא נכסף לארץ, הכיסופים שלו לארץ הם לבוא אליה, אבל לא ככובש. וזה בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו. מצד אחד כיסופים ומצד שני הידיעה שהדבר יוגשם, אבל לא על ידיך.

כבר למעלה משנתיים אתה חי עם הידיעה הקשה הזאת. שימיך ספורים.

תאמיני לי שלא נתנו לי אפילו שנתיים. לא נתנו בכלל. אמרו שזה נס.

גם אתה חושב שזה נס?

איליה מלניקוב

ככתוב: "תלויים בנס ובסלע". לחיות מתוך תחנונים.

הדסה: אין לזה הסבר, איך הוא מחזיק מעמד. כנגד כל התחזיות.

במה אתה מחזיק בתקופה הזאת?

הדסה: התשובה היא שהוא לא מחזיק. הוא לא מתגבר, הוא לא בונה. הוא תולה את עצמו בין שמים וארץ. לתלות עצמו בקב"ה. לא בתקוות כאלה ואחרות. הוא לא אומר אף פעם "יהיה טוב", אבל הוא מוכן להיות במצב התלוי הזה. פשוט מוכן להיות תלוי ככה, מעל התהום.

הרב: תמיד דיברתי ככה. ועכשיו הקב"ה נתן לי לחיות ככה. זו הנקודה של ברסלב, של רבי נחמן. כל כך בסיסית אצלו התמונה הזאת של משה רבנו, שעומד על הגבעה מול מלחמת עמלק, ומרים ידיים, ובזה הוא מנצח. רש"י ואונקלוס מפרשים שכוונתו תפילה. "ויהיו ידיו אמונה".

ואיך אתה מפרש?

כמו ברסלב. אמונה. אתה מרים ידיים. האמונה כוללת גם להרים ידיים.

אתה פוחד?

כן.

אתה מנסה ליישב את הסכסוך בינינו לבין הערבים, אבל יש גם קרע בינינו, בין חלק גדול מהציבור הישראלי, לבין המתנחלים.



יש את האמירה הזאת של גרומיקו, שהיה שר החוץ של ברית המועצות: "השלום אינו ניתן לחלוקה". והמטרה שלי היא לא לעשות שלום בינינו לבין הפלסטינים. זו התוצאה. שלום בין אדם לחברו, בין עם לשכנו - זה הכל מין הפניה נפשית, הכרעה של הנשמה, שרוצה ללכת לצד השלום. צריך לטהר את דת ישראל.

מה זאת אומרת?

בהזדמנויות חגיגיות אני מתלבש כמו סבא שלי, שהיה חסיד גור. לובש קפוטה וספודיק לבנים. אני חושב שצריך להפוך את היהדות משחורה ללבנה. השקעתי הרבה שעות במפגשים ובלימוד של האיסלאם, והפעילות הזאת באה כדי להפוך את הדת ללבנה. הרב קוק, שתמונתו פה מולי, אומר שכל דת ישראל זה מהלך של היטהרות מעבודה זרה.

ממה היית רוצה לטהר את הדת?

מעבודה זרה. מאגואיזם. אני מרגיש שיש משהו מאוד מאוד עמוק באהבה של בן אדם לאדמה. תמיד זה היה הדימוי שלי. אדם מעפר בא ואל עפר ישוב. הקשר של אדם לאדמתו הוא הקשר למקור החיים שלו. והקשר הזה לאדמה, יכול להיות מאהבה ויכול להיות מרכושנות - שאתה רוצה להיות בעלים של האדמה, לשלוט עליה. כשהייתי אצל ארדואן, הוא נתן לי כרכים של שירת ג'לאל א-דין רומי, החכם הסופי. רומי כותב שהאדם יכול להיבלע באדמה כמו סוכר שנמס במים. אם יש לך אוריינטציה של היבלעות, התבטלות בפני האמת האובייקטיבית, זה שלום.

כך אתה תופס אותו.

תראי, תקוע למשל, זה יישוב מעורב, ויש בו בית ספר שאשתי הקימה, ולומדים בו דתיים וחילונים יחד. כי הבעיה היא לא רק מתנחלים ולא מתנחלים, או דתיים ולא דתיים. זה הכל אוריינטציה נפשית. אם אתה בונה הכל על האגו שלך, או אם אתה איזה מכשיר לזרימה הכללית, לאמת הכללית, לשלום הכללי, גם כשהוא פועל מתוך מודעות של אני אחליט, אני אנווט, כמו רבין. ויותר חזק מזה, מלהיות צינור לדבר הכללי, זה להיות עניו, שהמטרה תהיה להתבטל, להיות מכשיר במודע. הקדוש ברוך הוא יכול לפעול גם בדרכים משונות, אבל הדרך הישירה היא באמצעות אנשים שרוצים להיות כלי לשלום הכללי. מי שרוצה להיות כלי לזה, וזו מטרת חייו, זו הדרך הישירה והפשוטה ביותר לחיות חיים אנושיים ראויים. העיקר זה להיות בן אדם, זה מה שאני אומר.

ומשם מגיע הפתרון שאתה מציע - להישאר בהתנחלות, קרוב לאדמה, אבל תחת ריבונות פלסטינית.

ישבתי עם מישהו מאוד קרוב לראש הממשלה והוא אמר לי שהפתרון הזה שאני מציע, הוא הפתרון שגם הוא רואה, מבחינת תמונה מדינית, כבר שנים, ושהוא פועל כדי לשכנע את ראש הממשלה בזה. כך הוא הגדיר את עמדתו: הוא חושב על פתרון מעשי, ואני בא מצד אחר, שזה טיהור, זיכוך, של היחס בין אדם לאדמה. כמו שאדם אינו בעלים על אשתו, אלא נבלע בה, וזה הכיף של חיי זוגיות - שיש לך למי להתבטל, להינמס כמו סוכר במים. זה גם הכיף של אדמה ואהבת הארץ. כשבאנו לתקוע באנו לזה, כדי להשתתף בהקמת קהילה מעורבת. מתוך כוונה שאני רוצה ללמוד, אני רוצה לקבל. אני לא רוצה לתת. אני לא עובד בשביל האמת שלי. אני עובד בשביל האמת הכללית, האובייקטיבית. בסופו של דבר השאלה היא אם אתה מתבטל בפני הקדוש ברוך הוא, או שאתה מייצג אותו. ואני מתבטל בפני אלוהים.

זה מתקשר לי לחיים מתוך תחנונים.

כן. זה אותו דבר. התבטלות גם במובן שהתוכניות שלך לא מתגשמות, או שהן מתגשמות, אבל לא על ידיך, בכך נטהרת הדת מצד העבודה הזרה שיש בה. לא לקחת ערכים, מולך, ולהקריב להם את עצמך ואת ילדיך, אלא לראות את העניין האנושי. את המעמד האנושי.

אני מאוד מתרגשת לשמוע אותך אומר את הדברים האלה.

זו התכלית האנושית. להיות אדם. מענטש, כמו שאומרים את זה ביידיש. העיקר זה להיות בן אדם, כל היתר זה אמצעים. בקבלה, אור של אדם קדמא הוא יותר מהאור של יעקב אבינו. כלומר, האור האנושי הוא במדרגה יותר גבוהה מהאור היהודי. אני חושב שככה צריך לבנות את עצמך, להיות בן אדם. הרב קוק אומר שעם ישראל הוא לא עם בכלל, אין לו הגדרה לאומית, הוא התמצית של העניין האנושי. עם-אדם, כמו שאמר א"ד גורדון, עם שהוא מענטש. לקב"ה יש דרכים משונות לאהוב אותנו. אפילו יהודי דתי יכול להיות בן אדם.

אם כך, מה אתה חושב על הכיבוש? איך אתה מסביר אותו?

אמרתי ששלום זה בכלל אוריינטציה נפשית, שלום, בעיקרו של דבר, הוא ברית שנותנת לכל אחד משני הצדדים את החופש שלו.

אבל עדיין אין שלום. ואין ברית. ויש כיבוש, שאני מאמינה שהוא שורש כל הרע.

אני גם חושב שהכיבוש הוא שורש כל הרע. השאלה היא למה את מתכוונת במילה שורש. אני צריך להיכנס לעניין השורשי. הכיבוש הוא מכוח הפחד והרצון של האדם להגן על האגו שלו, מתוך חוסר הרצון להיפתח. ביום שלישי ערכתי חופה וביקשתי מהקהל למחוא כפיים לזוג על כך שהוא אמיץ מספיק להיכנס לברית, כי בברית אתה מוותר על האגו שלך, על הרצון לשעבד את כל העובדות סביבך לאגו שלך. הכיבוש זו בעיה הרבה יותר עמוקה, את מדברת עליו במובן הפוליטי, אבל זה רק מובן אחד.

הכיבוש הוא סימפטום.

כן. האדם נמצא בדילמה תמיד אם להיפתח ולהיות חופשי או לשעבד ולהשתעבד, לשנוא ולהיות שנוא. זו הדילמה שלנו גם בתחום הפוליטי. ביבי נתן את הנאום שבו הוא סיפר כמה מפריע לו הכיבוש, אבל לנאום זה לא מספיק. הכיבוש הוא ביטוי לרצון לשעבד את העובדות לאגו שלי. יש לי את המשפט שאני תמיד אומר, ההתנחלויות הן אצבעות היד המושטות לשלום.

אני לא בטוחה שהבנתי.

כי כאן נוצר המגע האמיתי בין התרבות המוסלמית ליהדות. הדסה תמיד אומרת - יש גדר ויש קשר - כשיש גדר קורים דברים כמו מגדלי התאומים. את יודעת שכל עיד אל-פיטר ועיד אל-אדחה הייתי שולח ברכות לאבו עמאר ואחריו לאבו מאזן, וכתבתי שם על אהבת לרעך כמוך, ואל תעשה לחברך את השנוא עליך. מה שאני רוצה לעצמי, עלי לרצות שיהיה גם לאחרים. אני רוצה מדינה יהודית, עלי לרצות שתהיה מדינה ערבית. אני אוהב את ירושלים, אני צריך לרצות שגם להם תהיה ירושלים. כשאבו מאזן ראה את זה הוא כל כך התרגש, הוא הלך לחדר והביא לי את המסבחה, מחרוזת התפילה שלו, מתנה. היא כאן אצלי.

ומה אמר אבו עמאר?

הרומן ביני לבין אבו עמאר עורר קנאה רבה אצל אשתי. לפני מותו הוא ביקש ממני לבוא אליו לרמאללה. אולי עכשיו יחשדו שאני נתתי לו את הרעל, כן? אבל הוא התקשר אלי ואמר: "חכם פרומן, תבוא אלי כמה שיותר מהר".

והלכת מיד?

כן. בטח. אבל אלה סיפורים. נעזוב את זה. סתם סיפורים. בסופו של יום, ההתנחלויות, לטעמי, קמו בשביל זה. הן היד הנוגעת ביד השנייה. פירוש של הדת כאהבה וכחופש.

למרות מצבך, אתה ממשיך בעשייה. אתה פועל להקמת תיאטרון.

תיאותורון - תורון מלשון תורה ותיאו מלשון דת. תיאטרון דתי. סמואל בקט אומר "מהו תיאטרון?" קבוצה של אנשים העומדים על צוקים ולמטה יש ים סוער, ובו טובע שזועק לעזרה, והם לא יכולים לעזור. הטובעים הם השחקנים והעומדים על הצוקים הם הקהל. בתיאטרון מעלים את החיים כמצוקה. הקהל לא יכול לעזור לנסיך דנמרק, המלט, אבל הוא נוכח ועומד מול בעיית הקיום האנושי. גרוטובסקי מציע הגדרה אחרת, שהתיאטרון משול לגבעה, בלילה, עליה עומד אדם שיצק על עצמו בנזין והצית, ומסביב לגבעה עומדים אנשים ומסתכלים, ופניהם מוארות על ידו. ומה שאני מבין מזה זה שהשחקן מוסר את נפשו, מסירות הנפש שלו מאירה את פני הצופים. הגדרה שלישית היא שבעצם בתיאטרון השחקנים והקהל מתגברים למשך שעה וחצי על הגרביטציה. מרימים את הקהל. כמו שמוישה לווינגר אומר, מה זה ריקוד? אדם קופץ למעלה, מתגבר על כוח הכובד. כוח הכובד ביידיש הוא כוח הכבוד, הכויבד.

אין בתיאטרון משום עבודה זרה?

אדם בתיאטרון קופץ למעלה, מתגבר על האגו שלו, על האני שלו. על ההגדרה של עצמך שלא נותנת לך להיות חופשי. לשחק זה להיות חופשי. גם במובן התנכי, של לאהוב. וזה ודאי חופש. אז התיאטרון הזה הוא תיאטרון דתי, לא במובן שהוא שומר על ההלכה או שואב מהמקורות, אלא הוא משיג את תכליתה של הדת, שהיא לשחרר את האדם ולהביא אותו להיות אוהב. זוהי חזרה בתשובה של הציבור הדתי מהשעבוד להלכה והנוקשות אל החופש והאהבה. כשישבתי עם בני שיבי, וחשבנו לקראת מה אנחנו הולכים, עם המחלה שלי, שיבי אמר שהדבר היחיד שאנחנו צריכים לעבוד עליו זה התיאטרון. זה החלום. אני מלמד בשנים האחרונות את ספר הזוהר, כי הוא מעמיד את עצמו כתשובה של תורת הנגלה, הוא בא לשחרר אותך מהדוגמטיות הדתית ומההלכה. "להיות עם חופשי בארצנו" - ההמנון אינו מצודד את לבי, ובכל זאת, כשאני שר את השורה הזאת, אני מתרגש. הרעיון שלרגעים מסוימים אתה יכול להשתחרר מהכובד ומהכבוד, הוא רעיון נפלא.

הוספת לעצמך שם, נכון?

אחרי שהתגלתה אצלי המחלה היה כנס בצוותא. ושם שיניתי את שמי למנחם חי שלום. פעם מישהו אמר לי שהוא חשב שכל מה שאני עושה זה בגלל שפרומן בגימטריה זה שלום. בדקתי. נכון. בלי לעזור ולהוסיף את מספר האותיות. פרומן זה באמת שלום. לפי ההלכה, צריך לשנות את השם בבית הכנסת, ואני עשיתי את זה בצוותא. בכנס, אמרתי להם: אתם בית הכנסת - ואליד צאדק הוא הגבאי. א"ב יהושע הוא הרב המזרחי. עמוס עוז הוא הרב האשכנזי. אמרתי - אני לא יודע כמה זמן יש לי, אבל השלום. חי שלום. וכאילו יש עכשיו את התנאים לזה, אבל... כמו משה על הר נבו, נבוא או לא נבוא.

מה אתה רוצה להשאיר אחריך?

שלום.

הלוואי שתזכה.

תתפללי גם את. אני חי מהתפילה. חיים של תחנונים. אמרתי לך. אלה חיים מסוג מסוים. למשל, הדבר - אם אתה מתחנן - המילה העיקרית בחיים של תחנונים זה תודה. יש לי כוח. תודה.

הדסה: אני שנים אומרת שבאמת הערך האמיתי שיש לו זה לא מה שהוא מקדם, אלא מה שהוא משאיר אחריו. ההזמנה לפתוח פתח אחר לראות את המציאות. הכיוון הזה. להפוך את התודעה. אפילו כאן ביישוב, בהתחלה, הקול שלו היה בודד לגמרי. היום זה כבר זרם, התודעה נפתחה אצל הצעירים של גוש אמונים.

הרב: בקיצור, אשתי אומרת, אתה יכול למות.

הדסה: חס וחלילה, להפך. אני פשוט רואה את זה בפועל. רואה את זה אצל הערבים, ששם זה בכלל לא הדיבור. וזה שהוא פורץ את הדיבור הזה, הרבה ערבים רואים אותו כמו המורה הרוחני שלהם, כמו המנהיג שלהם.

כל חייך היית נון קונפורמיסט. מחזיק בדעות לא קונבנציונליות. זה היה שווה את זה?

נראה. אם באמת יהיה שלום, אז זה היה כדאי. אם הלא-קונבנציונלי יהיה בסוף קונבנציונלי, אז כן. רבי נחמן אומר שאברהם היה משוגע הכפר, זרקו עליו אבנים.

ועליך?

זרקו.

הדסה: בטח. תשאלי את הילדים, הם גדלו באווירה שיש להם אבא אחר. יש ילדים שזה היה להם קשה. התגובות אליו היו מאוד קשות בהתחלה. היה לילדים מין ספורט כזה, שהם היו מרבים לנסוע בטרמפים, ומספרים שהם מתקוע, והיו אומרים להם "אה, תקוע, יש שם את הרב המשוגע הזה, הוא משוגע לגמרי". וכל הנסיעה היו נותנים להם לדבר. ואז, שנייה לפני שהם היו יורדים, הם היו אומרים "כן, זה אבא שלי". הם קיבלו גם חוסן מזה בסופו של דבר. אבל זה היה להם קשה.

אתה חושב שאתה משוגע? יש לך ספקות בדרך שבחרת?

הרבה משוגעים, אני חושב, לא חושבים שהם משוגעים. יהיה טוב - אם יהיה טוב, ויהיה שלום. זה צריך להתממש. חיים של תחנונים, יש לך רווח גדול מזה. את שואלת אם כדאי, ובטח כדאי. חיים של ענווה. אני תמיד אומר - יש הלכה, ללכת, ויש קבלה, לקבל. לקבל זה כיף עצום. כי אז הטוב האובייקטיבי או האמת האובייקטיבית דוברת דרכך. לא רק אתה והמחשבות שלך. יכול להיות שזה מתבטא בצורה שיכולה להיות אכזרית. זה אכזרי נורא מה שרחל כותבת. משה לא נכנס לארץ. אבל העם נכנס. מי שלא מממש - מישהו אחר יממש. אולי בני. אולי הרב מלכיאור. אולי עתניאל שנלר.

אתה מרגיש שהצלחת קצת לתקן את העולם? להשאיר עליו את חותמך?

הקב"ה יתקן את העולם, זה דבר עצום, לא? מה העולם צריך את החותם שלי? חותמו של הקב"ה הוא האמת. יותר טוב להיות בעולם אובייקטיבי. שהדברים לא יתרחשו כמו שאתה, אלא כמו שהם.

הסבל שלך בשנים האחרונות, הנפשי והפיזי, מה הוא לימד אותך?

זו שאלה פילוסופית גדולה. עזבי. צריך לקבל מה שיש. לקבל זה יותר מלעשות בעצמך.

הדסה: אותי הוא לימד להכיר תודה. לפעמים אתה מרגיש שאתה בקאנטים, צריך להגיד תודה על כל מה שיש, על כל פיסת חיים, על כל טוב.

אתה מתחרט על משהו?

בטח. מה זאת אומרת? אשתו כגופו, נכון? אז אשתי מתחרטת על כל הפגישות שלי עם כל המנהיגים המוסלמים וכל השעות שהשקעתי בזה.

תודה רבה, אני אעזוב אותך עכשיו. אני רואה שאתה עייף.

רגע, הכי חשוב לי להגיד תודה. הרבה תודה. לכל החסדים שאני מקבל. מאשתי, מהילדים שלי, ובעיקר מבני שיבי, שהיה רב במכינה בגליל, וכשהתגלתה המחלה הוא עזב עם אשתו את העבודה שלו, וחזר הנה, לתקוע. הוא מקמב"ץ אותי. ממש מחזיק אותי. גם שאר הילדים. גם הקהילה. שככה מחבקת אותי, וגם הרבה חברים, תלמידים. במחלקה האונקולוגית בשערי צדק מטפלים בי יוצא מן הכלל פרופ' סגל, ד"ר שמואלי, האחות ברוריה. אין מילים. ויש עוד תודה אחת. גדולה. למירה. מירה פרבשטיין היא בת כיתה שלי ב"ריאלי". היה בינינו קשר טוב בתיכון, למרות שהלכנו במסלולים כל כך שונים. היא נשואה לשלדון אדלסון. ואחרי שהתגלתה המחלה שלי, פתאום אני מקבל ממנה טלפון. אחרי 40 שנה שלא דיברנו. והיא אומרת לי "מנחם, קראתי בעיתון שאתה חולה. אני רוצה להגיד לך שכל מה שצריך מבחינה כספית, עלי". אמרה ועשתה. אלה, באמת, דברים מופלאים שאני מקבל. וזה הכי חשוב להגיד. תכתבי: מנחם פרומן אומר תודה.

musaf@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות