בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נהנתן בשר ודם

שאול אברון, 68, מבקר אוכל ומסעדן. זוכרים לו: "הקיוסק". איפה: ב"יועזר". מתי: שישי ב-13:00.

3תגובות

או, הגב הרחב על הבר. מה אתה עושה כשאתה לא ב"יועזר"?

כל מיני. הולך לבריכה מדי פעם. שוחה. גם למדתי לעשות התעמלות במים.

שאול אברון שוחה ומתעמל?! תיכף תגיד לי שזה גם מטעמים בריאותיים.

אני חושב שלא. זה בטח עוזר. אבל אני עושה את זה מתוך איזשהו חשק דווקא. מחוץ למים אני לא כל כך אוהב לזוז, אבל בתוך המים כן.

אתה עצל?

מאוד.

כמה עצל?

אני אוהב לשבת יותר מאשר ללכת, למשל. אני בעיקר אוהב כיסאות גבוהים של בר. זה יותר נעים לי, משום מה.

צילום סלולרי: גלי איתן

ספר לי איך התגלגלת לעיסוק באוכל.

גדלתי במשפחה מאוד לא אופיינית. אמא שלי במוצאה רוסייה ואבא שלי מפולין, אבל שניהם למעשה גדלו והתחנכו בצרפת ובבלגיה. אבי היה רוקח, היה לו בית מרקחת באלנבי, מהראשונים בתל אביב. "ג'ואיז בר", מכירה? אז שם היה בית המרקחת של אבא שלי, ואני גדלתי בדירה מעל. אמא שלי היתה מאוד צרפתייה בתרבות האוכל שלה. למשל, מרגרינה, זה משהו שפגשתי רק כשהגעתי לבית הספר וראיתי ילדים אוכלים את זה.

לא הבנת מה זה הפולימר הזה.

ממש ככה. היו שנות צנע כאלה - היו דודים מחו"ל ששלחו כל מיני תלושים שאפשר היה לקנות דברים. אז במשפחות אחרות היו קונים בזה מוצרי חשמל, ואצלנו היו קונים בזה חמאה וגבינות. היה אז היצע מאוד מצומצם. לא היה דבר כזה, נגיד, לאכול שרימפס. ואנחנו היינו נוסעים ליפו כדי לקנות מהסוחר שאני קונה אצלו עכשיו.

ואיך הגעת לעיתונות?

בצבא הייתי עתודאי, אבל לא רציתי לחתום קבע. בתור עונש, שלחו אותי לקורס קציני שריון. לא היה לי מושג מה אני עושה שם. בסוף שלחו אותי לערוך עיתון שנקרא "מערכות שריון". לימים, כשכבר עבדתי ב"מעריב", פגשתי מישהו שהיה איתי בקורס, והתברר לי שחצי מאלה שהיו שם איתי, מתו. מי בכלל חשב אז על מלחמות. אני לא רציתי לנהוג בטנק כי חשבתי שזה יהיה חם ולא נוח, פתאום התברר שזו היתה החלטה של חיים ומוות.

זכית להיות עיתונאי בתקופת תור הזהב של העיתונות.

כן. התחלתי ככתב כלכלי ב"מעריב". אבל אוכל מאוד עניין אותי. היה לי הרבה זמן פנוי, הייתי מסתובב לי בכל העולם. אוכל וכותב על זה.

ואחר כך עברת ל"חדשות".

כן. בתקופת "חדשות" היה לי ולדן בן אמוץ מדור קבוע שבו נפגשנו לארוחת בוקר עם פוליטיקאים. אחד מהם היה ביבי, שרק חזר מהשליחות באו"ם. דיברנו איתו והוא הזמין אותנו להילטון, שם הוא גר אז, לארוחת בוקר. אחרי הארוחה, ביבי קם והלך. ואז פתאום הגיעה המלצרית עם החשבון. היינו המומים. היינו בטוחים שהוא חתם, שהוא שילם. דן, שלא כל כך אהב לשלם, בטח לא על אנשים אחרים, היה מלא התפעלות מזה שמישהו הצליח להביס אותו בדרך לחשבון.

מצחיק. שמעת בוודאי את הסיפור עם מאיר אדוני. שטען שאין סצינה קולינרית אמיתית בארץ, ואף אחד לא מבין באוכל. מה אתה חושב? האם באמת אין פה סצנה?

אני לא מסכים. אני רואה כאן ב"יועזר" אנשים שבאים עם ילדים קטנים שמתים על טרטר, על אויסטרים.

לאן זה הולך לדעתך?

אני לא יודע להגיד דברים כאלה. אני חי וחווה. אני לא טוב בלנתח. והאמת, גם לא כל כך אכפת לי. תמיד הדברים שאתה חווה זה מה שקובע, לא הסטטיסטיקות ולא ההמונים. אני בכל מקרה לא מסכים. אני כן חושב שהרבה אנשים יודעים להעריך ולכבד אוכל טוב. סלמון מעושן טוב, נגיד, זה דבר שמאוד קשה למצוא בישראל. עושים אותו מסלמון קפוא, ומעשנים אותו עם כל מיני כימיקלים. אני אהבתי מאוד לאכול סמוקד סלמון בלונדון, ואמרתי - למה שלא ננסה את זה כאן. ובאמת הסמוקד סלמון שהגענו אליו ממש קילקל לי את לונדון. בכלל, הרבה מהאוכל שאנחנו מגישים פה זה סוג של אוכל שהתגעגעתי אליו בכל מיני מקומות, וניסינו לעשות אותו, ויצא טוב. אז חלק מהדברים אנשים מאוד אהבו, וחלק רק מתי מעט אהבו.

צילום סלולרי: גלי איתן

מה למשל מאוד לא הצליח. מה לא הצלחת להביא לפה?

בודן.

נקניק דם.

כן, שזה נורא טעים. ואמרתי למה שלא ננסה. יש עדיין עוד איזה שני אנשים ששואלים נו, מה עם הבודן, כותבים לי בפייסבוק. אבל זה לא תפס.

אתה אוהב לארח אנשים? זה תמיד נראה לי כזה סיוט.

אני לא בדיוק מארח. יש אנשים שאני מכיר ואז אני שמח לראות אותם. בכלל, אני די סנילי בעניין. הרבה פעמים אני מכיר, אבל אני לא באמת יודע מי זה. ב"קיוסק", בנוה צדק, כשהיו באים המון אנשים וניגשים אלי ואומרים "זוכר?" הייתי מחייך אליהם. יום אחד נכנסה מישהי שנראתה לי מוכרת, ולא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכיר אותה. מתברר שזו היתה אשתי הראשונה. לא ראיתי אותה איזה עשר שנים. ובחיי - זיהיתי אותה רק כי היא נכנסה עם עוד שני חברים שהיינו משחקים איתם ברידג'. אני באמת לא כזה חיית חברה. יש לי את המקום שלי על הבר. אני מאוד אוהב לצפות באנשים.

זה הכי מעניין.

נכון. בחו"ל, למשל, אני נורא אוהב לאכול לבד. אם אפשר אז ליד בר, ופשוט להסתכל סביבי ולראות מה קורה. יש מקומות שזה נחשב בהם לא מנומס. צרפתים, נגיד, יכולים מאוד להתרגז על מישהו שמסתכל להם בצלחת. ממש להתפרץ עליך.

מה הטעם האהוב עליך?

אויסטרים. חלמון. פעם נורא אהבתי שום, עכשיו קשה לי איתו. הוא משתלט לי על הטעמים.

אתה חושב שרגישות החך שלך משתנה עם השנים?

כן, אבל אין לי תיאוריה מסודרת בעניין. פעם הייתי בקורוואזיה, ממלכת הקוניאק, והטועם הראשי של קורוואזיה היה מעשן כבד. שאלתי אותו איך זה יכול להיות. הוא אמר שהעישון לא פוגם, אבל כל עוד הוא בעבודה הזאת, אסור לו להפסיק לעשן, כי אז החך שלו ישתנה. אז אני הפסקתי לעשן לא מזמן, כי הגעתי למצב שהייתי צריך לבחור בין זה לבין לנשום, וממש הפתיע אותי שהחך שלי לא השתנה.

אתה יודע לזהות יינות מבצירים מסוימים, או נגיעה של תבלין בתבשיל?

לא. ממש לא. אין לי חך אנליטי אנציקלופדי. אני רגיש לטעמים לא מושלמים. לא תמיד אני יודע להגיד למה, אבל אני מרגיש משהו לא מדויק. למשל, אלי לנדאו ז"ל, הכין לי פעם איזה סלט איטלקי שנורא נורא אהבתי. באתי אליו אחר כך, והוא הכין שוב את אותו סלט, ואמרתי לו שזה בכלל לא אותו דבר. מתברר ששמן הזית היה מסוג אחר. לא עליתי על זה, אבל הרגשתי שזה שונה.

אתה גרגרן?

כן. בטח.

עד כמה האוכל מכתיב את שגרת יומך?

הוא בהחלט מכתיב אותה. זה חשוב לי. אני משתדל לא לאכול סתם שטויות, לא במובן של דברים לא בריאים או ג'אנק פוד, אלא לאכול רק כדי לשבוע או להתמלא. זה לא. אני רוצה רק דברים טעימים, שטעימים לי.

באחת הכתבות עליך קראתי שאתה יושב ביועזר בצהריים, ולא יודע מה בא לך לאכול. לא הולך למרגרט תייר כי מונית לא מסכימה לנסוע מרחק כזה. בסוף מחליט שבא לך דג נא. רק דג נא. אז אתה עולה על מונית אחרת ונוסע לאכול דג נא. מה, אתה חי ככה באמת, או שזה היה לצורכי הכתבה?

זה בטח לא היה בשביל הכתבה. אלי מ"יאקימונו" הוא חבר טוב שלי, ויש לנו סימן מוסכם, שכשהוא מקבל משהו טוב, הוא מסמס לי את שם הקוד: שומאכר, על שם נהג המירוצים. כשאני מקבל את ההודעה הזאת זה אומר "תעזוב הכל ותבוא", כי הגיעה טונה אדומה, או אפילו סבידה, החיה המוזרה הזאת, שכשיודעים לנקות אותה טוב, ואוכלים אותה חי, יש לה טעם מופלא ומין שמנוניות כזו... כן, אני מאוד אוהב לחיות ככה.

שהחך קובע את סדר היום.

כן. למשל, כשמתחשק לי משהו חריף אני הולך ל"בית תאילנדי". מכינים לי שם כל מיני דברים לא שגרתיים, כמו כיס מרה.

צילום סלולרי: גלי איתן

בעעעע. כיס מרה? זה לא מר?

זה מר. וטעים. או שבינו מתקשר אלי ואנחנו נוסעים לאשקלון לאכול, כי יש שם קצב טריפוליטאי בשוק, ששם חלקי פנים על גריל פחמים.

אתה יכול לאכול הרבה?

תלוי מה. בשר אני יכול לאכול הרבה.

כמה?

קילו.

די! מה אתה חושב על צמחונים?

אני לא יכול לתת שיפוט ערכי על צמחונות. ברמה המוסרית אני לא מצליח להתחבר לזה. יש לי הרבה יותר בעיה עם איך שמגדלים בני אדם והעוולות שגורמים להם. אני יכול להבין מישהו שבשר מעורר בו גועל. בי לא. נולדנו כציידים ודייגים.

יש הבדל בין לצוד את האוכל שלך לבין גידול תעשייתי.

כן, ברור. דגים מבריכות גידול, נגיד, שנראה לי שהם הכי סובלים, אני לא אוכל. אבל לא בגלל מוסר, בגלל הטעם. אני כנראה מצליח להדחיק את זה יותר טוב.

אתה חושב שאתה נהנתן?

לא.

באמת שלא?

אני לא יודע מה זה המילה הזאת נהנתן. אני מניח שכל בן אדם מונע מהרצון ליהנות. וגם אני רוצה ליהנות.

אז אני אסביר למה אני מתכוונת - נהנתנות במובן של להקדיש לעונג כל כך הרבה זמן ומשאבים. יש הרבה אנשים שהעונג, בעיניהם, אינו מטרה חשובה.

מהבחינה הזאת כן. עונג זה מאוד מאוד חשוב לי. אני יכול להתענג בהרבה צורות, כן? לא רק אוכל. אני יכול ליהנות גם מקונצרט או ממשוואה מתמטית טובה.

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

כשהחלטתי לפתוח את המקום הזה, בינו עזר לי לשפץ. והוא אמר - אתה צריך לבנות את המקום הזה ככה שאתה לא תצטרך לעשות כאן שום דבר. וזו, אני חושב, הסיבה לאריכות הימים של יועזר. שאין שום דבר מסוים שאני צריך לעשות.

אתה אוהב לבשל?

פעם אהבתי. בשנים האחרונות כבר לא. אני לא מבשל בבית, אני לא אוכל בבית.

אף פעם?

אף פעם. אין לי אפילו גז.

יש לך עדיין המון חברים?

כן. יש לי חברים קרובים מאוד.

חברות זה דבר שחשוב לך.

כן. מאוד. השותפה שלי ב"יועזר" היא חברה מבית הספר העממי. יש לי חברים עוד מהגימנסיה. אלי לנדאו היה חבר מאוד טוב, שמת. יש לי הרבה חברות גם. בעיקר נשים שהייתי מאוהב בהן ונשארנו, אחר כך, בידידות מאוד קרובה.

אחרי שהיה ביניכם רומן?

כן. בעיני, אם אהבת מישהו, אתה תמיד תאהב אותו. המתח המיני נעלם, סוג היחסים משתנה, אבל האהבה קיימת. ואני, נראה לי שהתברכתי באמת בנשים מאוד שוות וטובות לב, ואלה הנשים הכי קרובות אלי היום. תמיד מדהים אותי שרוב האנשים לא מצליחים לעשות את הסוויץ' הזה.

אתה אוהב נשים? היו לך הרבה נשים בחייך?

כן. הרבה. רומנים רציניים גם כן לא מעט. טוב, אני חי לא מעט זמן. אבל היו לי תקופות. התבגרתי בשנות ה-60. בסוף הגימנסיה היתה לי חברה והתחתנו. אחרי כמה שנים שהיינו נשואים, התאהבתי במישהי אחרת, והתגרשנו. הייתי עם ההיא, התחתנתי איתה, ואחרי עוד כמה שנים נפרדנו. ואז פתאום התברר לי שהתחלפה תקופה. בשש השנים שעברו מאז שהתחתנתי פעמיים והייתי גבר של אשה אחת, פתאום כל המהפכה המינית התחילה לקרות.

הסיקסטיז הגיעו לארץ.

כן. ופתאום אני קלטתי את זה. הייתי כתב ב"מעריב", והיה לי אוטו ספורט והיה לי המון המון זמן פנוי. ופתאום ראיתי שאתה יכול לפגוש בחורה בבוקר ובערב להיות איתה. וזה שיגע אותי. שש שנים הייתי מנוטרל, ופשוט יצאתי לעולם חדש. באמת היו לי שנים שלא היה לי שום דבר אחר בראש חוץ מזה. זה היה נפלא.

כמה פעמים היית נשוי?

פעמיים.

ואז החלטת שהספיק לך.

זה לגמרי מקרי, האמת, כי יחסים עם עומק כזה היו לי כמה וכמה פעמים.

ואיך לא הקמת משפחה?

מכיוון שהייתי נשוי ויותר מפעם אחת, זו באמת שאלה. אני לא יודע. זה היה נראה לי מפחיד.

זה אכן מפחיד.

כן. וזה הדבר היחיד שאני מכיר שאין ממנו חזרה.

אתה מתחרט על זה?

לא. אני לא חושב.

אתה בכלל אדם שמתחרט?

אני לא כזה. לא. אולי רק בדברים הקטנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו