בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעשות את הסוויץ'

חנה לסלאו, 59, שחקנית. זוכרים לה: "החיים על פי לסלאו", "מריומה", "גבעת חלפון", פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. מתי: שני, 10:00. איפה: בדירתה בתל אביב.

18תגובות

וואו. המון פרחים.

כן. זה אני שולחת לעצמי כל יום חמישי. אני לא רוצה להתאכזב, אז אני שולחת לעצמי. בכלל, יש לי כל יום מלא הפתעות. אני יוזמת לעצמי הפתעות. נגיד, אני נוסעת לדרום העיר. התירוץ שלי זה שאני צריכה לקנות איזה אורז מסוים שאני אוהבת. אני נוסעת וקורים דברים. פתאום אני פוגשת את זה ואת ההוא, ואני טועמת משהו, אני מתגלגלת. אז על מה רצית לדבר איתי?

על החיים.

על החיים?! כן, בואי נדבר על החיים, למה לא? החיים שלי בעשייה. בתנועה. אני עושה עכשיו את "בנות הזהב" וכותבת תוכנית יחיד על המקום שבו אני נמצאת עכשיו.

איזה מקום?

מקום נהדר. ההורים נפטרו, תודה לאל שהיו לי בריאים, הילדים עזבו את הבית. קיבלתי את החיים שלי בחזרה. מגיל הגן אנחנו רותמים את עגלת חיינו העמוסה - בית ספר, תיכון, צבא, עבודה - דורשים מאיתנו כל הזמן, ואין שום מרווח. אם זה באמהות, שזה שניצלים וריצות ועניינים ולוגיסטיקה שלמה כל פעם שאת צריכה לזוז, והנה יש מרווח.

צילום סלולרי: איליה מלניקוב

באמת? חשבתי שנגמרו המרווחים.

לא, לא. יש. אחרי שעושים את כל הסיבובים. אתה גם חי לבד, אתה שואל את עצמך כל בוקר מה בא לך לעשות. זוכרת את זה?

במעומעם. כמו מחיים אחרים.

למה במעומעם? זה היה לך עד לא מזמן. תארי לעצמך שאני הייתי ככה עד שהילדים שלי היו בני 20. אני גם חיכיתי עד שהם יגדלו, לא יכולתי לעזוב את הרצליה פיתוח. הרי הבית הזה בתל אביב היה קיים כל הזמן, אבל לא יכולתי לבוא לגור בו.

כיף לחזור לתל אביב?

תענוג. באמת פרק חיים נהדר. זה מזכיר לי את התקופה שאחרי הצבא. יש לי את החיים שלי. אם אני רוצה לנסוע, אני שואלת את עצמי אם בא לי לנסוע, ואז אני קמה ונוסעת. או בכלל, מה בא לי לעשות היום? ללכת לסרט? אני באמת מאוד מאוד אוהבת את הלבד שלי. אני כבר הרבה מאוד שנים לבד. הרבה מאוד שנים.

זה ממכר.

מאוד. מאוד. עשיתי את הסיבוב. אני לא צריכה להתחתן, אני לא צריכה להביא ילדים. השעון הביולוגי לא מתקתק. מה זה לא מתקתק, יש דממת אלחוט שאני מברכת עליה. הרי ההורמונים עושים מהפכות. זו מפלצת שיש לה חיים משלה. חייבים לנפץ את המיתוס הזה של גיל המעבר. זה נפלא, זה בכלל לא נורא שיש שקט בגוף. להפך. אני צלולה, אני חדה, אני מפוקסת. שום דבר לא מטלטל אותי. אין לי את ה-PMS לפני, אין לי את הבלגן אחרי, אני לא אוכלת כמו משוגעת בגלל זה. הרי במחזור את יכולה לחנוק את בעלך. הילדים היו יודעים: אמא צריכה לקבל מחזור, נרגיע. גם הם אומרים שהשתניתי נורא. פתאום גם המוח שלי עובד יותר טוב. זה שואב המון אנרגיה, פתאום אני מבינה משוואות. מתמטיקה!

מוכיחה את משפט פרמה. וואו, את ממש נותנת לי תקווה עכשיו.

תקשיבי, זה נפלא. בהתחלה הרי השקט הזה היה כאילו - מה קורה פה? אבל האמת שזה פשוט תענוג. אני גם לא לוקחת הורמונים. בשביל מה צריך את זה? נראה לך טבעי שאשה בת כמעט 60 צריכה להיות נורא חרמנית? בשביל מה לדחוף לעצמי אסטרוגן? מה קרה? בואו קצת נחזיר לעצמנו את הדיגניטי של להתבגר. אנחנו כל הזמן נלחמים בטבע ואני מרגישה שזה לא נכון. מצפים מאיתנו שנעשה ניתוחי חזה והרמת בטן והרמת תחת. שיתחילו הגברים עם ניתוחי הנמכת ציפיות. כאילו, מה? קבלי את גופך. זה בסדר.

צילום סלולרי: איליה מלניקוב

ואת באמת מקבלת את גופך?

כן! כי זה בסדר. תחשבי שבמקרה שלי עוד עומדים לידי ומבכים אותי בחיי. "וואללה, חנה לסלאו, אתה יודע איך היא היתה? איזו פצצה". ואני עומדת שם! אני אומרת: "סליחה, אדוני, מה אנחנו עומדים על הקבר שלי עכשיו?" והוא ממשיך, "היא היתה פצצה", ואני אומרת לו "סליחה, אני בת 59, אני נראית נפלא ומרגישה נפלא, וגם לך בטח לא היו שערות על הכתפיים וגם לא היתה כרס. לך תסתכל על עצמך בראי". למדתי לחיות. אני מרגישה מאוד נוח בעור שלי.

ופעם זה לא היה ככה, נכון? אני זוכרת שהיתה התעסקות. כל מיני דיאטות.

אני גם לא מתעסקת עם הדיאטות. בכלל. נשבעת. הרבה אנרגיה הלכה לסיפור הזה. הבן שלי, בן, אמר לי: "אמא, את הפכת את הנושא הזה למשתנה ציבורית, אז כל אחד מרשה לעצמו לבוא ולהשתין בפנים. תפסיקי לדבר על זה ויפסיקו לדבר על זה. את לא Obese". ובאמת, ברגע שעזבתי את זה, הרפיתי, ירדתי. אני לא עושה מזה אופרת רוק, לא מדברת על זה, וזה פשוט נושר. וכולם אומרים לי "רזית! מה עשית, אברמסון?" ואני אומרת "לא. לסלאו".

דברים מעניינים קורים בחיים כשמרפים מאובססיות.

כן. סקס נגיד לא היה אצלי אובססיה, אבל בפירוש תפס מקום. לא רק אצלי, כן? סקס מנהל את העולם. מפיל ממשלות והופך הפיכות. זה המנוע. וברגע שהמנוע הזה דומם...

די נו.

לא לגמרי. כאילו, אני עדיין, אבל זה לא מניע אותי. את מבינה?

צילום סלולרי: איליה מלניקוב

זה פינה לך אנרגיות להסתער על דברים אחרים.

בדיוק. אני עכשיו מפוקסת בעשייה, מאוד יצרית. הרי זה לא הפאקינג, איטס דה ראנינג אפטר איט. כן, עשיתי את זה, אהבתי את זה. היחסים זה מה שמתיש. ואני יודעת, בתיאוריה, אומרים לי את צריכה בן זוג. זה לא טוב להתבגר לבד. אבל בכנות, לא משנה מה, אנחנו לבד.

תמיד.

נכון. בסוף יטפל בי פיליפיני, לא? ואני לא לבד באמת. יש לי חברים מסביב, בעבודה אני מאוד חברותית וחברתית וצוחקת ונהנית. ואז אני באה הביתה ונורא נעים לי הלבד. לא יודעת כמה מקום היה אם היה מישהו שמתחיל לשאול איך היה, מה היה. אין לי ממש כוח לספר מה היה. בא לי לשבת לבהות באיזה טראש, לקרוא את העיתונים. אז יכול להיות שיהיה שקט, ואני לא אעבוד. אולי. אבל עכשיו אין לי באמת מקום לבן זוג. הטלנובלות שלי היום הן בעבודה, אני לא רוצה אותן בחיים.

היו לך מספיק.

בדיוק. היו לי מספיק. בדיוק ישבתי עם ידיד שלי, ודיברנו על הקרוסלה הזאת של החיים, על הילדים שעברו חיים מטלטלים. מעניינים אבל מטלטלים. ואמרתי - מה אני אעשה, זו הקרוסלה של החיים. זה באמת מאוד ישן, אבל אני כנראה עדיין בפוסט טראומה. את יודעת כמה שנים חלפו? כמעט 15 שנה. וזה אומר שגם 15 שנה אני לבד, ולא שהייתי לגמרי לבד אבל הייתי צריכה ללקק את הפצעים, לאחות את הכנפיים, לשקם את עצמי. להגיע למקום הטוב הזה, אבל עדיין יש לי חשש. אני גם לא רואה איזה מועמדים... ובעיקר, צריך לרצות.

צריך לרצות. וגם, אני מניחה, שבמקרה שלך גברים מאוד מאוימים ממך.

מן הסתם. אני לא מתעסקת בזה. האמת היא שאני באמת לא צריכה מהם כלום כבר.

והם מבינים את זה.

כנראה. את יודעת מה? כנראה. אני גם באמת, במקום אחר. פעם, כשגבר היה נכנס לחדר, הייתי נדרכת. כאילו, חשוב לי איך שאני נראית וזה, אבל אני מסתכלת עליהם ממקום אחר.

צילום סלולרי: איליה מלניקוב

מפוזיציה של שובע.

לא רק שובע. אני לא רוצה להתנשא...

בזלזול?!

לא, לא מזלזלת. חלילה. אבל אם את חושבת בצורה רציונלית, אז אני צריכה גבר מעל 60. איזה מספרים, אה? את הגיבנת של עצמנו אנחנו לא רואים. אבל זה באמת לא דבר שמעסיק אותי. עזבי. לוקח לנו הרבה זמן להבין, לעשות את הסוויץ' - נגיד, כשהתחלתי לקבל תפקידי אמהות, לא הבנתי למה אני משחקת את האמא.

כשאני כולי פרגית פריכה ואוורירית.

כן. כשהייתי בת 40, למשל, קראתי תסריט שאיזה במאי שלח לי, וכשסיימתי אותו שמתי לב שלא שאלתי איזה תפקיד הוא בכלל מועיד לי. אבל בתור בחורה אינטליגנטית שגם הרבה שנים במקצוע, אמרתי - כנראה שאני הבחורה בת ה-30 שיש לה מאהב מבוגר. ואז, כשהוא התקשר שוב, הוא שאל אם יש לי בעיה. אמרתי לו, מה, הסצנה שיש לי במיטה עם המאהב המבוגר? לא, כאילו, הייתי מעדיפה מאהב צעיר, אבל זה בסדר. והוא אמר אין לך מאהב, יש לך בעל. אמרתי לו מה פתאום, יש לי מאהב ואנחנו נוסעים בסוף השבוע לבקר חברים מהפלמ"ח במושב. והוא אומר לי נכון, ואת החברים הוותיקים מהפלמ"ח. הייתי המומה. בראש שלי היתה קפואה התמונה שלי בגבעת חלפון, הפקידה החתיכה עם המיני. לכל אחד יש תמונה כזו, וזה לא משנה אם נוספו עוד 30-40 קילוגרמים ושנים. גיל המעבר פשוט מתגנב, אין לו סימנים ברורים.

נכון. לכן אנשים בגילך נראים לך הרבה יותר מבוגרים ממך.

כן! ואתה אומר "יו, איך הוא התבגר!" למה את חושבת שלא סובלים לראות אותי מתבגרת? כי זה ראי עקום. ההפנמה של זה מאוד אטית. לקח לי כמעט עשור להפנים את זה ולחיות עם זה בשלום. אין מה לעשות. צריך לקבל.

למדת לקבל? איך?

לא יודעת. זה פשוט קרה. גם בתקופה הקשה שהיתה לי, אם הייתי מתנגדת הייתי טובעת. הרי אנשים שנקלעים למערבולת, הם טובעים מהיפר-ונטילציה. אם אתה מבין שאתה נמצא במערבולת, אז תוך כדי הפאניקה, אתה אומר לעצמך אל תפחד, תזרום ואז תחליק הצדה. זה מה שעשיתי בתקופה הקשה. איבדתי ואיבדתי, וכל הדלתות נסגרו בפני. הבנתי שאלה רוחות חזקות ממני ואמרתי - אל תתנגדי, סעי, תגעי בקרקעית, תרשי לעצמך להתאבל. בדרך עוד הנעמתי לעצמי, אמרתי, לא נורא. אז יצאת לחופש. כאילו, כמה לטחון? אחרי כל בעל עשיתי סשנים, די, כבר הבנתי הכל. אין מה לדרוך. לקחו לי, עשו לי, שתו לי, הבעל שלי, ההורים שלי, שואה, מחנות. די. מספיק. קח אחריות על החיים שלך. אני כזו. יש לי כנראה משהו מאוד בריא באישיות, וזה קשור גם לאוטוסוגסטיה. לקחת את המקום הרע ולנסות להוציא את המיטב ממנו. אני ממש הרמתי את עצמי מהשערות. גם למצבי רוח - אני נכנסת בקטנה ומיד מוציאה את עצמי.

צילום סלולרי: איליה מלניקוב

איך?

כי למה? לא חבל? חבל על זה. יש דברים נורא יפים בחוץ. טכנית, אני לפעמים מוציאה את עצמי. לכי תראי צרות של אחרים בסרט. אני אומרת מודה אני לפניך כל יום. אם אתה לא לוקח את הכל כמובן מאליו, בעומק של החשיבה, יש לי המון תודות להגיד. המקום שאני נמצאת בו, האדם שהפכתי להיות. זה נורא כיף.

ואין בך אף כמיהה? שום געגוע למשהו?

יש לי געגוע גדול למשהו שקשה לשים עליו את האצבע. משפחתי היתה משפחה כל כך קטנה. ואני מוצאת את עצמי נוסעת לפעמים לכיוון יפו, מוצאת איזה תירוץ, כי אני צריכה להיות באזור שגדלתי בו. אין לי אף אחד, אז הסיבוב הזה מחזיר אותי. אני לא ילדה של אף אחד ויש לי געגוע להיות ילדה של מישהו. את יודעת, פעם הייתי מספרת, משתפת, "כואב לי זה וכואב לי זה", ומתישהו הבנתי שזה לא מעניין את האנשים לשמוע שכואב לך. רק לאמא שלך אתה יכול להגיד, ואמא שלי היתה כל כך "אוי מיין קינד", וכל כך משתתפת ומרגישה אותי, אז יש לי געגוע להיות הילדה של מישהו.

נוגע ללב.

ויש לי גם געגוע למשפחה שלא הצלחתי להקים. אנחנו כן משפחה, והילדים שלי נפלאים והקשר שלי איתם מצוין, אבל אנחנו לא משפחה כמו... את יודעת. בחגים אני מרגישה את זה מאוד מאוד חזק. אין לי משפחה שלי, שלמה. נגיד, הילדים שלי עכשיו נסעו, ואני מפרגנת להם, אבא שלהם הזמין אותם לאיביזה עם החברות שלהם. חופש משפחתי. עכשיו אני פתאום חושבת שבעצם הייתי צריכה, אם הכל היה מתגלגל כמו שצריך, לעשות כזה חופש, לקצור את הפירות, לבלות עם הילדים ואחר כך עם הנכדים. נורא מוזר. מה שלא היה לי, כי גם לי היתה משפחה קטנה, אין לי גם עכשיו. ונורא נלחמתי על זה, נורא רציתי, לא ויתרתי, אבל אתה לא יכול להחזיק בכל מחיר.

היום את מסתכלת על התוצאה, אבל את לא באמת יודעת מה יכול היה להיות מחיר הוויתור.

תשמעי, בעלי לשעבר אביב גלעדי התחתן עם המזכירה שלנו. שהיתה מזכירה שלי גם. זה לא פשוט. אי אפשר היה... אבל, נגיד, ליל הסדר האחרון נורא רציתי לעשות - והמשפחה שלי נורא קטנה.

את חושבת שאולי היית צריכה לעשות עוד ילד? שני ילדים זה מספיק?

זה די והותר. בטח. אני חושבת שאולי הייתי צריכה לבחור יותר טוב את בן זוגי. אני באמת נורא רציתי אבא-אמא-ילדים. וזה לא בר תיקון. יש לי ילדים נהדרים, אבל אין לי עם מי לחלוק את הגאווה הזאת.

ואולי את צורכת איזה דימוי מעובד של המשפחה השלמה והמאושרת.

צילום סלולרי: איליה מלניקוב

אולי באמת יש לי אשליות לגבי זה.

את מכירה הרבה מאוד אנשים. כמה משפחות כאלה את מכירה? משפחות מאושרות של אמא, אבא וילדים שנוסעים לחופשה משפחתית ונורא כיף להם.

גם הבן שלי אומר לי "אמא, את עושה אידיאליזציה, כמה משפחות מאושרות כבר ראית?" אני לא יודעת... יש. יש. אני יודעת שיש. זה הגעגוע.

ואולי הגעגוע הוא למשהו שלא קיים באמת. זה סוג הגעגוע הכי מכאיב בעיני.

כן. יכול להיות. יש לי גם געגוע לאהבה, כאילו, זה כבר נראה לי רחוק. משהו בי כן מתגעגע להתאהבות. לא להתרגשות של ההתחלה, דווקא. לדבר כזה שבונים לאט לאט. לחברות הזאת.

אבל גם זה, את יודעת, משהו שבעיקר נראה טוב על הנייר. או אצל אחרים.

בטח. המציאות מכרסמת בזה כל הזמן. זה נורא טוב למחשבות.

הגעת למקום הזה שאת מוכנה לוותר בכלל? שאת חיה בשלום עם המחשבה שלא תהיה יותר אהבה?

בהחלט.

משמע שנפטרת גם מהרבה מאוד פחדים.

מה זאת אומרת? מה מפחיד? שום דבר. מה מפחיד? רק להיות פתאום חולה. אם אמשיך להיות בריאה וליצור בכזו תשוקה לחיים, אני לא צריכה יותר כלום.

להזדקן זה מפחיד?

ממש לא.

פעם פחדת מזה מאוד.

כן? אני כבר לא זוכרת.

אני זוכרת את הסיפורים שלך על ילדותך הקשה.

הילדות היתה טירונות. בגיל מאוד צעיר הבנתי שאם אני רוצה להשיג דברים בחיים, צא וכבוש. אחרת הייתי נשארת שם בבת ים, בקו 7 עם הריח של הזיעה. זה, אגב, מנוע מאוד חזק. אמרתי לעצמי: "אני לא אסע כל יום בקו 7!" אני זוכרת את עצמי בתור ילדה חזקה.

ילדה שהיתה מטפלת בהורים שלה במקום שהם יטפלו בה.

כן. לא נתנו לי. ולכן עד היום אני סוחבת ככה את חיי. אני די שמחה מזה, בסופו של דבר, למרות שלפעמים אני אומרת לעצמי, "נו, למה אני לא יכולה ככה, שמישהו יפנק אותי ויגיד לי בואי". בני, האקס שלי, יצר לי את האשליה הזאת. שם נפלתי איתו. גבר שמפנק ונותן ונושא אותך על כפיים. אחר כך פתאום מתברר שאת צריכה לשלם את כל החשבונות. אנחנו הנשים החזקות ככה, אולי אם אני אהיה רכה אני אתן למישהו צ'אנס אבל אני לא יכולה כבר להיות רכה.

אני דווקא מרגישה את הרוך הזה. את אהובה, נכון? זו החוויה שלך בחיים.

כן. מאוד. אני יודעת שאוהבים אותי.

קל להתקרב אלייך?

להתקרב באמת - לא. אני מכירה הרבה אנשים ואני מאוד חברותית, אבל ממש להתקרב לרדיוס שלי, זה לא כל כך קל.

למה?

לא יודעת. אין לי כל כך הרבה חברים. יש לי כל כך הרבה בחוץ, אני צריכה לשמור. אוי ואבוי! מה קרה לך ילד?!

מה קרה?!

הסחלב שלי. תראי! הוא נושר. אני לא מאמינה. למה, ילד, למה? מה, השקיתי אותך יותר מדי? למה?!

אני לא מבינה בזה.

אולי אני צריכה להעביר אותו מקום. תגידי, את מכירה את איגרת הרמב"ן? אני קוראת אותה פעם בשבוע.

תראי לי.

אני אביא את זה רגע. איגרת כל כך יפה. את האיגרת הזאת שלח הרמב"ן לבנו, שיקרא בה פעם בשבוע. הנה, תראי. "ובזה תינצל מהכעס... כל הכועס - כל מיני גיהנום שולטים בו". כעס זה דבר נורא, את יודעת. "כאשר תינצל מן הכעס תעלה על לבך מידת הענווה, שהיא הטובה מכל המידות... כי תיתן אל לבך תמיד: מנין באת ולאן אתה הולך, ושאתה רימה ותולעה בחייך ואף כי במותך... ואם מתפאר בחוכמה, מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים". תפסיק לחשוב שאתה יודע הכל, או שאם יש לך כסף, "מוישה גרויס", מיד חושב שהוא יודע הכל. בתוך שנייה הופך אותך ואתה לא שווה כלום. כלום. נמצא הכל שווה בפני המקום. "ועיניך יביטו מטה", טוב, זה כבר לא יקרה לי עד כדי כך, אבל לזכור שהמקצוע הזה נורא מנפח אותנו. אנחנו שוכחים שלא כולם קיבלו. לא כולם מוכשרים ויפים וחכמים. וצריך הרבה מאוד חמלה. אבל לא חמלה כזו כמו שחושבים.

כן, אמפתיה. היכולת לשים את עצמך בנעלי האחר. אבל לא לרחם, או להזדהות, שאלו פורמטים מאוד מעוותים של חמלה.

בדיוק. בדיוק זה. "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך... ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו - חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו... וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" - זה חשוב מאוד בשבילי. אני יורה ככה, הרבה פעמים אני פוגעת באנשים בלי לשים לב בכלל, אני אפילו לא זוכרת שאמרתי. יש למילה כוח. צריך לחשוב היטב. חשוב לי נורא כל העניין הזה של בין אדם לחברו. אנחנו נוטים לשכוח. בייחוד כשאנחנו במצב טוב כלכלית, חברתית, יש נטייה לבני אדם לקחת את זה כמובן מאליו. לחשוב שזה תמיד יהיה ולרצות עוד ולשפוט אנשים אחרים.

את מרגישה שהיית במקום הזה? שפטת אנשים אחרים? חשבת שאת יותר טובה? לבך היה גס באנשים.

גס לא. אבל הרבה פעמים, את יודעת, אני נוטה - וזה טבעי - נגיד, לנזוף במישהו. "נו, מה כל כך קשה, תעשה", ואני אומרת רגע. כל הזמן לזכור את הדבר הזה. עולם ומלואו קיבלתי. המון דברים. אני מודה לאלוהים גם על הדרך. זה חתיכת סיבוב נהדר שעשיתי, עם כל הקרוסלות והטלטלות והעליות והמורדות. סיבוב יוצא מן הכלל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו